שחר טבוך בא מבית חילוני. בלי קידוש בשישי, בלי לצום בכיפור. כשעלה לתורה בבר מצווה הוא לא הכיר כמעט כלום. אבל אז, לילה אחד - בכלל לא בישראל - שינה את חייו. "טסתי עם חברה לפולין", הוא מספר בריאיון למגזין סופ"ש של ynet, "היא הלכה לספא ואני חזרתי למלון. כשבאתי לעלות לחדר, שכחתי את המפתח ונשארתי בחוץ, לבד, במדינה זרה. אמרתי 'אימאל'ה, מה עכשיו להיות לבד פה? אני מפחד'. אני זוכר שזאת הייתה תקופה שהיו מלא פיגועים, אז אמרתי, 'יאללה, אני אלך לבית הכנסת הגדול בפולין'. התחלתי לדבר עם אנשים - ופתאום הרגשתי אהוב. משהו בגוף שלי השתנה, הרגשתי שיש לי מקום ושזה המקום שלי".
מאז שעבד עם השחקן אביב אלוש, השיחות ביניהם הוסיפו לקרבתו של טבוך לדת, וכעת טבוך (26) מתפלל שלוש תפילות ביום, מקיים שיעורי תורה בבית אמו בכל שבוע עם כ-20 חברים וחברות, לומד בישיבה ומתייעץ דרך קבע עם הרב שלו.
על מה התייעצת עם הרב לאחרונה?
"עכשיו הוצאתי שיר מתוך האלבום החדש שלי, 'טוק טו מי', שאני מתחיל עם תפילה: 'ברוך אתה ה' בורא פרי העץ' - אבל הקליפ שלו לא צנוע. לפני שהוצאתי אותו הלכתי להתייעץ עם הרב. הוא שאל אותי, 'מה הכוונה שלך באמת? תחשוב עם עצמך. אם הכוונה שלך היא ליצור פרובוקציה ושהרבה ידברו על זה - אל תעשה את זה. אבל אם הכוונה שלך היא לעשות זיכוי רבים ולהראות שיש המון דרכים לאהוב את השם - אז תלך על זה'. ובאותו רגע הרגשתי שזה הדבר הנכון עבורי".
"הייתה לי זכות לעבור בריונות"
טבוך הוא סיפור של נחישות, כישרון והבחירה לעמוד על הרגליים גם ברגעים הקשים ביותר שלו, כמו למשל התקף חרדה שקיבל באודישן ל"שעת נעילה". הוא זה שהביא לו את התפקיד בדרך לשלב הבא באבולוציה שלו - ככוכב פסטיגלים וזמר פופ מבטיח בישראל. את הקריירה בעולם הבידור הוא התחיל אחרי שבגיל ההתבגרות ניסה את מזלו באודישן לערוץ הילדים. הוא לא התקבל, אבל לא שכחו את הדמות הצבעונית שלו - והחליטו לזמן אותו שוב ושוב עד שימצאו את הדבר הנכון עבורו, - השתתפות בתוכניות הילדים "קליק" ו"סתאאם".
"אני מתפלל שלוש תפילות ביום, עושה המון כדי לזכות את הרבים. עושה כל מה שאומרים לי. אני עושה את המוזיקה כדי לשמח אנשים מהלב שלי, באמת, ואז אני מקבל תגובות קשות על הצעת הנישואים. זה כאילו אתה נותן מתנה ומקבל חץ בלב. היו מילים ממש קשות. זה נגע בי במקומות מאוד אישיים. לא יצאתי מהבית תקופה"
אבל עוד לפני זה, טבוך עבר את אחת התקופות הקשות בחייו - ההתמודדות עם גירושי הוריו, הרצון לסייע בכלכלת הבית וגילוי נטיותיו המיניות. "הייתי בן 13. זה היה בדיוק בשנים שיצאתי מהארון, אז חוויתי הכול ביחד במין תערובת. גדלתי ברמת גן בשכונה שהיא קרובה לרמת עמידר - שכונה שהיא מהממת, אני מאוד אוהב אותה, אבל היא לא בדיוק המקום הכי טוב לפרוח בו כמישהו שרוצה לרקוד ולשיר".
