במהלך השיחה עם היוצרת בת אל מוסרי על הסרט החדש שלה, "בנות כמונו", עולה תחושה מוזרה של דיסוננס. העולמות האישיים שמשמשים כחומר הגלם לסרטים שלה, הנוכחי ואלה שקדמו לו, וגם עלילת הסרט עצמו, הם מאתגרים ולא פעם קשים לעיכול. נערות בסיכון, הורים לא-מתפקדים שמצריכים טיפול מהדור הבא גם כשהתפקידים אמורים להיות הפוכים, אבא פגוע-נפש. אבל מוסרי מספרת עליהם באינטונציה קלילה, כמעט עליזה, הצחוק המתגלגל שלה פורץ לעיתים קרובות והיא מתארת איך במהלך הצילומים מצאה הומור בחלק מהסצנות היותר-קשוחות. בסוף השיחה מוסרי נועצת את ראיית העולם שלה ומבקשת, למודת ניסיון וחוכמת חיים, שהריאיון איתה "לא יהיה קודר. חשוב לי שזה יעבור לקורא כמו שאני מספרת לך את זה, בלי רחמים עצמיים", היא מוסיפה.
"בנות כמונו" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
למה בעצם את רוצה להימנע מהקודר?
"כי אני לא מאמינה בקורבנוּת. אני מאמינה בלקיחת אחריות על החיים שלך גם אם החיים מורידים אותך למטה, נכון, יש עוני, ויש קשיים שנערות צעירות מתמודדות איתן, והפער בין מה שהן מחזיקות על הכתפיים לבין מה שהן מציגות כלפי חוץ הוא פער אדיר. אבל מה שרציתי זה לא שירחמו עליהן אלא שיחוו ואולי יגשרו על איך שאנחנו תופסים 'נערות בעייתיות' לבין הסיפור שעומד מאחורי זה. וכמו שאני כותבת ככה אני גם בחיים, הומור לצד הקושי וכוח שיכול להזיז הרים".
שחר, הגיבורה של "בנות כמונו", היא נערה שאמא שלה לא רואה אותה; אבא שלה פגוע-נפש, חי במוסד לבריאות נפש ומפתח בה תלות, ובתוך כל זה היא מנסה להעניק חיים נורמליים לאחותה. למוסד "בית גילה" לנערות בסיכון ששחר לומדת בו מגיעה יום אחד מורה חיילת, פרי. היא נראית כאילו הגיעה מעולם אחר אבל חיבור נפשי ביניהן מאפשר לשחר לסגת מהחשדנות שפיתחה עם השנים, להיפתח, להיתמך ואפילו להתאהב.
מוסרי, 37, היא האחות השלישית מבין ארבע. היא גדלה בבת ים להורים שהתקיימו מקצבת ביטוח לאומי, אביה, שנפטר בחודשים האחרונים, סבל ממאניה-דיפרסיה. היא עצמה החלה לעבוד כבר כשהיתה בת 12 וחיה חיים הישרדותיים. אבל במהלך סדנאות כתיבה מטעם משרד הרווחה היא פגשה את התסריטאית והבמאית לי גילת, שגם ביימה את "בנות שלנו". הכישרון של מוסרי לא נעלם מעיניה של גילת, שדחפה את התלמידה קטנת-האמונה שלה ללימודי תסריטאות בסם שפיגל, שאותם סיימה בהצטיינות.
הפריצה המקצועית שלה התרחשה לפני כחמש שנים, עם הסרט "יום רגיל" שכתבה על אביה והתמודדותו עם ההפרעה הדו-קוטבית, סרט שזיכה אותה בפרס אופיר. גם על סרטה הבא, "ברכה", שנכתב בהשראת פרידתה מבת זוגה וחזרתה לבית אימה בימי הקורונה, היא זכתה בפרס, וב-2024 "בנות כמונו" כבר זכה בשלושה פסלוני אופיר: פרס שחקן המשנה ליעקב זדה-דניאל בתפקיד אביה של שחר, פרס שחקנית המשנה למוסרי עצמה, בתפקיד האמא, ופרס הליהוק הטוב ביותר לחלי מון סונגו.
