מאות בני אדם בהם אמנים ואישי ציבור רבים, בני משפחה וגם חברי ילדות וחברים מקיבוץ כפר החורש שבו גדל, התאספו הבוקר (שישי) בבית העלמין מנוחת עולם בנתניה כדי ללוות את האמן והסאטיריקן יאיר גרבוז, מהאמנים הבולטים בתולדות ישראל שהלך לעולמו השבוע בגיל 80, בדרכו האחרונה.
בין אנשי התרבות שהגיעו לבית העלמין נמצאים רבקה מיכאלי, שלמה ניצן, דני קרמן, חיים באר, השחקנית רבקה ניומן, נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין, אפרים סידון, אהוד בנאי, אחיינו של גרבוז אסף הראל, הלית ישורון ונורית גלרון.
במהלך הלוויה ספדו לו רבים מקרוביו בהם דני קרמן וגם האמן דורון רבינא, אלמנתו מרגלית, וגם בתו חוה ונכדתו של גרבוז, נעמה, שקראה קטע מהספר "תמיד פולני".
"יאיר האהוב", ספד לו קרמן. "גם בחייו היה קשה מאוד להצחיק את יאיר. היינו רואים מחמאה גדולה אם אחרי משהו שאמרנו יאיר היה צוחק, זה קרה לעיתים רחוקות. החברים פה יכולים להעיד. יאיר גרבוז איש עם ההומור הכי נפלא שהיה פה, בבית שלי תלויה עבודה של עיר ובה כתוב: 'נביא זעם, נביא שקר, נביא פיצוחים, נביא בירה, נעשה מסיבה'.
"יאיר, האיש שרצה שיזכרו אותו כמו שאהב את העברית, ומצד שני התייחס קצת בזילזול למשחקי מילים, הצליח להעביר אותנו במשפט אחד מהגברים של התנ"ך למציאות הטיפשית. פעם שאלו אותו למה 'אתה לא כמו כולם?' אז יאיר ענה 'אני רוצה להיות כמו כולם אבל כולם מסרבים'. פעם כשראיתי שהוא שינה סגנון שאלתי אותו: 'מה קרה לסגנון שלך?' אז יאיר ענה 'הוא עזב אותי לצייר אחר'.
"יאיר גדול ההומוריסטיים שלנו ניסה כל חייו להסביר לנו כמה עומק יש בטיפשות, רק צריך להסתכל עליה, להבין מה הכיוון הנכון ולפעמים להשקיע המון עבודה. פעם שעבדנו ב'דבר אחר' הוא יצר צילום של הפסל דוד של מיכאלאנג'לו עם הראש של הנשיא הרצוג הראשון. הגיעו אלינו כ-50 גלויות מחאה שנכתב בהן 'איך העזתם להציג את נשיא המדינה עירום כביום היוולדו'. יאיר ענה לכל אחת מהגלויות: 'אם ככה היה הרצוג נראה ביום יוולדו. אני מסיר את הכובע'.
"יאיר היה האיש הכי חכם והכי מקורי שהכרתי, זה לא יהיה מבחינת אחרי מות קדושים לומר את הדברים האלה שאני אומר כבר שנים רבות, אומנם לא בפניו, כדי לא להביך אותו. אבל ב-24 השעות האחרונות הבנתי כמה נגע יאיר בחיים של אחרים.
"יאיר היה מתנה לכולנו. היה חבר נפלא. היו לו מעריצים רבים, אבל יאיר עצמו הריץ רק אדם אחת את מרגלית. אין לי ספק שאם יש גן עדן יאיר התקבל אליו מיד. ולא בזכות כל הדברים הנפלאים שהוא עשה בחייו, אלא בזכות הנאום ההוא שבגללו רצו רבים להרוג אותו, נאום שניבא לנו בדיוק את מה שקורה פה היום. אפשר היה לסכם במשפט המתבקש - 'נגמרה לנו תקופה'. אבל התקופה של יאיר נגמרה כבר לפני שנים. יאיר גרבוז איש אהוב".
