עם תום עונתה התשיעית שהגיעה לסיומה ממש השבוע, זה כבר ברור מעבר לכל ספק, גם לפאן-בויז הגדולים ביותר - אלו שסלחו ויסלחו כמעט על הכול: "ריק ומורטי" התעייפה. רבים יאמרו לכם שהעייפות הזו החלה מזמן, בעונות 4-5, כשיצירת המד"ב המבריקה והאהובה של דן הרמון וג'סטין רוילנד (שהועזב זה מכבר) החלה להתעסק בעיקר בעצמה - בדמויות שלה, בחוקים שלה ובציפיות של הצופים ממנה. מטא במקום סיפור, רעה חולה של יצירות מקוריות רבות שמתישהו, מתוקף האינרציה שלהן, נכנסות עמוק יותר ויותר לתוך התחת של עצמן - במקום להעז, להתחדש ולפרוץ גבולות במסגרת התבנית הישנה והטובה של הסיפורת העלילתית.
לעיתים קרובות מדי "ריק ומורטי" כשלה בכך: היא ויתרה כמעט לחלוטין על השעיית אי-האמון של צופיה, והעדיפה להתמקד בשבירת הקיר הרביעי ובמבול אינפלציוני של בדיחות פנימיות מתישות.
גם אם נרשמה התאוששות מסוימת בעונה או שתיים האחרונות, וגם אם פרק לא-מדהים של "ריק ומורטי" עדיין טוב בהרבה מרוב הדברים שתמצאו שם בחוץ - היא התעייפה, וזה ניכר, וזה מבאס. בדיוק בגלל זה, העיתוי של סדרת הספין-אוף החדשה שלה, "הנשיא קרטיס" (שמשודרת ב-HBO מקס), לא יכול היה להיות טוב יותר. זה לא אומר שהיא באותה רמה נשגבת של סדרת-האם בימי תהילתה - אבל לעזאזל, גם חצי מזה מתקבל בברכה בימים שחונים אלו. גם רבע.
כפי שמרמז שמה, "הנשיא קרטיס" מלווה דמות שהבליחה פה ושם במהלך עונותיה של "ריק ומורטי" - נשיא ארה"ב אנדרה קרטיס (בדיבובו של קית' דייויד הוותיק והנפלא, בעל קול הבריטון העמוק והכה-מזוהה). אלא שלא מדובר באיזה ג'ו ביידן מנומנם - הנשיא קרטיס הוא סוג של גיבור פעולה, כזה שחש במו ידיו ובמלוא העזוז לפתור את הסוגיות הבוערות של המדינה שהוא מנהיג. סוגיות שרובן הוא מהסוג שכולל איומים על-טבעיים שונים, אם תהיתם - וכן, עולה מכך שהמטרה הברורה היא לבדל בין הסדרה לבין סדרת-האם שלה, שטווה עלילות גלקטיות/בין-ממדיות סבוכות. ב"הנשיא קרטיס" העניינים מעט פשוטים יותר - הפרק הראשון נוגע באופן משעשע בתאוריית הקונספירציה שגורסת כי הנחיתה על הירח בוימה (כולל הופעת אורח מבדחת של דמותו של סטנלי קובריק, מי שלפי אותה קונספירציה ביים את הנחיתה), ואת שאר הזמן מקדיש להצגת הדמויות של הסדרה.
אלה כוללות, לבד מהנשיא הגב-גבר, את ראש-הסגל החדשה שלו רואו בנקס (סטפני ביאטריז, "ברוקלין תשע-תשע") שהיא גם סייבורגית, ואת ראש השירות החשאי שלו פרנסיס או'דויל (ג'ים ראש, ששיתף פעולה עם יוצר הסדרה דן הרמון בסדרה קודמת שלו, "קומיוניטי") שהוא גם חצי-לפרקון. למה חצי-לפרקון ולמה סייבורגית? ככה, כי זה מצחיק, וכי כך רצו הרמון וג'יימס סיציליאנו, שיצר את הסדרה יחד עמו. אין לכם סיבה לפשפש בקרביי ההחלטה הזו, או בקרביהן של החלטות אחרות שנעשו פה - כמו ההחלטה לפתוח את הסדרה בסצנה שבה מכריז הנשיא על כך שהרג את גיבור הפולקלור הענק פול באניין. הנרטיב של הפרקים - ושל הסדרה כולה - משני לתהלוכת הוואן-ליינרים התכופים, הגאגים הוויזואליים ותחושת הכאוס המשובבת שמושלת בכל.
לא מתכוונת ללכת בדרכה הניהיליסטית והאפלה של "ריק ומורטי". מתוך "הנשיא קרטיס"
(צילום מסך מתוך הטריילר)
כן, אם לשפוט לפי יריית הפתיחה שלה, "הנשיא קרטיס" אולי נבעה מאותו המעיין היצירתי של "ריק ומורטי" - אבל היא בהחלט לא מתכוונת ללכת בדרכה הניהיליסטית והאפלה. אם צפיתם בפרק האחרון, הקודר והמייסר של העונה התשיעית של סדרת-האם, ואז בפרק הראשון של סדרת הספין-אוף, תקבלו תצוגת תכלית להבדל ביניהן. במהלך 13 השנים שבהן היא חלק מחיינו, לחלק משיאיה המרשימים ביותר הגיעה "ריק ומורטי" דווקא כשפנתה למחוזות האפלים ביותר בנפשם מוכת-הטראומה של גיבוריה. הבעיה היא ששם התגלו גם רבים מרגעי השפל שלה, ולא רק בפרקי הפילר הקלילים והרפלקסיביים. באנו ליהנות, אבל קיבלנו מסה אקזסטנציאליסטית עגומה - שלא לדבר על הפרקים שבהם הפכה זו לאימה קיומית משחירת-נשמה.
אז נראה ש"הנשיא קרטיס" באה לתקן את הרושם המצטבר הזה באמצעות רוח שטות בריאה ואבסורד כובש, ובאמת שזה מספיק לנו על מנת להישאר איתה. האם הנשיא קרטיס וצמד הדמויות שלצדו יכולות להחזיק את זה על גבן לאורך עונה ויותר מכך? עוד נראה. בכל מקרה, היא כבר חודשה לעונה נוספת. בינתיים דבר אחד כבר בטוח: זו אולי לא היורשת שמכורי "ריק ומורטי" חשבו שיקבלו - אבל אלוהים יודע שזו היורשת שלה הם זקוקים.
