גולה (את שם המשפחה התבקשנו שלא לציין פה) גדלה כילדה מרדנית. מי שהפכה לזמרת מחאה איראנית ובהמשך לזמרת מחאה איראנית בגלות אירופה, זוכרת את עצמה תוהה כבר בילדותה למה בנות שונות מבנים. "בתור ילדה רציתי לרכוב על אופניים, רציתי ללכת לראות כדורגל עם כל הבנים. אבל תמיד אמרו לי: 'אסור לך לעשות את זה. את בת'", היא נזכרת בראיון ל-ynet. "את ילדה בת שבע ואת כבר צריכה ללבוש חיג'אב. זה היה מגביל מאוד עבורי. זה היה חם, לא נוח. אף פעם לא הבנתי את זה".
הזמרת גולה מופיעה בחיפה, תרבות
(קרדיט: באדיבות פסטיבל הסרטים חיפה)
כשהגיעה לגיל 16 האופי המרדני שלה, שהקשה יותר ויותר על משפחתה, לקח צעד קדימה והפך לפרקטיקה. "גילחתי את שיער הראש שלי והתחלתי לרכוב על אופניים. בחרתי לעצמי שם אחר, כנער, וכל עוד הגוף שלי איפשר לי, הייתי הנער הזה. כדי להיות מסוגלת לחיות חיים, להיות מסוגלת לצפות בכדורגל באצטדיון, להיות מסוגלת לרכוב על אופניים ואופנועים עם בנים, לשחק כדורגל בחוץ".
אלא שזמן מה לאחר מכן הגוף של גולה עשה את מה שגוף האישה עושה בדרך כלל, והחל להתעצב באופן שאי אפשר היה לטעות בו. היא נאלצה להפסיק. "אני חושבת שזאת הייתה התקופה שבה התחלתי למחות בצורה אחרת - דרך אמנות, דרך מוזיקה. כשלמדתי פסיכולוגיה של המוזיקה בלונדון הבנתי בדיעבד מה המוזיקה באמת עושה לאנשים, למוח שלהם, להתנהגות שלהם. אז היה רגע שבו הרגשתי שעכשיו אני יכולה להשתמש במוזיקה שלי ככלי, כמשהו שמשפיע על החברה".
המסע של גולה אל היותה דמות מפתח במחאה האיראנית נגד המשטר האיסלאמי במדינה לא היה פשוט. כשהיא החלה לפלס את דרכה כזמרת היא נתקלה כמובן במגבלות הדיכוי: היא נעצרה שלוש פעמים על ידי משטרת המוסר, כשהאופן שבו התלבשה או הניחה את החיג'אב לא מצא חן בעיני נציגי המשטרה. הופעה על במה כמוזיקאית נמנעה ממנה גם כשצייתה לחוקי החיג'אב והצנזורה. כשהייתה בת 19 היא הקימה להקת בנות בשם "אורכייד" מתוך כוונה להתנגד לכוחות הפטריאכליים, אבל הוגבלה להופעה מול "קהל נשי יושב בלבד". אחרי כמה נסיונות כושלים לקבל אישור להקליט אלבום היא עזבה את איראן, בשנת 2011.
בגלותה באירופה ובארצות הברית גולה הפנתה את כל האנרגיה שלה לאמנות המחאה. היא הקימה לייבל פרטי שנועד לסייע לעצמה ולנשים גולות אחרות להוציא מוזיקה בתנאים שלהן, ביצעה שירים שעסקו במחאה, התעמתה עם ארגונים איראניים שניסו להטיל עליה צנזורה במהלך מופע בקנדה ולאחרונה גם שיחקה בסרט "טהרה" (Mortician) שיצר הבמאי האיראני עבדולרזא קהאני - גם הוא אמן גולה. הסרט, שמבוסס במידה מסוימת על סיפור חייה, הוצג לאחרונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-41 בחיפה - והעלילה שלו עוקבת אחרי קברן ממוצא איראני שחי בקנדה (נימה סאדר), אשר פוגש בזמרת איראנית גולה, ג'אנה (שמגלמת גוֹלה). היא מספרת לו שבכוונתה ליטול את חייה כאקט מחאתי, מאחר ושלטונות איראן מנסים לחסל אותה גם בקנדה, ומבקשת ממנו לשטוף את גופתה לאחר מותה.
