"אני זוכר נסיעה אחת לבית ספר. ליוויתי את הנסיעה משפיים לגעש אז ישבתי מקדימה באוטובוס, ושמעתי מאחוריי שיחה בין שתי ילדות בכיתה ב'. בדיוק קנו לאחת מהן שעון חכם כזה והיא הסבירה לילדה השנייה על כל מיני פונקציות. היא אמרה שהיא יכולה להכניס התראות. הילדה השנייה לא ידעה מה זה אז הראשונה אמרה, 'נניח אני רוצה לזכור את יום ההולדת של אבא שלי, שנרצח ב-7 באוקטובר, אז אני שמה התראה'. ואני יושב מקדימה והבטן שלי מתהפכת אבל הן ממשיכות הלאה, לדבר על 'בראול סטארס' ודברים של ילדים.
"אפשר ללמוד הרבה מהתמודדות של ילדים. כשאתה מבוגר קורה לך משהו ואתה חושב 'איך אני אמור להתנהג?', אבל ילדים לא חושבים ככה, הם פשוט... מתנהגים. אתה פשוט חי, אתה עצוב ואז אתה ממשיך. אני מנסה עכשיו ללמוד רוסית ויש את המילה 'טוסקה', אומרים שזה מין סוג של עצב אבל עצב חי שהוא חלק מהחיים".
התובנה הזאת נחתה כמו פאזל אל תיק העבודות של אורי שרון (24) אמן ולוחם מגלן, שסוגר כבר סבב לא-סופר-כמה של מילואים וכשאתם קוראים את זה הוא מן הסתם בלבנון, בסבב הבא. את העבודות שלו - צילומים מהשירות הצבאי בחאן יונס וציורים בצבעי מים של ילדי העוטף שאיתם עבד (ועדיין עובד) אחרי השחרור מצה"ל - תוכלו לראות בתערוכה בשם "תום ילדות", ביריד צבע טרי הקרוב לאמנות ולעיצוב, שיתקיים בין 24 ל-29 ביוני במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב.
"אני זוכר איך בתחילת המלחמה עוד לא יצאנו הרבה הביתה ובפעמים הבודדות שכן, שמתי לב שהחיים בארץ היו כאלה שאי-אפשר היה לשאת. אנשים לא יצאו, לא היו בתי קפה, לא היה כלום, הכול היה כל כך כבד. ודווקא בצבא היה - לא יודע אם אפשר לקרוא לזה שמח, אבל כל הזמן הביאו סושי, ותרומות ועדן בן זקן וחאפלות ומחלקים דברים. אתה בתוך דכדוך כזה אבל זה גם היה סוג של הפנינג. בבסיס אימונים בדרום הגיעה איזו משפחת פשע כזאת, זרקו פאקטים לאנשים באוויר. הכול היה סוריאליסטי. מעורבב. גם העבודות בתיק הזה הן לוחמים ובתים הרוסים ליד ציורים של ילדים בצבעי מים. זה לא אמור להתקיים אחד ליד השני אבל זאת פשוט המציאות".
ב-7 באוקטובר, במהלך שירות הקבע שלו, נכנס שרון עם הצוות שלו לכפר עזה, לא הרחק מהמקום שבו נולד וגדל, חוות השקמים. על הדשא בקיבוץ עמד פנתר, רכב צבאי משוריין, ושרון זוכר את המחשבה שחלפה בראשו, שהרכב הורס את הדשא. בקיבוץ גרה גם המורה שלו לתנ"ך והוא עצמו ביקר שם לא פעם.
"בשלב מסוים היינו צריכים 'לכבוש' את הבריכה, לעשות חיפוי ואיגוף, זה היה מאוד מוזר", הוא נזכר. המבנה הראשון שהלוחמים נכנסו לטהר ממחבלים היה בית ילדים. "אני זוכר את הציורים שלהם, כפות הידיים המצוירות על הקירות. אני לא זוכר למי מהחברים, אבל אמרתי שכשאנחנו מסיימים עם המלחמה הזאת, אני רוצה לחזור ולעבוד עם הילדים האלה של כפר עזה".
בגלל החוויה שלך כחייל בתוך בית הילדים הזה?
"אני אוהב לעבוד עם ילדים, עשיתי את זה גם בשנת שירות, אבל שם, בכפר עזה, זה היה לי ברור". הדבר הראשון שעשה שרון ביציאה הביתה היה לקנות מצלמת קאנון קטנה שנכנסת לווסט הלוחמים. "אין לך הרבה מקום בווסט אז זה בא על חשבון רימון", הוא צוחק, "העברתי רימון אחד אחורה".
