התערוכה החדשה של האמנית והאוצרת ד"ר זיוה ילין, "צללי הברושים על הכביש", שתיפתח ביום ה' 6.2 במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, היא מסע של שיטוט והליכה. על ציר זמן, בין מרחבים, בין שברי הזיכרון, בין שבילי קיבוץ בארי וסביבתו. שלוש סדרות של ציורים מופיעות בו, שנעשו בזמנים שונים, וכל אחת מתאפיינת בצבע עז משלה ששוטף אותה ומייצר כמו חציצה עדינה בין הציור לבין המציאות עצמה.
אל הסדרה האדומה – הוותיקה מכולן – שהחלה לפני שהשתרש הביטוי "צבע אדום" המזוהה עם בארי והנגב המערבי, הגיעה ילין במקרה, כשנגמר לה צבע והשתמשה בשאריות ממפעל נירלט. "זו הייתה תגלית מדהימה לאדם ביישן ומופנם כמוני", היא מספרת. הסדרה הכתומה – ששמה "השעה היפה של שי", על שם בתה של ילין - לוכדת רגעי אור וקסם, כפי שהיא מסבירה. "היה לנו איזה קטע כזה, שי ואני, שהיינו יורדות מחדר אוכל בערב. ובדיוק בשעה הזאת השמיים היו עוד כחולים, אבל כחול עמוק כזה, וכל העצים וכל הבתים הופכים להיות צלליות, הכל מתחיל להשחיר כזה ומתחילים להידלק פנסי רחוב ואורות בחלונות. ותמיד אמרתי לה: 'תראי איזה יפה'. כשהיא גדלה, היא הייתה אומרת לי: 'אמא, הנה השעה היפה'. זה היה דיבור בין שתינו".
הסדרה הכחולה, בולטת בשוני של הצבע שלה, נוצרה בשנת 2024 ומתארת את בארי בלילה. כל הסדרות התפתחו ונבעו זו מתוך זו בשינויים שארכו שנים, אט-אט, ומרגישים בהן את הזמן נע בקצב שלו.
"אני מהמתמידים", מעידה על עצמה ילין בחיוך מבוייש. יותר מכל, היא אמנית שמזוהה עם קיבוץ בארי. היא נולדה להורים שהיו ממייסדי הקיבוץ, גדלה וחיה בבארי כל חייה. קיבוץ בארי מהווה עבורה עמוד תווך – סביבו סובבים חייה, וגם יצירתה. נופי בארי מהווים לה כבר למעלה משני עשורים נושא ליצירה של ציורים בעיקר, וגם לעבודות במדיומים אחרים כמו וידאו ומיצב (שכמה מהן מוצגות גם בתערוכה הנוכחית). היא מתארת בציוריה נופים אמיתיים מתמונות עכשוויות ומתמונות ארכיון, לצד נופים בדיוניים ומעורבבים שלא באמת קיימים אך נראים אמיתיים להפליא, שהיא מכנה בשם "נוסטלגיה בדויה".
"זה מדבר על שייכות, על קשר למקום, על אהבה למקום. על נופים שאתה רואה אותם שוב ושוב ושוב והם צומחים בתוכך כבר, הם חלק ממך", אומרת ילין על העבודות, סדרות שהיא מציירת שנים בסטודיו שלה. על הבחירה שלה במונוכרום (יצירה בצבע אחד או במספר גוונים דומים), היא מספרת: "היא מאוד משמעותית בתערוכה הזאת ובעיסוק שלי. המונוכרום הוא שטיפה כזאת שאפשרת לי 'לקרר' חומרים 'חמים', ככה אני קוראת לזה. העיסוק בזיכרון, בילדות, בנוסטלגיה – אלה חומרים מאוד רגישים, 'חמים מדי'. כאלה שאם לא מטפלים בהם נכון, אפשר ליפול לקיטש, לדביקות. את העיסוק בנושאים האלה אי אפשר להוציא ממני, זה אני. אני מהאנשים שזוכרים. אני זוכרת ויזואלית סצנות מהילדות שלי, דברים שאנשים אמרו, דברים שקרו, מה אנשים לבשו, איפה זה היה. וזה לא מפתיע שאני הופכת את זה לחומר ביצירה שלי – הזיכרון הוא חומר. אבל צריך לטפל בו מאוד בזהירות. לכן אני משתמשת בשטיפה של צבע, ולכן אני מייצרת גם פורמט אחיד שיחזיק את זה".