את כותבת את העבר שלך.
"זה טריקי, כי המנוע שלי זה העולמות שאני מכירה. אני יודעת מה זה להיות נערה בסיכון, להיות ב'בית חם'. הייתי שם, אבל זה לא דוקו".
שחר היא ילדה-מטפלת כלפי ההורים שלה ואחותה. זה לא קל.
"זה סיפור שהיה לי חשוב להביא, רציתי לספר מה זה להיות נערה שסוחבת עליה כל כך הרבה ואין לה רשת ביטחון הורית, שהסכנה תמיד לידה. כנערה הכרתי המון נערים ונערות שהתמודדו עם דברים מאוד קשים, ולפעמים הפערים בין החוקים של החברה בחוץ ומה שהם עוברים הם בלתי-נתפסים. למשל כשילד ממהר לבית הספר כי משהו קרה לו ומגיע באיחור, ושם הוא מקבל על הראש ומסומן כבעייתי. מה הוא עבר קודם? אם רק הייתם יודעים הייתם אומרים לו: 'כל הכבוד שבכלל הגעת'. התפיסה הזאת של הנערים הבעייתים היא שגויה בעיניי, ובסרט אני מזמינה אנשי חינוך וטיפול לנסות להסתכל על הנערים האלה קצת אחרת, קצת פחות בחומרה. תבינו שבוודאות יש שם סיפור, ילד לא סתם צועק".
שחר עושה את כל המאמצים כדי שאחותה תהיה חיים נורמליים, כדי שתהיה אפילו מראית עין של נורמליות בעולם ששום דבר בו לא נורמלי.
"אני חושבת ששחר ניסתה לקטוע את השרשרת עם אחותה הקטנה, לייצר לה עולם אחר, ונכשלה. זאת חוויה קשה, לתת את הכל וכאילו להיכשל. זה משהו שאני מאוד מזדהה איתו כי אנחנו ארבע אחיות בבית, ואני ממש מרגישה שכל אחת לוקחת אחריות על השנייה, מהגדולה עד לקטנה, וכל אחת מנסה לתת את המענה לזאת שתחתיה. לא יודעת איך הפכנו להיות כאלו מוצלחות וחמודות, אני בטוחה שההורים שלי עשו דברים טובים ושיחקו אותה בתוצר".
את מכירה את התחושה שאומרת "אני רוצה שהילדים שלי יגדלו בבית נורמלי"?
"לגמרי. אני עוד לא אמא, בעזרת השם אני אהיה, אבל כבר יש לי את המחשבות על איך אני לומדת מאפס איך להיות הורה. זה תופס גם בכל דבר אחר, איך לתפקד. איך לקום בבוקר, איך ללכת לעבודה, איך להכין להם סנדוויץ', איך לתפקד באסיפת הורים. אפילו בתור מישהי שהייתה צריכה לעבוד, ה'לקום בבוקר' לא מובן מאליו כשיש לך הורים שמתקשים, שממשיכים לישון. יש נורמה בבית שהיא לא נורמטיבית בחוץ, ואתה צריך למצוא לעצמך מסלול חדש".
אפשר להגיד שבסוף הסרט שחר מתחילה את המסע הזה.
"שחר בחרה באהבה. היא תגיד 'אני דואגת לך' ולא 'אני אוהבת אותך', אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא בחרה לשחרר אחיזה מהבית ולבחור במשהו שהיא רצתה לעצמה. מבחינתי זאת המורכבות של הדמות, לבחור בין הבית לעצמה. לפני זה היא בכלל לא שאלה שאלות, אבל זה מה שאהבה עושה, היא גורמת לך לשאול שאלות על עצמך ועל החיים שלך. זאת המתנה היחידה, לבחור פעם אחת ברצון שלך, למרות המחיר".