זאת מלחמה מאוד מצולמת.
"אבל אני לא רציתי לצלם מלחמה. כל הצילומים הם של החיים שהיו שם. זה מצחיק להגיד, אבל בתוך שנתיים של מלחמה, אם אתה מקבץ הכול זה כמה ימים סוערים או שבוע. רוב הזמן אתה בציפייה או דרוך. בחאן יונס היינו שבעה שבועות, ונראה לי שמהמג"ד ומטה אף אחד לא היה במלחמה באמת ולא ידעו איך זה ייראה. לא ידענו מה מותר ומה אסור ולקח לנו זמן להבין שצריך להתקלח. איפשהו בשבוע השביעי זה כבר היה יותר מדי. אז התחלנו לאלתר, יש תצלום אחד של חייל שמתקלח מקומקום.
"התמקדתי באנשים שחיים בתוך המצב הזה. והחיים שהם מנהלים, מבשלים, נחים. בהתחלה לא היה שם הרבה אוכל בכלל ואני הייתי סמל של הצוות שלי, אז הייתי אחראי על כל החלוקה. כתבתי על הקיר 'אחד לחם לאדם, שניים קבנוס', ורואים על הקיר את הציטוט".
מה אתה לוקח איתך מכל הסבבים האלה של המילואים?
"באופן כללי אני לא חושב יותר מדי, לא לפני ולא אחרי. אני מאוד אוהב את החברים שלי לצבא".
זאת הסיבה שאנשים חוזרים שוב ושוב לסבבים האלה, נכון?
"האמת שכן. גם אם זה אומר שהחיים נתקעים, ואצל כולם הם נתקעים. מחויבות זה קודם כל לחברים שלך. אני בעד כל הציונות, אבל גם ברגעים מלחיצים קודם כל אתה קם כי חברים שלך קמים, זה מה שאתה חושב עליו. אתה לא חושב על הרצל כשאתה קם להסתער".
מעריץ את סבא אריק
על הרצל שרון לא חושב, אבל על סבא שלו דווקא כן. אריאל שרון, איש צבא ופוליטיקאי שבערוב ימיו, כראש ממשלה, הוביל את ההתנתקות מרצועת עזה. כשנה לאחר מכן הוא לקה באירוע מוחי שבעקבותיו היה שרוי בתרדמת קצת פחות מעשור, עד מותו בינואר 2014. שרון היה זה שרכש את חוות השקמים, הממוקמת בשער הנגב, ושבה גדל שבט שרון שכלל את אביו של אורי שרון, גלעד, אחיו התאום, אח ואחות נוספים ושאר המשפחה המורחבת.
"אנחנו שישה קילומטר מהגבול עם עזה אז שומעים, רואים, מריחים לפעמים. אנחנו חיינו כמו קומונה, כמו הערבים. זה משהו טוב שאפשר ללמוד מהם. אני מקווה שזה ימשיך ככה, שכל האחים ירצו לגור שם. אני מאוד אוהב לעבוד עם בעלי חיים ומאוד שמח שגדלתי שם. בסוף אין כמו לעשות סיבוב עם טרקטורון בחורף בשטחי המרעה, לבדוק שיש מים וחשמל", הוא מודה.
ואיך הזיכרון של סבא שלך תומך בך בשוחות?
"זה עוזר, הוא נוכח בחיים שלי ואני מאוד גאה בו. זה גם מקור מאוד חזק לכוח בסיטואציות האלה. גדלתי על כל הסיפורים, אני מכיר אותם. כל המיתולוגיות על ה-101. לדעת איך להתעלות מהמצב ההישרדותי שאתה נמצא בו, להסתכל הצידה ולדאוג גם לבנאדם שנמצא לידך. זה נותן הרבה כוח.
"לצערי כבר הייתי בן חמש כשהוא נכנס לתרדמת אבל יש לי כל מיני זיכרונות. כמו למשל שהוא היה בחדר עבודה שלו, דיבר בטלפון, ואני נכנס ושואל אותו 'סבא, למה אתה כזה שמן?'. אני זוכר שהיינו נוסעים על טרקטורון במשק, הוא על טרקטורון רגיל ואני על כזה של ילדים, או עושים פיקניק בשטחי מרעה ומחפשים צבים".
