בשש בבוקר של יום החתונה שלה, בשיא ההתרגשות ובשיא הלחץ, ג’ולייטה קיבלה את הטלפון שבישר לה שחמותה נפטרה מסרטן. "התקשרנו לרב לשאול מה עושים", היא מספרת, "פתחו בשבילנו את הרבנות כדי שנתחתן לפני הקבורה. בעלי הלך ללוויה של אמא שלו, אני הלכתי לארגונים - ובלילה התחתנו".
רק המשפחה הקרובה ידעה, ולצד איחולי המזל טוב, הוסיפו באותה נשימה גם ''משתתפים בצערכם". יתר האורחים לא דמיינו מה מתחולל בנפשם של הנשואים הטריים. "זה היה דיסוננס מטורף", היא נזכרת, "מצד אחד שמלה לבנה וחיוכים לתמונות. מצד שני מוות, שבר".
ג'ולייטה, היום בת 38, הייתה אמורה להיות אז בשיא הקאמבק שלה. החתונה נערכה במקביל לצילומים לתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" שבה הגיעה עד למקום השלישי - כפסע מייצוג ישראל באירופה. אבל למרות המקום המכובד שאליו הגיעה, מאותו הרגע היא עצרה הכול. "יצאה כתבה שאמרה ש'כל הזמן דברים רעים מקיפים אותי', ובאותו רגע אמרתי: זהו. אני עוצרת את רכבת ההרים הזאת. התרחקתי מהמוזיקה. אמרתי לעצמי שאני לא יכולה יותר לשאת את זה".
למעשה פרשת ממוזיקה למרות שזה היה אמור להיות הקאמבק המושלם שלך.
"נכון. החלטתי שאני לא רוצה יותר לשמוע על מוזיקה, למרות שיצא כבר שיר והיו תוכניות קדימה. אבל משהו בי נשבר. הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת את זה נפשית יותר".
עד כדי כך?
"אתה לא מבין עד כמה. אפילו התפרצה אצלי מחלת מנייר (הפרעה במערכת שיווי המשקל. ר"ב). פשוט קמתי יום אחד בבוקר וכל העולם הסתובב לי, לא הבנתי מה קורה לי. היו לי סחרחורות, הרגשתי כאילו שהוציאו לי את המוח מהראש והוא מטייל איפשהו. זו הייתה הרגשה נוראית. לא הפסקתי להקיא. בעלי נאלץ לסחוב אותי לשירותים, שלושה ימים לא יכולתי לזוז. הלכנו לרופאים והם לא הבינו מה זה. לקח זמן עד שהבינו שזו מחלה עצבית. זה היה בנוסף לכל הטירוף שהייתי בו באותו זמן - וזה היה גדול עלי".
ההתפרצות של המחלה הייתה נפשית?
"לגמרי. זה מגיע מתוך הלחצים. מהריצות האינסופיות האלה. הרגשתי שאני כמו איזה עכבר במעבדה, שאני כל פעם צריכה להוכיח. נגיד הייתי אומרת בריאיון שבעוד שנה אני אעשה כך וכך - הייתי חייבת להוכיח שאני עושה את זה. אני חייבת לעמוד ביעדים שלי. הייתי מאוד משימתית וזה לקח ממני המון, פתאום הרגשתי שהכול חייב להיות כמו פרויקט שאני חייבת לבצע".
"פספסתי את הילדות שלי"
כבר בגיל 14 ג'ולייטה עשתה את הדרך משדרות אל המועדונים המפורסמים של המוזיקה המזרחית באותם הימים, ובראשם, כמובן, הפלאקה. מאז הוציאה שני אלבומים וסימנה וי על כל תחנה הכרחית של כוכבת: השתתפות בפסטיגל, גיחה לריאליטי "חי ב-LA LA לנד" ודואטים מצליחים (עם דודו אהרון וסטפן). אבל כל זה נעצר כשהיא הרגישה שהלחצים והחרדות משתלטים עליה.
הלכת לטיפול?
"ניסיתי פעמיים. הרגשתי שלא חידשו לי שום דבר על עצמי. אני בן אדם מאוד מודע. אני יודעת שהחרדות שלי באות מתוך הבית. אני יודעת שזה מגיע מהחסכים. אני יודעת שזה בא מהאלימות שראיתי בתוך הבית".