"המשימה מאחורי הסרט היתה ליצור מודעות, כי סיפורים כאלה קורים בכל יום בעולם", מסבירה גולה, "המשטר האיראני נמצא בכל מקום בעולם. הם בינינו. זה יכול להיות החבר הכי טוב שלך ולא תדעי. אנחנו לעולם לא נדע מי הם, לא משנה איפה נגור, וכל עוד האנשים האלה שולטים באיראן אנחנו לא יכולים להרגיש בטוחים בשום מקום בעולם".
גם את, כמו ג'אנה, חשה פחד בחיי היומיום שלך? את חוששת לחייך?
"האיומים אמיתיים, הפחד אמיתי, אבל אני לא נותנת לפחד הזה לעצור אותי. הפחד הגדול ביותר שלי הוא לחיות חיים של ריקנות ולא לעשות משהו בעולם הזה. ואני באמת מאמינה בחיים שאחרי, אני באמת מאמינה בגלגול נשמות - ואם אני אחזור, אני אחזור לעולם טוב יותר".
הדמות שלך מדברת הרבה על המוות שלה, על התאבדות. מה הרגשת לגבי ההחלטה שלה?
"ג'אנה היא ההד של הקול שלי, זה גם סיפור החיים שלי. הפחד, התקווה, הזעם, הכעס. הכול אמיתי. אלו כל הרגשות שאני מרגישה, אבל לא שיחקתי את עצמי. ביני לבין ג'אנה יש קו דק. היא רצתה לשים קץ לחייה כי לא היה לה מה להפסיד, אבל זאת לא אסכולת החשיבה שאני מחזיקה בה.
"כשהייתי צריכה להבין מה עובר על אנשים שחושבים ככה חקרתי כמה אנשים שעשו זאת בעבר. למעשה, כשצילמנו את הסרט הזה בנובמבר בשנה שעברה, התפרסמו ידיעות על ההתאבדות של קיאנו סנדר. הוא היה עיתונאי איראני שקפץ מגג בטהרן. הוא התאבד והמשפט האחרון שהוא צייץ היה: 'אנחנו מתים מאהבת החיים, לא למען המוות'. הוא האמין שאולי זה ישנה משהו. וזה היה מסוג הרגעים שאת מבינה שג'אנה היא מחווה לכל כך הרבה חיים, לכל אותם יוצרים מושתקים, שנמצאים מחוץ לאיראן והמשטר האיראני מאיים על המשפחות שלהם בתוך איראן. שחוקרים ועוצרים אותם.
"זה היה לי קשה, אבל מצד שני זה הדבר המעניין בג'אנה. היא חושבת שהיא הולכת לקחת את חייה, אבל היא עדיין מאמינה שהיא תישאר אחרי זה. היא מאמינה שהעבודה שלה תשנה משהו גם כשהיא לא תהיה בעולם הזה. היא מאמינה בכוחה של המוזיקה. היא מאמינה בכוחו של המסר והתקשורת, וכאמנית כל זה הדהד גם אצלי".
אז התחברת לצד האמנותי ולעובדה שהיא רצתה עתיד טוב יותר.
"בדיוק. אני חושבת שדבר חזק אחד שיש לי במשותף עם ג'אנה הוא הידיעה שהמוזיקה היא כלי עוצמתי ליצירת שינוי. לכן אני יוצרת את המוזיקה שאני יוצרת, וזה מה שעשיתי מאז שעזבתי את איראן. נישקתי את בית המשפחה שלנו בפעם האחרונה שיצאתי, ובכיתי. אני זוכרת את זה, הבטחתי לעצמי שזה חייב להיות משמעותי, שהמוזיקה שאני יוצרת תעשה משהו בעולם הזה כדי שדורות העתיד לא יצטרכו לעזוב את הבית ולעבור כל כך הרבה כאב, רק כדי להיות מסוגלים לבטא את עצמם או לשיר או ללכת אחרי התשוקה שלהם. וזו ג'אנה. היא חושבת על העתיד, היא לא חושבת על עצמה".
למרות שהיא לא תהיה כאן כדי לראות את זה.
"כשאנשים אומרים לי: 'את עושה את מה שאת עושה כי את רוצה לחזור יום אחד לאיראן', אני עונה שאני לא יודעת. אני מכירה הרבה אנשים שהיו מלאי תקווה. ואז מתו מלאי תקווה ומעולם לא חזרו למולדת. אני בונה את חיי כאן. אני אוהבת את איראן ואני עושה כל מה שאני יכולה במסגרת כוחי כדי לשנות בה משהו, אבל לא כי אני רוצה לחזור לטהרן. אולי לעולם לא אחזור לטהרן".