הייחוס המשפחתי שלך הוא יתרון או חיסרון?
"אני מאוד גאה במשפחה שלי. בטח היום, כשאנחנו חיים בתקופה קשה, אריק חסר כל כך. אני שומע הרבה אנשים שמתגעגעים אליו, אנשים שהוא פגש אפילו רק לקצת, הוא היה בן אדם כל כך אוהב וזה חסר, גם בטח במלחמה. עד היום אני פוגש אנשים שזוכרים איך הוא עלה לדבר בקשר במלחמת יום כיפור, אנשים שהיו תקועים במעוזים וקיבלו ביטחון. זה משהו שמאוד חסר היום. כן, אפשר להגיד שאני מעריץ אותו".
"עשיתי גוגל לוודא שלא אצטרך לעמוד בתערוכת עירום"
אחר שהשתחרר מצבא קבע החליט שרון להקדיש את הטיול אחרי הצבא שלו לקורס ציור בשמן באיטליה. חודשיים מאוחר יותר הוא חזר לארץ וזכר את ההחלטה שלו לגבי ילדי כפר עזה. הוא יצר קשר עם האחראי על החינוך, שסיפר לו שהוא מקים בית ספר בשפיים לילדי העוטף, ושרון הצטרף אליו לתהליך ההקמה. בהמשך עבר בית הספר בהדרגה משפיים דרומה, לרוחמה, ובימים אלה מתחילה החזרה לכפר עזה. שרון שהה עם התלמידים בבית הספר, בפעילות הבלתי פורמלית אחריו, והשנה החל גם בחונכות אישית לאחד הילדים.
8 צפייה בגלריה
"לקחו להם את הבחירה ואני מנסה להחזיר להם את התחושה שיש להם אפשרויות". יצירתו של אורי שרון
(איור: אורי שרון)
"אני אוטודידקט, כל הזמן לומד מהכול. למדתי הרבה מהזמן עם הילדים, בעיקר שמה שהכי חשוב זאת תחושת בחירה. אוטונומיה של ילדים. על כל דבר קטן אני שואל, אתה היית רוצה ככה או ככה, האוטונומיה שלהם כל כך נפגעה, לקחו להם את הבחירה ואני מנסה להחזיר להם את התחושה שיש להם אפשרויות. זה הכי חשוב".
איזה הורה אתה שואף להיות?
"אני מנסה להיות מבוגר שמקבל הכול, לא משנה מה. אתה לא באמת יודע מה עובר על הילדים האלה. היו לי הרבה ריבים על זה כי ככה המערכת עובדת, בגישה ההתנהגותית. בית ספר זה בית ספר גם אם כתוב על הקירות 'חינוך הומניסטי דמוקרטי'. אז אתה לא קורא לזה 'עונש', אתה קורא לזה 'השלכה' או איזו מילה מכובסת כזאת אחרת. אבל בסוף, כשאתה מנסה לגרום לילד להתנהג בדרך מסוימת באמצעות פרס או עונש, אז זה אותו דבר. אסור להרביץ לילדים, מזל, אבל בכיתה א' מספיק שאתה עושה פרצוף כועס וזה מספיק מפחיד אותו והוא ישנה את ההתנהגות שלו. וככל שהגיל עולה זה כמו תרופות, אתה צריך להעלות את המינון".
בעצם עשית הקבלה בין הצילומים של החיילים לתמונות של הילדים?
"במובן מסוים, כן. אני מאמין שצריך להתייחס אל ילדים מאוד ברצינות, לכבד אותם ולהקשיב להם. מה שהם חווים זה אומנם בזעיר אנפין, אבל זה פשוט אותו דבר כמו מבוגרים. זה לא משנה אם זה עבודה וקריירה או אם זה שיעור נהיגה, המנגנון הנפשי הוא זהה. ואני רואה כל הזמן על ילדים את הדילמה הזאת, של מה יותר חשוב – אותנטיות או השתייכות".
טוב, אתה מוכן להורות.
"זה באמת עושה חשק", הוא צוחק, "אבל אני אצטרך למצוא זוגיות קודם".