בריאיון ל-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" שפורסם בעבר, ג'ולייטה שיתפה בילדות בצל אלימות מצד אביה כלפי אמה. ב-2012 אביה, רפיק אגרונוב, נמלט מהארץ לרוסיה, אחרי שהכה את אשתו עם חפץ חד וגרם לה לפגיעות קשות עד כדי סכנת חיים. במהלך השהות שלו ברוסיה, אמה של ג'ולייטה נסעה אליו וכשהם חזרו לארץ היא חזרה בה מהתלונה. בסוף, אגרונוב נשפט לשנתיים מאסר. במשך כעשור ג'ולייטה ניתקה איתו את הקשר, אבל בשנים האחרונות היא החליטה לשים את הפרשה מאחור, ונפגשה איתו שוב. "אני מעדיפה לא להרחיב בנושא. אני יכולה רק להגיד שההורים שלי גרושים ואני בקשר עם אבא שלי ומבקרת אותו עם הילדים שלי בימי שישי".
בשל המצב המשפחתי, ג'ולייטה לקחה על עצמה את האחריות לטפל באמה ובשני אחיה. "זה מגיע מתוך המון דברים, מזה שהייתי ילדה-אמא. מגיל קטן הייתי צריכה לקחת אחריות על הכתפיים, לדאוג לאמא שלי, לחשוב על האחים שלי. איפשהו פספסתי את הילדות שלי".
"מקומם לראות את היחס הלא ראוי לפצועים. הם צריכים טיפול ואת כל המעטפת. הם גיבורים! כל פעם הייתי אומרת לאחי 'נפצעת, אתה לא יכול להיכנס שוב לעזה'. הוא היה עונה 'את מבינה שאם אני לא חוזר להילחם, אז אף אחד לא יישאר - לא את, לא אמא ולא האחיינים שלי?'"
עולמה של ג'ולייטה התהפך שוב ב-7 באוקטובר, כאשר מחבלי חמאס הגיע לביתם של אמה ואחיה בשדרות. "התקשרתי אליהם והם לא ענו לי במשך שלוש שעות", היא משחזרת את רגעי האימה. "חשבתי שהרגו לי את המשפחה. בסוף אמא שלי חזרה אלי ואמרה באדישות, 'נו, אז יש קסאמים' - תבין כמה שהם רגילים לטילים. אמרתי לה 'לא! יש לכם מחבלים מחוץ לבית'. פתאום שמעתי שקט בקו, הרגשתי שעולמי חרב עלי. לא ידעתי מה לעשות. אתה לא מבין מה עבר לי בראש. פתאום שמעתי לחישות, אמא שלי אמרה לי שהם הלכו. התפרקתי. לקח לנו שלושה ימים לחלץ אותם ואז הם באו אלי הביתה. אחי הקטן היה בשירות צבאי והיה מהראשונים שנכנסו לעזה. לא ישנתי שנה שלמה. הוא נפצע שלוש פעמים וכל פעם חזר ללחימה. פעמיים הוא עלה על מטען חבלה ופעם אחת הייתה לו התקלות עם מחבל. הוא איבד חלק מהשמיעה באוזן. זאת הייתה תקופה קשה מאוד".
איך אח שלך עכשיו?
"הוא בסדר, ברוך ה' שוחרר ובבית. פשוט זה מקומם לראות את היחס הלא ראוי לפצועים. הם צריכים טיפול ואת כל המעטפת. הם גיבורים! כל פעם הייתי אומרת לו 'אתה נפצעת, אתה לא יכול להיכנס שוב' והוא היה עונה 'זה לא מעניין אותי. את מבינה שאם אני לא חוזר להילחם, אז אף אחד לא יישאר - לא את, לא אמא ולא האחיינים שלי?'. הוא מוכן להקריב את חייו למען המדינה. למרות זאת, הוא צריך להתעסק בבירוקרטיה נוראית. צריך לעזור להם".
"היו ימים קשים שרציתי לתלוש שיערות"
מעבר להיותה בת ואחות במשרה מלאה, את שמונה השנים האחרונות היא הקדישה לגידול ילדיה - אלמה ואריאן. "זה משהו בילדות שלי שתמיד היה חסר לי, מהדברים הגדולים ביותר ועד הקטנים ביותר. למשל, הייתי באה לאמא שלי ושואלת אם יש לה אלבום תמונות שלי, היא הייתה מוציאה איזו תמונה וזהו. אמרתי שלי זה בחיים לא יקרה. אני מלווה את הילדים שלי לכל מקום, מצלמת בכל הזמן ונמצאת איתם בכל מקום. הגדולה שלי בת שבע וחצי ומעולם לא הבאתי לה בייביסיטר. לגן הכנסתי את שניהם בגיל שנתיים. אני מנסה לשחרר, גם בעלי אומר לי שזה לא טוב כי בסוף זה גם עושה נזקים".