לא רק בקשר שלה לבארי היא מתמידה. במגמת האמנות שהקימה בתיכון בנגב, ילין נשארה לעבוד לא פחות מ-27 שנים. שם גם הכירה אותה לראשונה אוצרת התערוכה והאוצרת הראשית של מוזיאון רמת גן, שרי גולן. גולן, שהייתה אז תלמידה בתיכון, מעידה שהמפגש עם ילין עיצב את מסלול חייה והוביל אותה לעסוק באמנות בעצמה. בנוסף לעבודתה כמרכזת מגמת האמנות בתיכון, לימדה ילין גם סטודנטים לאמנות במכללת ספיר, ובהמשך, החלה לכהן כראש לימודי התמחות באמנות במכללת קיי להכשרת מורים. לצד אלה, היא ניהלה במשך כשלושה עשורים את הגלריה לאמנות בקיבוץ בארי, תפקיד אותו הורישה לאמנית והאוצרת סופי ברזון מקאי.
"אני יודעת שזה מאוד אישי ושונה אצל כל אחד, אבל לי יש חוויות טובות מהקיבוץ. אני עדיין חיה בו", מעידה ילין. "אפשר להגיד שאני יוצרת מתוך אהבה, ולא מתוך חשבונות וכעסים. אני אדם של התמדה. כשמשהו טוב לי, אני ממשיכה בו וממשיכה. אני סוגדת לשגרה – עד כדי כך. אני תמיד עובדת לפי לו"ז, סדר יום. זה מאוד מחזיק אותי". ב-7 באוקטובר, יסודות חייה של ילין ושל יצירתה עברו טלטלה שקשה לתאר במילים. עידן הוודאות תם. החיים השתנו. "מה שקרה ב-7 באוקטובר זה זעזוע עצום לצורך שלי בהתמדה ובשגרה", היא מספרת בכאב. "הכל התהפך. העולם התהפך".
פחות משבוע לפני פרוץ המלחמה הקשה, ילין עוד הייתה באוסטרליה, ביקרה את הילדים והנכדים וחזרה לבית המוכר והאהוב. בבוקר ה-7 באוקטובר, חדרו מחבלי חמאס לקיבוץ בארי וליישובים נוספים הסמוכים לגדר, באירוע חסר-תקדים בהיסטוריה של המדינה. חברי הקיבוץ חזו באימה במציאות קורסת תחת אלימות בלתי-נתפסת. הקהילה נותרה חבולה, פצועה והמומה, וחסרה אנשים רבים כל כך שהיו חלק בלתי נפרד ממנה. מבנים נשרפו, חלקם על יושביהם. וגלריה בארי, ממפעלי חייה של זיוה ילין, נשרפה עד היסוד.
מהר מאוד היא חזרה להיאחז בשיגרה שלה ככל שניתן. "חזרתי למכללת קיי הכי מהר שיכולתי", היא אומרת. "בתחילת דצמבר כבר חזרנו ללמד. שאלו אותי: 'אולי את רוצה שנחליף אותך? אולי את צריכה עוד זמן?', ואמרתי: חס וחלילה, תנו לי לחזור, תנו לי סיבה לצאת מהמלון, ללכת לעבוד. זה הטיפוס – ככה אני".
איך היצירה שלך הושפעה מאז? הרי קיבוץ בארי הוא ליבת העשייה שלך כבר שנים.