"אני מאחלת למשפחה שלי חיים טובים, אבל חושבת שעדיף לכולנו פשוט ללכת בדרכנו"
למרות הרווחה שבחירות, דרכה של גולה באירופה לא הייתה קלה. היא למדה אנגלית ובמקביל ניסתה להבין איך ליצור את המוזיקה שלה. לשם כך היא הקימה לייבל משלה, Zen Recordings, שנועד לסייע לנשים כמותה שמגיעות למדינה חדשה ותוהות מהי הדרך הטובה - מהי הדרך בכלל - לשתף פעולה עם מוזיקאים אחרים. "הדבר הטוב ביותר שקרה לי היה להיוולד באיראן", קובעת גולה, "כי למדתי למצוא דרך, לאלץ את עצמי לעבר משהו שאני באמת אוהבת לעשות".
מה זה אומר, להיות אמנית איראנית בגלות?
"הגלות קשה אבל היא יפה מאוד בו זמנית, כי יש זעם מסוים. יש בי כעס שמדליק את האש ואני יכולה להשתמש באנרגיה הזו כדי ליצור משהו יותר גדול ממני. וכן, הגלות הפכה את העט שלי להרבה יותר חד. אם לא הייתי בגלות אולי לא הייתי בוטה כל כך. באחד השירים שלי אני אומרת: 'תפחדו ממני. אין לי מה להפסיד יותר. אני חשופה, גולמית וחסרת פחד'".
השאיפה שלך היא שחרור העם האיראני, את מודעת לשינויים היומיומיים באיראן, בחברה, ברחוב?
"אני לא חושבת שהשינוי יהיה הדרגתי. המשטר האיראני דבק באמונות שלו. לא יגיע יום שבו הם יגידו: 'טוב, ממחר את יכולה להיות קצת יותר חופשייה עם החיג'אב שלך, את יכולה לבחור מה ללבוש'. הם רוצים להיאחז בכוח שלהם כמה שיותר זמן. אני מאמינה שהשינוי יקרה עם ההבנה של אנשים לגבי הכוח שלהם, עם חומת הפחד שהולכת ומונמכת. השינוי יהיה פתאומי. זה יקרה בן לילה".
אחרי ההלם הראשוני בישראל מהמתקפה הצבאית באיראן, ישבו אזרחים ישראלים בממ"ד או מחוצה לו, ועקבו בעניין אחרי השפעת המתקפה על המשטר האיראני - בתקווה שהמלחמה תחליש את המשטר האיראני האיסלאמי ותביא להפלתו.
"גם אני קיוויתי שזה יקרה", מודה גולה, "למרות שהמשפחה שלי נמצאת באיראן. כששאלו אותי אם אני לא מודאגת לגביהם, כי לא הייתי בקשר איתם בשנתיים האחרונות, אמרתי שעבורי שלום וחופש משמעותיים יותר מהמשפחה שלי. איראן היא המשפחה שלי. ואם אתה בררן ואתה בוחר רק במשפחה שלך על פני המדינה, השינוי לעולם לא יקרה. אז כן, כמובן שאני מודאגת לגבי המשפחה שלי, אבל אני שמחה ומלאת תקווה לגבי איראן. וזה חשוב יותר.
"בזמן המלחמה אנשים אמרו לי: 'את שמחה עכשיו, כשישראל תוקפת את המדינה שלך?'. ואני אמרתי: 'רגע. ישראל לא תוקפת את המדינה שלי. ישראל תוקפת את הרוצחים שהורגים את המדינה שלי, שהורגים את האנשים שלי'. זה שונה. המדינה שלי סוף סוף משתחררת. כשאתה נמצא במצב של חיים ומוות, שזה המצב של איראן עכשיו, זה לא משנה מי עוזר לך. אנשים מעונים, אנשים נהרגים, מאות ואלפים. אז זה באמת לא משנה מי מביא את השינוי. אנשי איראן הם לא הממשלה שלהם, הם לא המשטר, הם לא טרוריסטים. ארגון הטרור השתלט על המדינה שלנו. בהחלט. אנחנו נרדפים ונשבנו על ידיהם והמדינה שלנו נלקחה".