"היו לנו סצנות שלא יכולנו להפסיק לצחוק. סצנות רציניות ואנחנו פיפי"
כשמוסרי החלה לעבוד על התסריט, לפני עשר שנים, היא ייעדה לעצמה את התפקיד של שחר, בתמיכתה של גילת, הבמאית. "אבל השנים עברו והבנתי שבואי, בת 17 אני לא", היא צוחקת. "ואז עלה הרעיון שאני אשחק את הדמות של האמא". במקור נכתבה דמות האם כרוח רפאים בלתי-מורגשת בבית, אבל מוסרי מספרת שכשהיא החלה לשחק את הדמות נכנס בה משהו מאוד פרוע, שזועק את המצוקה הילדית שלה. "זה מעניין כי הבאתי אליה את הדברים שאני הכי מתביישת בהם בתור בת אל, שהצנעתי אותם. הגרנדיוזיות והאימפולסיביות, והלצעוק שאני רוצה, והנשיות שהכל בחוץ ולשים את עצמי במרכז בלי הפרעות ובלי לקרוא את החדר. הדמות הזאת אפשרה לי לחגוג את המקום הזה, כי היא אמא שצריכה להיות ההיפך, מרוסנת ובתפקיד. אבל חגגתי באמצעותה דווקא את בת-אל הילדה".
6 צפייה בגלריה
הגרנדיוזיות, האימפולסיביות והנשיות שהכל בחוץ. מתוך "בנות כמונו"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
את אומרת "חגגתי" אבל הסצנות בסרט לא פשוטות. אפילו עצובות.
"זה אולי נשמע מוזר אבל היו לנו סצנות שלא יכולנו להפסיק לצחוק. סצנות רציניות ואנחנו פיפי. אני חייבת למצוא הומור בסצנות האלה. לא לכל אחד ההומור הזה עובר, יש כאלה שחווים את זה רק במשקפיים האפורות וזה בסדר, אבל אני ממש צוחקת, גם במשחק. כמה שזה יותר דרמטי זה יותר מצחיק בעיניי. גם כשאתה מגיע לנקודת-קצה בחיים, אחר כך כשאתה חושב על זה, זה מצחיק. גם בזוגיות, כשרבים, תכניס איזה צחוק וזה יסתדר".
התפקיד שינה משהו בתפיסה שלך את אמא שלך?
"הדמות של האמא מורכבת מכמה נשים שאני מכירה וגם קצת מאמא שלי, אבל התפקיד הזה אילץ אותי לחקור נפש של אמא מסוג כזה. להבין את הבדידות שלה, כמה לה עצמה אין עם מי לדבר, מי שיעזור לה, על מי להניח את הראש. כמה העולם הזה דורש ממנה הרבה מעבר ליכולות שלה, שהלב שלה מחפש בית. אמרתי ללי: 'אני מגזימה את זה, את תקחי את זה אחורה'. ככה עובדת מערכת האיזונים והבלמים שלנו. אני מגזימה בפול גז, והיא מעדנת את זה".
את הדמות המבוססת על אביה של מוסרי מגלם בכישרון יפהפה זדה-דניאל, ובאופן שבו עוצבה דמותו ניכרת החיבה העמוקה של מוסרי לאביה האמיתי, שהלך לעולמו השנה, בגיל 69. "ההנחיה הראשונה שלנו אליו הייתה: 'אל תשחק משוגע'. אני ממליצה לשחקנים שעושים אודישנים של פגועי-נפש לא ללכת לכיוונים האלה. וגם לא להיות כל כך מדוכדך. כן שיהיה הומור ופלירטוט, כן לפלרטט עם העולם, לא לגמרי קורבני או מסכן. נטול רחמים עצמיים. אני גם כותבת ככה. לבוא ממקום שהוא גאה דווקא עם כל האתגרים והקשיים. ואם כבר רחמים עצמיים, אז שזה יבוא כמו האמא, בטו מאץ', עם הומור".