חוה גרבוז, בתו של גרבוז, נפרדה ממנו: "אבא יקר ואהוב שלנו, אני קוראת את כל מה שכתבו עליך, ומבינה שאתה לא רק אבא שלנו, אלא דמות משפיעה ומשמעותית לעוד כל כך הרבה אנשים. היית כוח טבע, כוח על. לא עוצר לרגע. עוד ציור. עוד ספר, עוד רעיון ועוד תערוכה. והראש לא מפסיק לבעור. מישהו כתב שהיית אסכולה של איש אחד. הסטודיו שלך, שעולה על גדותיו, מספר את זה הכי טוב, ואתה לא שם יותר.
"אבא יקר שלנו, בזכות המלחמה הארורה בילינו שבועיים שלמים אצלנו בשדה בוקר יום יום וערב ערב. אכלנו, שרנו וזכינו בזמן איכות יקר ונדיר כל כך איתך, איתכם. היית כבר עם כאבים לא פשוטים בגוף וכאבים בלב על המצב, על העתיד פה. על הימים האחרונים שלך קשה לדבר, אבל הנחמה שהיית מוקף בנכדים המדהימים שלך שהתייצבו, עזרו וסעדו אותך באהבה ובעדינות מדהימה. גם את זה יצרת.
"אמא שלנו היקרה, המתוקה והנפלאה, אני יודעת שגם אתה רוצה שנשמור עליה ואחד על השני ושנאהב ושנהיה שמחים. אבא, אתה היית האיש הכי חזק שהכרתי ולכן לרגעים עוד נדמה לי שתחזור".
מרגלית, אלמנתו, ספדה לו: "היום יום שישי. לימדתי את יאיר להביא לי פרחים בכל יום שישי. הוא היה נכנס לחנות. לפעמים הוא היה לוקח זר מוכן, ולפעמים הוא היה בוחר פרח פרח מתוך הדליים בחנות, והיה מסדר מהם זר. המוכרת, הוא סיפר לי, אמרה לו, 'אבל הם לא מסתדרים יחד', אז הוא אמר לה, 'אז הם ילמדו להסתדר'. בחודשים האחרונים הוא כבר לא יכול היה לעמוד ולצייר, אז הוא צייר על ניירות.
"היה לו שולחן, והוא מילא בלוקים. אני מחזיקה את הבלוק האחרון. הוא לא מלא. הוא צייר עם עט שחור ורשם טקסט: 'אם ננעלו סיפון האונייה, אבן דרך, הזיות מטלטלות. לפעמים אני מהגר להיסטוריה, לפעמים נפוץ בין קצווי אכזבות. היש תכלה לחמדת אבות וקץ לפרעות? היש? הוכרענו. הדגלים. ילחמו בלעדינו. המטרות יורות זו בזו. שערי ארץ מי יסגור אתכם שוב'. לכן סיפרתי לכם את הסיפור על ההסתדרות. תלמדו להסתדר. הוא ידע להגיד למילים להסתדר יחד. ברישום האחרון שלו הוא כתב, 'אין לי צל של ספק שהם הותירו אחריהם ביוגרפיות'".
לאורך הקריירה שלו עסק גרבוז בציור ובכתיבה והיה חתום על המדור הסאטירי "דבר אחר", על תוכנית הטלוויזיה "אין עם מי לדבר" וכן על ספרים כדוגמת "תמיד פולני", "אוי ארצי" ו"בית בגליל". הוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס א.מ.ת ופרס סוקולוב, ולפני כעשור עמד במרכז סערה ציבורית כשנשא את נאום "מנשקי הקמעות" (הידוע גם כ"נאום הקומץ") בעצרת שנערכה בכיכר רבין בתל אביב.
הסופר חיים באר, חברו הקרוב, ספד לו בשיחה עם ynet: "אני כל כך מבועת ועצוב. לא חשבתי שסופו כל כך קרוב. הוא היה אמן טוטאלי, מאוד מחויב לאמנות. איש אמיץ מאוד".
גרבוז הותיר אחריו את אשתו מרגלית, שלושה ילדים ואת אחיו אלון.