8 צפייה בגלריה
"בעבודה עם מים, אתה חייב לשחרר ולתת לצבעים לזרום, אתה לא יכול לשלוט בהם בצורה מוחלטת וזה מאוד מסתדר עם הרעיון של הילדות". יצירתו של אורי שרון
(איור: אורי שרון)
התחושה של שרון, לפיה יש לו מה ללמוד מילדי הקיבוץ, היא מבוססת מציאות - במהלך אחד הימים בשיעור אמנות הילדים ציירו בצבעי מים. "אהבתי לצייר אבל אף פעם לא אהבתי צבעי מים", הוא מודה, "זה תמיד היה נראה לי ילדי וקצת אנמי. אבל ציירתי איתם ופתאום התאהבתי בזה. יש משהו בעבודה עם מים, אתה חייב לשחרר ולתת לצבעים לזרום, אתה לא יכול לשלוט בהם בצורה מוחלטת וזה מאוד מסתדר עם הרעיון של הילדות".
השם שבחרת לתערוכה, "תום ילדות", הוא דו-משמעי.
"האמת היא שזה לא היה בכוונה, קראתי לזה תום ילדות במובן של ילדות תמימה, יש משהו בציורים שהוא תמים".
אבל אי-אפשר שלא לחשוב שהילדים האלה שבציורים יהיו יום אחד החיילים האלה שבצילומים.
"נכון. אחרי שנתתי את השם דודה שלי אמרה שזה בעצם גם סוף הילדות".
זאת הפעם הראשונה שאתה מכין תיק עבודות?
"כן, התיק הזה התהווה באופן ספונטני, לא תכננתי את זה מראש. אני פשוט נורא אוהב לצייר ולצלם, וזה מאוד עזר לי גם תוך כדי המלחמה. גם לא למדתי אמנות, בריאיון ליריד היו רגעים שלא כל כך הבנתי על מה מדברים איתי, אמרתי בשלב מסוים 'התמונה הזאת', והמראיינת אמרה לי, 'מה אמרת? התכוונת הצילום?' ואז היא שואלת אותי: 'אתה רוצה להציג את זה כדיפטיך?' עשיתי את הפדיחה שלי ואני לא יודע מה זה דיפטיך. אז או שאני אומר 'לא' ואני צריך להסביר, או שאני אומר 'כן' ואני אתמודד. אמרתי יאללה כן, דיפטיך... אחרי זה עשיתי גוגל מה זה, לוודא שאני לא אצטרך לעמוד בתערוכה עירום או משהו".
אחד הדימויים המפורסמים של אריק שרון הוא האיש עם הכבש על הכתף שאוהב לאכול בשר בכל ארוחה, והייתם חושבים שאמן במשפחה של חקלאים ואנשי צבא ירגיש קצת אאוטסיידר, אבל מסתבר שמשפחת שרון המורחבת הייתה הרבה יותר ארטיסטית ממה שנהוג לחשוב.
"אבא של סבא שלי היה אגרונום במקצועו אבל מאוד התמצא באמנות אימפרסיוניסטית וגם אהב לצייר", מספר שרון, "ממש לא מזמן סידרתי איזה חדר בחווה ומצאתי במקרה מחברת שלו עם ציורי אקריל וצבעי מים. שאלתי את אבא שלי והוא סיפר לי שהוא היה חולה והרופא אמר לו שהוא 'צריך לצאת לטייל באירופה'. זאת הייתה הדיאגנוזה וזה היה טיפול. אז הוא הסתובב עם מחברת וצייר אנשים ברכבות. גם לילי, אשתו של אריק, ציירה. היא הייתה ציירת פורטרטים של המשטרה אחרי הצבא".
מי עוד?
"אבא שלי מאוד טוב בלצייר סוסים. אמא שלי היא הבנאדם הכי מוכשר שאני מכיר, לא בציור אבל היא יודעת לעשות הכול, מבישולים וגבינות ונקניקים ועד צורפות וקרמיקה, סורגת, תופרת, הכול".
8 צפייה בגלריה
"הקשיחות נגמרה נראה לי. דווקא אריק הוא זה שעצר את זה". מתוך הפרויקט "תום ילדות"
(צילום: אורי שרון)
אז זה לא שנולדת למשפחת חקלאים קשוחה ופתאום צץ לו ילד האמן שצריך לפלס את דרכו.
"לא, הקשיחות נגמרה נראה לי. דווקא אריק הוא זה שעצר את זה. בחיים אחרים הוא בהחלט היה יכול להיות אמן אבל הייתה מציאות שהיה צריך לצלוח. האחים שלו היו אנשים יותר קשוחים ממנו, טוב, גם היה צריך אז".