אבא שלך היא דמות שחוזרת בסרטים שלך.
"הוא דמות השראה בשבילי. הוא היה בן אדם כל כך צבעוני שלא נכנס בשום משבצת, ותמיד הוא עשה מה שהוא מרגיש, בלי פילטרים. הוא גם היה מאוד חכם, לא תמיד הבנתי מאיפה זה מגיע אבל הפעולות שלו רימזו על העולם הפנימי שלו. לא כל מי שמאני-דפרסיבי הוא גאון, אני מכירה כמה, הם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. אבל היה בו משהו.
"כשאתה גדל לצד זה יש את המורכבויות, כמובן, אבל יש גם דחיפה מאוד גדולה לחיים - תזמי, תעשי, זה מותר, זה אפשרי. תחווי דברים בגדול. סצנות שאני כותבת עליו נכתבות מאוד בקלות, וזו תמיד דמות מאוד גדולה מהחיים. אני אוכל איתה ללכת לעוד קצה ועוד קצה וככה אני בוחנת את הדמויות שלי, כמה רחוק היא תלך כדי להשיג את מה שהיא רוצה. הוא נתן לי רף גבוה לקצוות".
בקצוות האלה אפשר היה לתקשר איתו?
"היה אפשר, לא יודעת עד כמה נקלט אצלו, אני לא יודעת עד כמה הוא באמת נפגש איתי. בחוויה שלי הוא אף פעם לא היה באמצע, בין המאניה לדיפרסיה, אבל האמנות היא מקום לגשר איתו על הפער הזה. אז אפילו אם אני מראה גם דברים קיצוניים, אני מראה גם את הבין-לבין שהייתי רוצה. של תיקון, של תקשורת קרובה. זה נותן לי מרחב בהקשר שלו, את התקשורת שהייתה חסרה לי בחיים או דברים שרציתי להגיד או לעשות ולא יכולתי, שהייתי רוצה שהוא יגיד לי".
הייתה סצנה קשה לצילום מבחינה רגשית?
"כשאחות של שחר צריכה לקלח את אבא שלה, זאת היתה סצנה קשה ומורכבת, כי אלו נערות. ולמרות שעשינו הרבה טכניקות כדי שהן לא באמת ייפגשו בעירום, עדיין שאלתי את עצמי איך אנחנו שומרות עליהן. האם אני גורמת לה להרגיש לא בנוח? עטפנו אותן ועשינו הכנה גדולה לפני, עשינו המון חזרות וקשר עם השחקן, אבל גם כשלא היה מפגש עם עירום, עדיין היא שוטפת גוף של אדם זר. בתור בת-אל היה לי קשה לראות את זה. אגב, אני לא זוכרת שקילחתי את אבא שלי אבל אני זוכרת איך זה מרגיש כשאחותי הגדולה מאלצת אותי להיכנס לנעליים שלה, כי היא לא יכולה יותר. וזאת ההרגשה שאני מנסה להעביר".
לא היה שלב שרצית לעזוב את הבית ולחיות את החיים שלך? הרגשת אחריות להישאר?
"אני חושבת שהאחריות היא רגשית, לא טיפולית. אני אמנית, זה מה שאני יודעת לעשות וזה מה שהבנתי עם השנים. אבל כמה אפשר לחשוב על אמנות בעולם שהוא הישרדותי? זו ממש פריווילגיה, ופה נכנסת האשמה. האם יש מקום לחלום להיות שחקנית או ללמוד תסריטאות בעולם שבו עדיף שתעבדי ותביאי כסף כדי שיהיה אוכל או חשמל בבית? זה הקונפליקט בין מה שהעולם הזה דורש ממך לבין לצאת מהעולם הזה ולבנות עולם חדש.