"קודם כל, כשאת חיה במלון, אין אפשרות לצייר את הציורים שלי – ציורים גדולים שבהם אני זורקת צבע, מנזילה ומלכלכת. אין מטר אחד במלון שאין בו שטיחים על הרצפה, והקירות הם לא ברשותך. את לא יכולה להוריד את התמונה שהם תלו ולעבוד. במשך הזמן הזה הייתי חייבת לעשות משהו – אז ארגנתי לאמנים של הקיבוץ פינת עבודה בלובי של המלון, שבה היינו באים ועובדים. במלון התחלתי פרויקט של ציור הנרצחים שלנו עם אמני בארי, ציירנו את החברים שלנו מתוך הסתכלות בצילומים. לא הבנתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. שנה זה לקח לנו, לצייר מאה ושניים נרצחים. אחר כך חברה טובה שלי, אורית ישי, אמנית צלמת, נתנה לי קיר אצלה בסטודיו בחולון, והייתי נוסעת לחולון כל יום רביעי, לפעמים גם חמישי, מבלה בסטודיו שלה.
"בקיץ, רגע לפני, כשהייתי באוסטרליה אצל הילדים, עשיתי ציור אחד של נוף לילי כזה בכחולים וסגולים, ולא יודעת – היה שם משהו טוב. אמרתי לעצמי שכשאני אחזור לארץ אני אצייר את בארי בלילה. באותו שלב גם מאוד התאים לי להפסיק קצת לצייר באדום שציירתי בו שנים. לא כי הפסקתי לאהוב אדום, אני עדיין חושבת שזה עדיין צבע מדהים, מבחינתי הוא מבטא אהבה, תשוקה, יש בו משהו בוער. ככה ראיתי אותו, ולא כמו שאנשים נתנו לזה פרשנויות: אמרו לי שאני נביאה, שדמיינתי את המלחמה", היא אומרת בביטול. "מה פתאום. אני הבן אדם הכי בועתי שיש! לא רואה מעבר לדל"ת אמותיי. לא שאני גאה בזה, אבל זאת אני. לכן מה שמתאים לי זה לצייר את מה שאני רואה מולי קרוב, את מה שאני מכירה שנים, את המדרכות, והעצים, והבתים, אני מכירה כל פינה בנוף הזה, ומבחינתי זה מלא משמעות".
גם היצירות של ילין שכבר נוצרו הושפעו מהמציאות שהשתנתה בברוטליות. במבט שני על הסדרה הכתומה, "השעה היפה של שי", אפשר לראות חורים בבד. אלה חורי קליעים שנורו על הסטודיו של ילין, על הציורים שלה שעמדו בו במרוכז שכובים זה על זה. קשה שלא לראות את זה כדימוי לחייה, כדימוי לקהילה של בארי. "הציורים האלה נמצאים בקצה, לוקח זמן לראות אותם. לשרי היה מאוד חשוב שייכנסו ויראו את היופי, ולא ישר בום, לשים את הציורים עם החורים".
לאחרונה, אחד הציורים המחוררים הוצב במוזיאון ישראל, אבל ילין מחדדת: "אלו עשרות ציורים עם חורים! זה לא ציור אחד. יש אנשים שחושבים שזה רק הציור הזה במוזיאון ישראל, אבל יש לי יותר ציורים עם חורים מאשר בלי חורים היום". התערוכה מוצגת כחלק מאשכול התערוכות "מה שהלב רוצה – אמנות כשער לריפוי", שתוכנן בכלל לפני המלחמה, ומוצגות בו גם תערוכות נהדרות, ביניהן של האמן אורי קצנשטיין לצד אמנים ואמניות נוספים, ותערוכה של האמנית אדוה דרורי. גולן, אוצרת המוזיאון ופעילה חברתית, זיהתה צורך לעסוק בטראומה ובנוכחות שלה בחברה הישראלית ובחיים הפרטיים, ולדבר על הכאב לא מתוך פרובוקציה וסחטנות רגשית, אלא ממקום פואטי, נוגע, נדיב.