הנתק בינך לבין המשפחה שלך באיראן הוא מבחירה או כתוצאה מההפרדה?
"שניהם. זה התחיל בגלל שאני שרה שירי מחאה והם לא מסכימים עם זה. אלה החיים שלהם ואלה החיים שלי, זו המשימה שבחרתי ואין מצב שאני אפסיק. אני מאחלת למשפחה שלי חיים טובים באמת בבית, אבל אני חושבת שעדיף לכולנו פשוט ללכת בדרכנו. ככה אני לא מרגישה שאני צריכה לעצור בגלל המצב שלהם, כי אני לא רוצה שזה ישפיע עליי, על ההחלטות שלי, על העבודה האמנותית שלי, על ההבנה של למה אני כאן בעולם הזה".
בהרבה מובנים המאבק נגד המשטר האיראני הוא מאבק נשי. אם זה החיג'אב, האמנות וחופש הביטוי, הנשים נושאות את דגל המהפכה. בספטמבר 2022 עוררה תקוות רבות מהפכת הנשים באיראן, שנודעה גם כתנועת "נשים, חיים, חירות" (Jin, Jiyan, Azadî). היא פרצה בעקבות מותה של מהסא אמיני, צעירה כורדית בת 22 שנעצרה על ידי משטרת המוסר בטהרן בשל חבישת חיג'אב "לא תקני". במהלך המעצר היא הוכתה ונפגעה בראשה, ולאחר שלושה ימים מתה בבית החולים. המשטר טוען כי מתה מהתקף לב, אך עדויות מצביעות על אלימות משטרתית.
מותה של אמיני עורר גל מחאות רחב, בעיקר בקרב נשים צעירות, שדרשו חופש אישי וזכויות. ההפגנות התפשטו לעשרות ערים, כולל מוסדות חינוך, בעוד המשטר מגיב בדיכוי אלים: מאות הרוגים, כולל ילדות ונערות, אלפי פצועים ועשרות אלפי עצורים. למרות הדיכוי נחשבת המחאה לאחת ההתקוממויות המשמעותיות ביותר בתולדות איראן מאז המהפכה האיסלאמית של 1979.
"זו לא הייתה התקוממות, זו מהפכה והיא נמשכת", אומרת גולה בנחרצות. "אני באמת מאמינה שעתיד איראן נמצא בידי נשים. נשים באיראן הן מאוד מאוד משכילות וכעת הן מודעות לזכויות שלהן. הן יכולות לראות איך העולם חי. הן חסרות-פחד. ואני רוצה לומר גם שגברים משחקים כאן תפקיד נהדר בתמיכה, כי אני באמת מאמינה בכוח הקולקטיבי. אי אפשר להתקדם בלי הקבוצה האחרת. אם הנשים מחזיקות את הלפיד הגברים עומדים מאחוריהן ואומרים: 'אני אתך. אני אבא שלך, אח שלך, בן שלך, לכי על זה'".
"שיתפתי פעולה עם עידן רייכל, והבנתי שיש כל כך הרבה משותף לשני העמים"
רצה הגורל וההתנסות המשמעותית הראשונה של גולה כשחקנית מובילה בסרט כללה בתוכה התנסות בלתי רגילה נוספת: "טהרה" צולם כולו, מהפריים הראשון ועד האחרון, בטלפון סלולרי. היוצר, עבדולרזא מקהאני, גם הוא אמן איראני גולה כאמור, הרים טלפון לגולה אחרי ששמע על הסיפור שלה מהשחקן הראשי של הסרט, נימה סידר. בשיחה הוא ניסה לברר בעדינות אם גולה תסכים להשאיל לדמות הראשית אלמנטים מחייה שלה. "מיד הבנתי שזאת דרך מדהימה לדבר בקול רם, כדי שיבינו שהם לא יכולים להשתיק אותנו", מצהירה גולה, "כי אני מקבלת איומים. 'אל תשירי את השירים הפוליטיים'. אז נחשו מה? הפעם זה לא רק שירים, הפעם זה גם סרט. אז לא רק שאנחנו לא יושבים בשקט ומושתקים, אנחנו מכפילים את כוחנו".
איך הסתדרת עם העובדה שהסרט מצולם בנייד?
