There is no time like the present – לוחש קול ספק גברי ספק נשי, על רק המוזיקה שיצר רן בגנו ל"נונה", העבודה החדשה של להקת המחול ורטיגו. היצירה, שמוצגת במרכז דוהל בתל אביב, מציבה את הזמן במרכז המחקר התנועתי, הרוחני והפילוסופי שלה. האם הזמן עובר עלינו או שאנחנו נעים בתוכו? כפי שנכתב בפתיחת התוכנייה. מה קורה כשאנחנו עוצרים מול הזמן שלא מפסיק? האם עצירה פירושה נוכחות או קיפאון? האם תנועה עם הזמן פירושה זרימה או היסחפות? ואיך מרגישים בעולם (ובעיקר במדינה) שבה נדמה שזמן העתיד מוטל בספק, והווה הוא אפל ומפחיד?
סדרת המתחים הזאת מונחת מהרגע הראשון ביצירה של האחיות נועה ורטהיים ורנה ורטהיים קורן, ששילבו כאן ידיים בכוריאוגרפיה. זה נוכח במוזיקה שכוללת פעימות לב – מקצב קבוע, שלצליליו יש תנועה בלתי פוסקת על הבמה. בכלל אפשר להקדים ולומר שמכל הפסקולים של בגנו בשנות עבודותיו עם הלהקה זה המעולה והמדויק שבהם. יש כאן שילוב של הרבה מוזיקה אלקטרונית, מסונטזת ודיסטורשנים, לצד הסאונד המוכר של המוזיקאי שאוהב לשלב כלים ומקצבים אתנטיים במוזיקה שלו. הסיקוונס הפותח של המופע הזכיר לרגעים את המוזיקה של פוליקר בעשור הראשון ליצירתו.
המתח נוכח גם בתלבושות היפהפיות שעיצב ששון קדם שנראות לעיתים כמו מדים של איזה צבא עתידני, כשרובן אפורות למעט שתי רקדניות לבושות שמלות אדומות. והאדום הבוהק הוא כמו כתמי דם, שמסמלים גם הם ספק חיים ספק מוות. חשוב לציין שמלבד היופי לאדום הזה לא היה תפקיד ברור בכוריאוגרפיה, ונדמה שנבחר מטעמים אסתטיים ולא מהותיים.
אבל העיקר פה הוא כמובן התנועה והרקדנים. גם הכוריאוגרפיה וגם הקומפיזיציה ביקשו להחזיק את המתח והחמקמקות של הזמן. זה ניכר בתנועות ומחוות ידיים (ורגליים) שחזרו על עצמן לאורך הערב, ושהזכירו מחוגי שעון. היו אלה משפטי תנועה שחזרו שוב ושוב בפוזיציות וקומבינציות שונות אבל שימשו כמוטיב חוזר, כמו הדגימו את פעולת הזמן – השמש זורחת בבוקר, שוקעת בערב, הימים חוזרים ובכל זאת משהו זז קדימה. נדמה שהאחיות ורטהיים שואלות האם עלינו להתמסר לזמן או להילחם בו? ואם אנחנו נלחמים – במה אנחנו נלחמים?
עניין המלחמה נכח לאורך הערב לא רק בהקשר של הזמן. במובן הזה "נונה" היא העבודה הכי ביקורתית ובועטת של ורטיגו שראיתי מזה שנים. דוגמאות לכך אפשר היה לראות למשל בדואט של שני רקדנים גברים שממש נלחמו זה בזה כמו בקטטה. זה לא היה קרב "יפה" כמו שלא פעם יוצרת נועה ורטהיים אלא כזה שממש יצר חוסר נוחות ופחד במובן הטוב של המילים. זאת הייתה עבודה שלא תמיד נעים לצפות בה כי הרקדנים היו כל כך פגיעים וחשופים, עד נדמה היה שאפשר לראות את הלב הסוער שלהם פועם בחזה.
ואם כבר הוזכרו הרקדנים, שגם חתומים פה כשותפים ליצירה, אזי אי אפשר שלא להתפעל עד כדי עילפון מהנבחרת הנוכחית של ורטיגו. הם היו כולם, ללא יוצא מן הכלל – מצוינים, שילוב של רמה טכנית גבוהה עם יכולות הבעה נפלאות. נדרש פה גם הרבה כוח פיזי, סיבולת לב ריאה, גמישות ואלגנטיות של תנועה, שבוצעו כולם לעילא. ומעל כולם בלטה באור יקרות קורינה פריימן, רקדנית ותיקה בלהקה, והעבודה הנוכחית הייתה עוד הוכחה לכמה היא נהדרת. פריימן ביצעה סולו בתחילת הערב שאני רק משערת שהייתה שותפה בהרכבה שלו, כי הוא ישב עליה ועל האיכויות שלה בצורה מושלמת. היא רקדנית שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים, ואפשר רק לייחל שתמשיך לרקוד עוד שנים רבות.
יש ב"נונה" המון משפת התנועה המזוהה עם ורטיגו – הרבה עבודה על הברכיים, תנועות עגולות ואורגניות והמון (המון) הרמות. כל כך הרבה הרמות עד שאי אפשר היה שלא להרגיש שגם זה ניסיון להתנתק מאיזה ממד של זמן. אבל כאמור זאת גם עבודה שיש בה תנועה גולמית, גסה ואפילו מלוכלכת, שבה העיזו הכוריאוגרפיות להתרחק ממה שיפה ולהתקרב למה שכואב. מלחמה היא כואבת, בטח כשהיא נמשכת כל כך הרבה שנים, ואת הצלקות שלה רואים על הגוף, והזמן לא יירפא.