שנתיים היית עם כל אחד מהם בבית? זה מאתגר.
"יכולתי להרשות לעצמי כי לא עבדתי. כשהכרתי את בעלי הרגשתי שאני צריכה את המקום הבטוח הזה, שאני צריכה את הבית הזה רגע, בשביל להוריד מעצמי את כל הטרפת, את כל הלחץ, את כל החרדות והפחדים. ואז, כשבאו ילדים, הרגשתי שאני חייבת להם, שאני חייבת להפסיק להיות האמא הכועסת, הפוחדת. שאני צריכה רגע לשחרר ולתת להם את מה שלי לא היה. לתת להם את הכלים, את החום, את האהבה. היו גם ימים קשים שרציתי לתלוש את השיערות, אבל זה היה שווה את זה".
אחרי שהילדים נכנסו למסגרות, ג'ולייטה יצאה לעבוד כמזכירה באולם אירועים. "רציתי להרגיש שאני עושה משהו בשביל הבית מעבר לגידול הילדים, שאני לא רק יושבת בבית. זה קשה בפני עצמו, אבל זה לא מה שאני רוצה לעשות כל החיים. רציתי יותר לבטא את עצמי, ואז ראיתי מודעת דרושים והלכתי. הרי ללכת לעבוד בהייטק אני לא יכולה", היא צוחקת.
איך זה היה לך?
"אנשים היו נכנסים ושואלים: 'מה את עושה פה', 'עזבת את המוזיקה'? 'את לא מופיעה'? ולא יכולתי להסביר לכל אחד. נכון, הייתי קצת בכותרות, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לעבוד. מצד שני, ברור שיש דיסוננס בכך שאני באולם אירועים – מסוג המקומות שבהם הופעתי פעם - והיום אני יושבת בצד השני של השולחן, של זאת שמזמינה את האומנים להופעות. זה היה מעבר לא פשוט בשבילי, אבל הייתי צריכה את זה לעצמי".
איך זה גרם לך להרגיש?
"באותו הזמן הרגשתי שאני כבר לא שם, ויתרתי על הג'ולייטה שהייתה על הבמות והצליחה, אבל בלילה, כשהייתי הולכת לישון, הייתי בוכה על זה שלכאורה זה נגמר וזה לא יחזור. היום, בדיעבד, אני מבינה שאולי היה לי נוח להרגיש ככה, הייתי במקום של ויתור והשלמה, הרגשתי שאין לי כבר כוח לרדוף אחרי החלום שלי. אבל אז קרה לילדה שלי מקרה בבית ספר שגרם לי לשנות את החשיבה".
מה היה?
"היא בכתה ואמרה 'אני לא רוצה לשחק עם החברות האלה יותר, אני אשחק לבד עם עצמי'. ושאלתי אותה ל'מה את מוותרת לעצמך?', ופתאום אני בעצמי התחלתי לבכות. היא שאלה אותי 'למה את בוכה? עשיתי לך משהו?' ועניתי לה 'ממש לא. אני לומדת על עצמי דרכך - ואת צריכה להבין שבחיים אסור לך לוותר, גם אם לפעמים זה לא ילך וגם אם זה יהיה קשה, וגם אם תיכשלי ואת תפלי ואת תקומי. ככה את תלמדי להבין שזה לא סוף העולם אם חברה אמרה לך משהו, וזה לא סוף העולם אם נכשלת במשהו'. באותו רגע אמרתי לעצמי - אם זה המסר שאת מעבירה לילדה שלך, את חייבת לשמש דוגמא עבורה. ואז החלטתי לחזור".
מפחיד?
"אני קוראת לעצמי חתולת רחוב. אני עברתי לעיר הזאת בגיל 14 וחצי. ראיתי וחוויתי הכול מהכול, את כל סוגי האנשים, כל סוגי המניפולציות״.
תסבירי.