8 צפייה בגלריה
יש יותר ציורים עם חורים מאשר בלעדיהם. ילין מצביעה על רסיסים מ-7 באוקטובר בציור "כביש מתעקל"
(צילום: זוהר שמש, מוזיאון ישראל)
הנושא של מקבץ התערוכות הפך לרלוונטי בעקבות המלחמה. על היצירות של ילין שחוררו, גולן מספרת שבמהלך העבודה על התערוכה, עוד עלתה השאלה אם לעשות לתקן את העבודות ולסגור את החורים. "ופתאום נפל לי האסימון", מתארת ילין. "שאני מציירת את בארי, ובארי נוכחת בעבודות שלי, והחורים זה איזה מין מפגש מצמרר בין מה שקרה באותו יום בין בארי שמצוירת, לבין האקט האלים הזה של הירי לתוך הציור. הבנתי שקרה משהו מאוד מוזר. שלא הייתי יכולה אף פעם להמציא אותו, או לחשוב עליו, או לייצר אותו – והוא פתאום קרה. המציאות נפגשה עם הציור שלי, עם האמנות שלי. והציורים האלה – הם כמו עדות".
"היה לי חשוב, כשאני חוזרת לבארי, לא לרוץ מיד לצייר את הבתים השרופים – שהם יפים בצורה נוראית", אומרת ילין ומחזיקה את הפער בין ההתרגשות שלה כציירת מהמראה, לבין הזוועות שעומדות מאחוריו. "זה נורא להגיד את זה, אבל יש גם המון יופי בהרס הזה. אבל לא, אני מבינה שזה קו אדום. לצייר את בארי ככה זה לא נסבל בשבילי. אז זה נכנס לפעמים בשוליים". היא מדגימה: "יש ציור בתערוכה שציירתי בו את הנוף שמאחורי הגלריה, בעצם אני מסתכלת על מחסן בגדים עם עץ שמטיל צל, ורואים בצד שמאל את הכניסה לחדר אוכל הישן, שם היתה הגלריה. הכל נשרף, אבל היה שם איזה קטע שהוא תוספת מאוחרת מבטון, והוא נשאר עומד, אבל עם המון שברים ועקום כזה, והוא נכנס לי בפריים כשתפסתי את הצל של העץ. זה שם, אבל זה לא הנושא המרכזי. הנושא המרכזי הוא כמה בארי יפה, כמה אני אוהבת את המקום הזה, כמה הוא עדיין עומד ורק מחכה שנחזור אליו", היא אומרת בכיסופים כל כך מורגשים שכמעט אפשר לגעת בהם. "אני באה מהמקום הזה לציור, לא מלרוץ לתעד את הגוויות".
יש לך מחשבות על העתיד? על איך הוא ייראה?
"מצד האמנות או מצד החיים?".
גם וגם. הרי הם שזורים אצלך אחד בתוך השני.
"תראי. עצם זה שאני כבר שנה בבארי – חזרתי לבית שלי. מצד שני, נפקחו לנו עיניים. אנחנו כבר לא בבועה. אף אחד בארץ הזאת לא יכול יותר, בטח לא אני – להיות מנותק מכל מה שקרה, מכל ההשלכות של זה. וכשאתה חי פה בעוטף, וזה הבית שלנו, פה נולדתי, בחלומות הכי טובים שלי הייתי הכי רוצה שהבית הזה יחזור, ויחזרו האנשים ויהיה ביטחון. אבל יש סדקים כבר – כי יש שאלה האם זה בכלל בטוח לגור פה. זה המקום שרצתי בו יחפה, אני מכירה פה כל אבן וכל דרך וכל עץ. היום זו שאלה האם אפשר לגדל פה ילדים, האם יש לזה עתיד, וזו שאלה שצריכים להפנות לפוליטיקאים. לי אין תשובה. ארבעת הילדים שלי גדלו והם כבר לא בבארי. אני יכולה להחליט לעצמי שאני פה ולא מעניין אותי כלום. אבל לא יהיה פה מקום אם לא יחזרו משפחות עם ילדים, אם לא יהיה בטוח לחיות פה".
