הם מכסים את הקירות בתחנות הרכבת, את דפנות תחנות האוטובוס ואת עמודי תאורת הרחוב. פנים מחייכות, משפט אופייני ולפעמים קוד QR שמפנה אל אתר זיכרון. פרויקט חדש של הספרייה הלאומית בשיתוף עם ynet שואף ליצור ארכיון שיאסוף וינציח את הסטיקרים של נרצחי הנובה וחללי חרבות ברזל. הציבור כולו מוזמן להפקיד סטיקרים והספדים על הנופלים והנרצחים בספרייה - ובכל להנציח את סיפורם של אלו שהיו ואינם ולאפשר לציבור הרחב להכיר אותם גם.
חיילים רבים השאירו כתובות ומשפטים מסוגים שונים על הקירות בעזה, אבל רק אורי בר אור כתב על הקירות תווים, תווים של מוזיקה. אורי בר אור היה מלחין מחונן, ובניגוד לרבים מבני גילו הוא כתב מוזיקה קלאסית - בשילוב אלמנטים מזרחים. ביום הולדתו ה-18, גם ביצעה התזמורת הקאמרית את "קצב הלב", יצירה שכתב עבור 13 כלים, ונוגנה על ידי 51 נגנים בו זמנית.
בשבועות האחרונים לחייו, בלילות של עזה, הוא ישב ועבד על היצירה הבאה שלו: מנגינה קלאסית בת שלוש דקות לכל אחת מעונות השנה. הוא הספיק לכתוב שלושה מקטעי המוזיקה שהרכיבו את יצירתו: "סתיו", "אביב", ו"חורף", וכן את שתי הדקות הראשונות של "קיץ", אך את הדקה האחרונה הוא לא הספיק להשלים.
בכ' באייר, תשפ"ד, 28 במאי 2024, במהלך פשיטה על מרפאה של אונר"א ברפיח, התפוצץ מטען שהוטמן באחד החדרים וגרם למותם של אורי ושני חיילים נוספים, אמיר גלילוב ועידו אפל, זכרונם לברכה.
אורי הוא אחד מבין אלפים שתמונתם המחייכת מתנוססת על מדבקות זיכרון שהודבקו ברחבי הארץ."הסטיקר של אורי נולד כבר בשבעה", מספר אביו של אורי, יעקב (קובי) בר-אור, "הגיע ילד שאורי לימד אותו גיטרה, ומאוד אהב אותו. הוא אמר, 'בואו נעשה לו מדבקה'. אז קראנו לזה מדבקה, לא סטיקר. היו למדבקה כמה גלגולים אבל התוכן תמיד אותו דבר, תמונה של אורי בנוף המדבר, הנוף של שדה בוקר. זה השורש שלו, משם הוא בא. צירפנו לתמונה קוד QR שמי שסורק אותו מגיע ליצירה שלו, 'קצב הלב'. אנחנו מאמינים שהמוזיקה שלו היא הדרך הכי טובה להכיר אותו, הרבה יותר מאיזה משפט או סלוגן, המנגינה מביעה את הנשמה של אורי הרבה יותר מאשר כל דבר שנכתוב".
"אורי היה גם אומן, מלחין, וגם חייל מאוד טוב, חייל מצויין", הוסיף אביו. "הוא היה בנתינה מאוד גדולה כל החיים שלו, ילד מיוחד מאוד. מאוד סקרן ומאוד יצירתי, אלו היו התכונות הכי בולטות שלו".
"לפעמים אנחנו רואים פתאום מכונית עם מדבקה של הבן שלנו - זה מרגש"
תופעת מדבקות הזיכרון לא באה לעולם עם אירועי 7 באוקטובר, מספרת ד"ר יעל נצר, המדענית הראשית במרכז למדעי הרוח הדיגיטליים באוניברסיטה העברית ושותפה ב"עדות 710", אחד מהמיזמים הרבים שקמו מאז הטבח כדי לתעד ולשמר את מה שקרה אז ומאז. היא מספרת לנו שלפני 7 באוקטובר התופעה התקיימה בעיקר בתרבות התרמילאים. חיילים משוחררים היו מדביקים מדבקות שמספרות על חברים שנפלו במהלך הטיול שלהם בתחנות אוטובוס, או בבקתות אירוח (גסט האוסז) בכל מיני תחנות ברחבי העולם. התופעה הייתה ידועה בחוגים האקדמיים ואפילו נכתבו עליה כמה מאמרים, כחלק מתרבות הסטיקרים בישראל.
"בשבוע הראשון שאחרי הטבח יצאתי והתחלתי לתעד את המלחמה, והתחלתי לשים לב לסטיקרים של חללי הנובה. יש לי הרגשה שהמוטיבציה של מי שמדפיס ומדביק אותם היא הנכחה פרטית, צורך אישי של המשפחות, שכמו אומרות לנו: 'הילד שלי נהרג, ואתם לא יודעים את זה בכלל כי הוא אחד מ-1200 אנשים שנרצחו באותו יום", היא מתארת.