״אצלי זה התחיל מחלום נורא קטן לשיר, לא היה אכפת לי הכסף, לא עניין אותי חוזים, לא עניין אותי שום דבר. רק לשיר. אני באה לכל האנשים מאה אחוז, מאמינה לכולם, ועם השנים גיליתי שלא כולם במקצוע הזה תמימים. זו תעשייה מאוד לא פשוטה, לא תמיד את נופלת על האנשים הנכונים ולא תמיד את עושה את הבחירות הנכונות".
"הייתי תלויה במנהל שלי כדי לקנות אוכל. כדי לקנות חזייה ותחתון או מה שזה לא יהיה, אפילו בקבוק שתייה. ויתרתי על הכול כי זה לא עניין אותי ורק רציתי לעלות על הבמה. לא קיבלתי כסף? לא נורא. היום אני רואה את זה אחרת"
קוראים לזה נאיביות לא?
"אני לא יודע אם זו נאיביות. היום אני לא במקום הזה, אבל אז הייתי ולא עשיתי כסף. אחרי 'חי ב-LA LA' הייתה תקופה שעבדתי בלי הפסקה וסמכתי בעיניים עצומות על כל המערכת, חשבתי שמה שצריך להגיע אלי יגיע אלי, ואני רק צריכה להתרכז בהגשמת החלום".
ואז את פותחת את החשבון בנק ו..?
"זה לא שם אפילו. זה הרבה מעבר. כשאני רוצה לקנות אוכל הביתה ולמלא דלק - אין לי כסף. זה ברמה שאי צריכה ללכת ולבקש 400 שקל מהמנהל שלי. סוג של ׳מקדמה׳. ובאותו הזמן עדיין לא חשדתי בכלום״.
גם משכורת לא קיבלת?
"כלום! הייתי תלויה בו כדי בלקנות אוכל. כדי לקנות חזייה ותחתון או מה שזה לא יהיה. אפילו בקבוק שתייה. ויתרתי על הכול כי זה לא עניין אותי ורק רציתי לעלות על הבמה. לא קיבלתי כסף? אז לא נורא. היום אני רואה את זה אחרת".
לא שאלת?
"כל פעם ששאלתי מתי אני אמורה לקבל כסף, אמרו לי שיש הוצאות, יש נגנים, יש הסעות, צריך לשלם הכול ואז לא נשאר לי. גרמו לי להבין שזה לא בסדר שאני מבקשת כסף כי יש מלא הוצאות. וזה היה ככה כל הזמן, ברמה שאמא שלי הייתה צריכה לעבור ניתוח ולא היה לה כסף. אמרתי לעצמי ׳מה, אני מופיעה כמו חמור ואני לא יכולה לשלם לאמא שלי על ניתוח?׳. אני זוכרת שהתביישתי לבקש את הכסף שמגיע לי. הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. גרתי ביחידת דיור אצל המשפחה של המנהל שלי ובדיעבד הבנתי שזה ירד מההוצאות. אנשים התחילו לשאול אותי שאלות וכשהבנתי אמרתי שדי - אני הולכת עד הסוף ולא וויתרתי".
הם התעשרו על הגב שלך?
"אני לא חושבת שמישהו התעשר. יישרתי עם המנהל הזה את ההדורים ואין בינינו כעסים. הרגשתי שאני רוצה לסגור את הדברים הפחות טובים בחיים שלי".
לא שאלת אותו איך זה קרה?
"לא, כי מה זה משנה? מה הוא יגיד לי? זה היה וזה נגמר. פעם שפטתי וכעסתי והיה לי מאוד קשה. עם השנים, ככל שאת אמא ומתבגרת, את מבינה את הדברים אחרת״.
בתור מזכירה באולם אירועים הרווחת יותר?
"כשהייתי על גג העולם לא הרווחתי כלום. באולם האירועים הרגשתי שאני מביאה כסף הביתה".
"עכשיו אני חוזרת עם חלום"
אחד הגורמים המשמעותיים ביותר להחלטה של ג׳ולייטה לחזור לקריירה המוזיקלית שלה הוא בעלה, רונן נחום, איש נדל"ן. "הוא מאוד תומך בי. אני חושבת שלאורך השנים הוא ראה את הכאב שלי, את התשוקה שתמיד בוערת בי. היינו יושבים לראות את 'הכוכב הבא', ובכל שיר אני בוכה, בכל זכיה אני בוכה. אמרתי לו שזה מרגש אותי. בסוף בעלי אמר לי 'מגיע לך להגשים את החלום שלך. את זמרת ענקית את אישיות מדהימה וצנועה, לכי תפתחי קריירה. אני פה'. אמרתי לו 'אתה מבין שזה יצריך ממך להקריב מעצמך?', הוא אמר לי 'את הקרבת בשבילי כל השנים, עכשיו אני אקריב בשבילך. הילדים ואני הגב שלך, גם אם לא תצליחי'".