ילין מתארת את הקושי שאופף את התקופה הזו. הקול שלה נשבר. "אנחנו לא יודעים לענות על השאלות. כל מה שידעת וחשבת שהוא בטוח התערער, ויש אי-ודאות", היא אומרת, "אני אפילו לא יכולה לדמיין את החיים שלנו חזרה בבארי – שזה עתיד קרוב, נגיד עוד שנתיים. יבנו, יעשו, אנשים יחזרו – אני לא יכולה לדמיין את החזרה הזאת, קשה לי לראות את זה קורה", היא מדייקת, כואבת. "זאת אומרת, אני מייחלת לזה! אני אהיה פה – זה בטוח. אבל מה יקרה לקהילה הזאת, לאנשים? בכל פעם כשעולה איזו שאלה, אני אומרת, מה מרסל הייתה אומרת על זה, ואיפה איילת כשצריכים אותה, ואיפה כינרת, בדיוק כל האנשים שאיבדנו. את רואה אותם בכל מקום. איך אתה חוזר עם כזה בור בלב, של כל האנשים שכבר לא פה?".
הבורות נפערים גם בנוף המשתנה של הקיבוץ: בכל שבוע משטחים עוד ועוד מגרשים שבהם היה פעם בית, או מבנה משותף, שנשרף והפך לעיי-חורבות. הבורות האלה, כמו זיכרון שנעקר ממקומו הטבעי. עדות לפער ההולך וגדל בין הזיכרונות של ילין ושל חברי וחברות הקיבוץ לבין מה שקיים בעולם. בין מה שנשאר לבין מה ומי שאיננו. במקום שבו שקקו חיים נשאר חלל נגטיבי מטריד, שמעיד על מה שחסר. "הקרחות האלה, הן כואבות לי יותר מהבתים השרופים", ילין אומרת בחצי התנצלות. "זה שפתאום אין גלריה – שבמקום הצריף הזה יש אדמה, חור בנוף. החורים בנוף יותר קשים מהבתים השרופים, זה משנה את המרחב. בית שעומד, פתאום את מורידה אותו – וכל הנוף השתנה. זה דבר שקשה להסביר אותו. אני מסתובבת בבארי, אני מצלמת, אני רואה. אני מסתובבת עם הזיכרון של הבית שהיה שם – אבל בעיניים שלי יש מגרשים ריקים, כל בארי מלא חורים. כמו הציורים שלי שחוררו – כך גם הקיבוץ. זה קשה. אני מאוד ויזואלית, ואני מחכה לראות איך זה ייראה כשיבנו שם משהו אחר במקום, איך בארי תיבנה. יש לפנינו מסע ארוך".
בעת כתיבת שורות אלה, חזרו לבארי רק כ-70 אנשים מתוך כ-1,200 שחיו בה לפני שהמלחמה פרצה. רוב חברי וחברות הקהילה גרים באופן זמני בקיבוץ חצרים, לא רחוק מבאר שבע. העתיד, פרויקט ההנצחה מה שהיה מקשה אחת, בארי, התפצל: הקהילה היא דבר אחד, והמקום הוא דבר אחר.
"לי בעצם יש פה בית, ובכל זאת, כל הקהילה נמצאת בחצרים, וחשוב לי לעבור את המסע הזה איתם", אומרת ילין. "לא יכולתי לחשוב שיהיה איזה פרק בחיים של בארי ואני לא אהיה בו. אז יש לי שם בית, ואני חצי שבוע שם, וחצי פה כי אני חייבת. את מבינה, האנשים האלה חשובים לי, זו הקהילה שלי. לדעתי תצא מזה בסוף איזה סדרת חצרים, כי אני מצלמת גם שם, ברור. ופתאום גם יש איזו הבנה: אני הרי ציירת של נופים, ואף פעם לא הרגשתי צורך להכניס את האנשים בפנים. הרגשתי שהם נמצאים בעצם זה שהם אלה שבנו את הכל. והיום פתאום יש לי הבנה שבארי – זה האנשים האלה, והקהילה הזאת, ואיך שהיא מתפקדת, ולא דווקא המקום עצמו".