כחלק מעבודת התיעוד שלה הקימה נצר אתר אינטרנט בשם "קירות ה7.10" שמתעד סטיקרים, גרפיטי וכרזות ברחובות, במיגוניות ובמתחם הנובה. היא פעלה מתוך הבנה שהמרחב הציבורי מעצב אותנו, משפיע עלינו בזמן אמת, ולעיתים אחרי שהאירוע תם, קשה לנו לשחזר את ההקשרים והתחושות שהמרחב הציבורי עורר בנו.
דוגמה לכוח והארעיות של המרחב הציבורי שלנו אפשר לראות בקורונה, אומרת נצר."כל חנות הציגה הוראות הנוגעות לחבישת מסכה או אלכוג'ל, ובזמן אמת נדמה היה לנו כאילו כך יהיה לתמיד, ואילו כעת קשה לנו לזכור שכך נראו חיינו במשך מספר שנים. כך גם המלחמה. היא מעצבת מעין "אי בזמן" של שכול ואובדן, בו המרחב הציבורי המקיף אותנו מכל עבר מבטא את הרגשות הללו.
נצר מתארת מעין זליגה של "מסורת הסטיקר" ששמרה על מאפיינים דומים אך שונים בין נרצחי הנובה לבין חיילים שנפלו בעת מילוי תפקידם. נרצחים בנובה הונצחו בדרך כלל במשפטים שמבטאים השקפת עולם של אהבה, שמחה, מוזיקה ורוחניות. תמונת הנרצח עמדה במוקד ולצידה משפט או משפטים שמבטאים געגועים. אט אט התרחבה תופעת סטיקרי השכול לכאלו שמנציחים נופלים צבאיים. לעיתים קרובות מציגים את הנופלים במדים, ביחד עם סמלים צבאיים, אולם המסרים החיוביים, הצוואות הרחוניות נותרו ברוח דומה, ומבטאים חיוביות, אופטימיות, נתינה והקרבה למען המדינה והכלל.
"כשאני רואה סטיקרים של אחרים אני מתעכב וקורא". מתאר קובי בר-אור את התחושה של רבים כל כך מול הקירות העצומים שמכוסים חיוכים שהיו ואינם עוד. "אני מסתכל על הפנים של החיילים, פנים כל כך יפות, הכל כל כך נקי וטהור. זה פשוט מדהים אותי, מסה קריטית של אנשים טובים שנמצאים 'שם' כדי לעזור לנו פה. אז אני מסתכל על הפנים ורואה את הטוב, והיופי והעוצמה".
היווצרותם של קירות ההנצחה הייתה במידה רבה אקראית, תלויה בהחלטה של מנהל תחנת הרכבת האם להרים ידיים או לכל היותר להקצות מקום מוגדר עבור הסטיקרים או לנסות לקלף אותם. "יש כמה נקודות פופולריות למדבקות", אומרת נצר ומציינת שגם באוניברסיטה העברית הוקמו משטחים ייעודיים עבורם, "ככה זה גם בעוטף ובמיגוניות ובנובה. אבל התפוצה של הסטיקרים מגיעה לכל העולם, ראיתי אותם באיטליה, ניו יורק, בכל מקום".
למעשה, הסטיקרים שינו את האופן בו אנו מנציחים את הנופלים עד כדי כך שאט אט היא מחלחלת גם אל נפטרים שלא קשורים לנובה או אל מלחמת חרבות ברזל. אם תתבוננו לעומק תוכלו לראות גם סטיקרים של אנשים שנהרגו בתאונת דרכים, בתאונות בחו"ל, ואחד - שנצר לא הזכירה בשמו - שככל הנראה נרצח בפעילות עבריינית.
מדי פעם אפשר לראות גם סטיקרים של נופלים משנים קודמות שהתווספו לקירות האבל, של נופלים מאסון המסוקים או מלחמת לבנון הראשונה והשנייה. "יש לי תמונה של סטיקר מתחנת הרכבת ההגנה, של נופל שהיה ניצול שואה ונהרג במלחמת השחרור, נצר אחרון למשפחה שלו. יש בזה משהו חתרני, כאילו הכל על אותו הרצף", מספרת לנו נצר.
"הסטיקרים שינו את תרבות השכול בארץ", היא אומרת, "מצופה ממך להכין סטיקר, אם אתה לא מכין סטיקר זה מעלה שאלות, מה לא אהבת את הנופל?"
"כשאני רואה סטיקר שאני הדבקתי משמח אותי לחזור אליו", מוסיף בר-אור, שהוא ומשפחתו קיבלו לאורך החודשים האחרונים תגובות חובקות עולם על "קצב הלב" שאורי הלחין. אנשים ממגוון ארצות שהאזינו למוזיקה שלו ונשבו בקסמו, אפילו שלא הכירו אותו מעולם, רבים בזכות קוד ה-QR שעל המדבקה. גם הסטיקרים של אורי הגיעו למקומות שקובי לא תיאר לעצמו שהם יגיעו אליו. "אם זה סטיקר שלא אני הדבקתי אלא אני רואה משום מקום, זה משהו מטורף. לפעמים אנחנו נוסעים בכביש ורואים מכונית עם מדבקה של הבן שלנו. זה פשוט מטורף, זה מרגש אותנו מאוד".