"בהתחלה זה היה מאוד מאיים. נימה שיחק בסרט הקודם שלו, 'מקדש', שגם צולם באותה שיטה והוא הזהיר אותי שזה עומד להיות מוזר. אמרתי לו שלא ידאג, שאני עושה את זה בקלות. ביום הראשון שעבדולרזא אמר 'אקשן', והייתי מול הטלפון הנייד, שהיה כאן", היא מסמנת על מרחק של כמה עשרות סנטימטרים מהראש שלה. "לא הצלחתי להתעלם מהטלפון. אני מאוד רגילה למצלמות סביבי, עשיתי הופעות גם מול קהל חי או 80 מיליון צופים בשידור חי, מצלמות על מנופים, ומעולם לא הרגשתי מאוימת. אבל כאן זה היה קשה מאוד. היינו צריכים לעבוד כמה ימים עד שאני אתרגל לשחק ככה. מצד שני היה בזה משהו גאוני. האינטימיות. לא היו צעקות, לא היה שום צוות, ברגע שהייתי מוכנה גם המצלמה הייתה מוכנה.
"היינו צוות קטן מאוד, זה קולנוע של איש אחד. עבדולרזא לא השתמש בצוות סאונד או בצוות תאורה, אז האור היה טבעי. מערכת הסאונד הייתה מערכת קול ממש קטנטנה שהוא נשא איתו או שתל איפשהו, או שאחד מאיתנו החזיק אותה. לא הייתה אפילו עדשה מרככת על הנייד או משהו כזה.
"אחרי שצילמנו את הסצנה שבה ביקשתי מנימה לצאת איתי החוצה כי רציתי להראות לו איפה הוא אמור לקבור אותי, השמש שקעה ונכנסנו פנימה. היה מינוס 30 מעלות, כולנו רעדנו וחיממנו את הידיים שלנו עם התנור. ואז אמרנו: 'אוקיי, בואו נראה איך הסצנה יצאה'. ועבדולרזא אמר: 'איפה הטלפון שלי? איפה הטלפון?'. חיפשנו וחיפשנו, הטלפון לא היה בשום מקום. יצאנו החוצה בשלג, חיפשנו חצי שעה. בסוף מצאנו את הטלפון מתחת לשלג. וזאת הבעיה עם שיטת הצילום הזאת, הכל יכול להיעלם ברגע".
אנשים נוטים יותר לאבד את הטלפון שלהם מאשר לאבד את צוות הצילום שלהם.
"בדיוק. אבל עבדולרזא כל הזמן דיבר על היופי שבזה, אם יש לך רעיון אתה פשוט יכול להתחיל לצלם, בכל מקום בעולם. וזה המסר שלו לאנשים שרוצים ליצור סרטים: אל תחכו לרגע המושלם, לתקציב גדול, למשהו זוהר שיקרה לכם. קחו את הטלפון שלכם, את הרעיון שלכם ולכו תעשו את הסרט שלכם".
את רובד המשמעות הנוסף שליווה את הביקור של גולה בישראל יצקה המציאות עצמה. היא הגיעה לכאן ביומיים שקדמו לחזרת החטופים החיים, וחשה את פעימת ההיסטוריה מיד ראשונה. "יש לי כל כך הרבה חברים ישראלים", היא מספרת, "התקווה, ההתרגשות, ההקלה שאני חשה מהם, להיות חלק מזה זאת תחושה מדהימה. סוף סוף המנהיגים עושים משהו בקשר לזה, וזאת האחריות של האמנות לספר את כל הסיפורים שיווצרו מהסיטואציה הזאת. לספר את הסיפורים האלה בדרך הטובה ביותר, לשמר את הזיכרונות ולהעביר אותם הלאה, בעודם בחיים, כדי שדברים כאלה לא יקרו שוב בעתיד".
את רואה דמיון בין הישראלים לאיראנים?
"המון דמיון. מכל הבחינות, מוזיקה ואוכל, וזה רק מוכיח לי כמה אנחנו יכולים להסתדר. שיתפתי בעבר פעולה עם עידן רייכל, אז הבנתי שיש כל כך הרבה משותף לשני העמים. זאת כנראה הסיבה שהמשטר האיראני לא רוצה שנהיה בקשר, כי כשאנחנו נפגשים אנחנו נמשכים זה לזה באופן טבעי. אלה שני עמים שרק המשטרים שלהם מפרידים ביניהם, הלבבות אומרים משהו אחר".