את החזרה למוזיקה היא התחילה בצורה מדורגת מאוד עם הופעות בתיאטרון, אבל הרגע שהחזיר אותה למשחק היה הקאברים שהעלתה לטיקטוק שלה, שהתפוצצו עם יותר ממיליון צפיות, במיוחד עבור הביצוע שעשתה לשירה של אגם בוחבוט ״שירי דיכאון״.
את זוכרת את הרגע שאת פותחת את הטלפון ואת רואה את הסרטון כובש את הטיקטוק?
"כן, בדיוק קילחתי את הילדים והתחלתי לקבל התראות מטיקטוק בלי הפסקה. זה היה מטורף. אני קולטת 50, 100, 200, 300. מהפחד לקראת הלא נודע לא העזתי להתקרב לטלפון. אמרתי, עזבי, זה לא עכשיו. מצד אחד אני רוצה לבוא לראות מה היה שם, מצד שני מפחדת פחד מוות לפתוח את הטלפון. ואז הילדים הלכו לישון ובעלי אמר לי ׳נו, זה יקרה היום?׳. ברחתי מזה. אמרתי לו שאני רוצה לראות סרט, אז הוא אמר לי, 'תנשמי שנייה, הכול בסדר'. הייתי צריכה לנשום, ופתחתי את הטלפון, ראיתי שכולם פרסמו את הביצוע הזה. זה היה מטורף. פה אמרתי זהו, אני לא יכולה להתחבא יותר מאחורי זה שאני אמא".
"אנשים שמכירים אותי שנים אומרים שאני נראית יותר צעירה מפעם, כי אז הסתתרתי מאחורי תוספות ואיפור ותלבושות של פורים. היום אני מביאה משהו אחר. שירה שמצד אחד מלווה בהמון ניסיון וכאב, ומצד שני גם בהמון ביטחון"
ומה יקרה עכשיו אם לא תצליחי?
"כלום. אתה יודע למה? כי הטייטל הכי נחשב שלי היום זה אמא. וזה הדבר הכי חשוב. זאת אהבה שעוטפת אותי. אני מרגישה שזה ממלא אותי כל כך ששום דבר אחר לא יכול להפיל אותי. זה אולי יבאס אותי, זה אולי יכאב לי, אבל זה לא יכול לשבור אותי כמו שזה שבר אותי פעם. אני צריכה להיות אמא חזקה עבור הילדים שלי. אבל אני החלטתי שאני חוזרת ואני חוזרת בכל הכוח. אני חוזרת במטרה להגשים את החלום שלי להיות במנורה".
יש חשש שיתייחסו אלייך כמו ה"מבוגרת" בפופ הים תיכוני? נועה קירל ואגם בוחבוט הצעירות כוכבות אצל הילדים. למרות שאת עשית את זה הרבה קודם.
"כן, אפשר להגיד. אני לא מרגישה שאני זקנה, ואנשים שמכירים אותי שנים אומרים שאני נראית יותר צעירה מפעם, כי אז הסתתרתי מאחורי תוספות ואיפור ותלבושות של פורים. היום אני מביאה משהו אחר. אני מביאה בגרות, אני מביאה ניסיון. אני חושבת שגם מי ששומע את השירה שלי היום ידע לזהות שזו שירה אחרת. זו שירה שמצד אחד מלווה בהמון ניסיון וכאב, ומצד שני גם בהמון ביטחון ורצון להוכיח שאני כאן. כרגע אני לא באה להתחרות באף אחד או להוכיח".
רינת בר גם עושה קאמבק. זה לא דורך על אותו קהל?
"אני מאוד אוהבת את מה שהיא עושה ומרגישה שאחרי כל הדרך שהיא עשתה, מגיע לה להיות איפה שהיא היום. אני מרגישה שיש קהל לכולם. גם עומר אדם, אייל גולן וליאור נרקיס הם על אותו קהל״.
זה מלחיץ אותך?
"ממש לא. אני מאמינה שאני יכולה להצליח ושיש מקום לכולן. הגיע הזמן לפרגן לזמרות ושהן יפרגנו אחת לשנייה".