"היו זמנים בחיים שעבדתי במקביל בדברים אחרים כמו לק ג'ל, אני חושבת שאין עבודה שלא עבדתי בה, ואני סבבה עם זה. אבל עכשיו אני כבר מתפרנסת מהאמנות שלי, אני מלמדת. מגיל 12 אני עובדת ואני סבבה עם זה. מאז שהייתי צעירה היה לי מבט חיצוני על הסיטואציה, תמיד הסתכלתי על זה כסצנה, סיפור. בדיעבד אני יודעת להגיד את זה".
זאת לא הדחקה?
"יכול להיות, אולי באופן לא-מודע חשבתי על עצמי כחיצונית לסיפור שלי. אולי זה נתן לי מרחב לספר בתוך החלל הזה מה שבא לי, אם יש מקום לפרשנות אז אני אפרש את זה איך שאני רוצה".
במשפחה שלך כבר מבינים שזאת העבודה שלך?
"כן, עברנו את השלב הזה. הן מבינות ותומכות, למרות שאפילו לי קשה להבין לפעמים".
"עם במאית בסגנון אחר, זה לא היה מסתדר"
החיבור ארוך-השנים והקרוב בין גילת למוסרי אפשר להן עבודה משותפת על התסריט והבימוי, כשכל אחת משאירה מקום לאינפוטים של השנייה. גילת הייתה מעורבת בתסריט כבר משלבי הכתיבה הראשונים. "מאוד סמכתי על לי", מאשרת מוסרי, "ידעתי שהיא מבינה את העולם שלי לעומק ומסתכלת על הדמויות בעיניים לא-שיפוטיות. מצד שני קשה לי לשחרר, אני לא יודעת איך. אני צריכה מישהו שיתן לי מקום, והיא נתנה לי מרחב להגיד מה דעתי. עם במאית בסגנון אחר זה לא היה מסתדר".
זאת ההיכרות הארוכה ביניכן?
"לי גילת היא היוצרת הכי מבריקה בארץ, יכולתי ללכת אחריה בעיניים עצומות והרגשתי שהיא האירה לי את הדרך. יש לה ליבידו יצירתי גם בבימוי וגם כתסריטאית, היא פתרה כל בעיה עלילתית והיא לגמרי ההשראה הגדולה שלי. היא מכירה אותי טוב אבל היא גם מבינה את המקום שהגעתי ממנו, רגשית היא מבינה. היא יודעת מה זה להיות אישה בעולם של גברים, היא עשתה הרבה סדנאות כתיבה לנערות במצב סיכון, היא הייתה מדריכה, וגם ההיכרות האישית שלה איתי. לא היתה לי שום התלבטות אם לעבוד איתה, היא ליוותה אותי בשלבים מאוד מוקדמים של התסריט, ובשלב מסוים אמרתי לה 'את עושה את זה וזהו'".
אל השנה העמוסה האחרונה, שכוללת אבל, פרידה מסבתא אהובה ויציאה של סרט חדש, מתווסף אירוע שאולי מסמל סופסוף רגיעה והתעגנות - אירוסים לבת זוגה מזה שלוש שנים, שחקנית הכדוריד המעוטרת נטלי ברטו. הן הכירו באינסטגרם, למרות שאף אחת מהן לא חסידה של הפלטפורמה. "היא ספורטאית מצטיינת, היא מאמנת, היא בגילי ונראית הרבה יותר צעירה", מחמיאה מוסרי.
"איכשהו נתקלתי בחשבון שלה, וכשהסתכלתי על התמונה שלה אמרתי לעצמי: 'איזו מיוחדת היא, אבל באסה, היא ילדה'. היא קצת טום בוי. היא עניינה אותי ואני לא בן אדם שמתעניין כל כך, נדיר שמישהו יעניין אותי מבחינת הידלקות, הכוונה. אבל החלטתי לעקוב אחריה, בכאילו תמימות, ואז העליתי סטורי מצחיק, קיבלתי עצבים כשחיפשתי דירה. זה הצחיק אותה, היא הגיבה לי והתחלנו להתכתב. היום אנחנו גרות יחד - וכשתיגמר שנת האבל על אבא שלי, נתחתן".