למה?
"קח דוגמה קטנה: הייתי בחוג כדורגל ורקדתי כשהייתי בשער. כשהכדור לא היה בחלק של המגרש שלנו, אז לי כשוער לא הייתה עבודה. הייתי מביא טייפ איתי, שם שירים ורוקד - וזרקו אותי מהחוג. המורה היה מה זה חמוד, אמר לאמא שלי 'תקשיבי, לא חבל על הכסף שלך? אולי שיעזוב? הוא לא מתאים'. ואז הבנתי שבאמת אין מה לעשות, ואי אפשר להתכחש לזה. אבא שלי אומנם רצה שאהיה שחקן כדורגל, אבל הפכתי לשחקן בסדרות", הוא צוחק.
איך הילדים היו מגיבים לזה שאתה רוקד בשער?
"הייתה לי הזכות לעבור בריונות כזאת".
מה הכוונה?
"עכשיו אני משתמש במה שעברתי כדי לספר את הסיפורים האלה לילדים אחרים שעוברים אותו דבר. אני עברתי כל מיני סוגים של בריונות ואני לא מאשים בהם אף אחד. אני חושב שגם הילדים שהרביצו לי הם אנשים טובים, ואני לא כועס עליהם בשום צורה. אני אפילו אוהב אותם. אני באמת לא יכול לשפוט אותם".
יש מקרה אחד שזכור לך במיוחד כצלקת?
"אחרי שההורים שלי התגרשו ובתקופה מאז שיצאתי מהארון, הלכתי עם ידידות שלי ובני הזוג שלהן לפארק בגבעתיים. הלבוש שלי תמיד היה ססגוני, מאז ומתמיד. פתאום הגיעו לשם חבורת בנים עם אופניים חשמליים ואמרו לי שאני לבוש מוזר. הם פשוט לקחו את החגורה שלי והצליפו בי. אני זוכר שהידידות שלי ובני הזוג שלהן הסתכלו מהצד".
"אתמול הלכתי ברחוב ומישהי צעקה לי 'יא הומו'. יש לנו עוד תהליך לעבור כחברה. אנחנו מתקדמים, אבל לאט לאט. אני לא כועס עליה. הסברתי לה שהומו זה לא קללה. גם ילדים יכולים לצעוק לי פתאום. אני כבר לא נעלב מזה"
הם לא התערבו?
"לא. אני יודע שכן עלתה השאלה אם להתערב ולעזור לי או להתעלם. הם חשבו בינם לבין עצמם שאם הם יתערבו זה עלול להתפתח לאירוע גדול יותר ואני אקבל יותר מכות. אבל זה שהם לא התערבו עשה לי צלקת פנימית. זה היה ממש כמו עוד מכות נסתרות שחטפתי, וזה מקבל יותר נפח בחיים שלי. אבל באמת, עם יד על הלב, אני שמח שזה קרה לי. הדברים האלה לגמרי זיכו אותי לעשות דברים שלא יכולתי לעשות בלי העבר שלי. אני זוכר גם שהיה ילד אחד שפתח קבוצה בפייסבוק וקרא לה 'שחר ההומו'. בכל יום הוא היה שולח לי מייל עם אות אחת, והמילים היו יוצאות 'שחר ההומו', וכל מיני איומים. תחשוב שכל יום אתה מחכה לאיום הבא. הוא עשה עליי חרם. לא מזמן ראיתי אותו ואני לגמרי לא כועס עליו. אמיתי, מכל הלב. אני כן זוכר שבית הספר לא השעה אותו ולא הרחיק אותו, וזה קצת כאב לי".
איך הגבת בזמן אמת למקרים הקשים האלה?
"כשהצליפו בי עם החגורה לא הרגשתי שום דבר. לא הבנתי את הסיטואציה בכלל. הייתי אפאתי. אבל אחרי זה הסתגרתי בבית, לא יצאתי כמעט חודש. כשכבר יצאתי - הייתי לובש בגדים אחרים, לא באמת מה שרציתי. הייתי מצניע את עצמי. אני זוכר שהייתי נכנס לאמבטיה, מסתכל במראה ואומר, 'אלוהים בבקשה בבקשה שאני אקום מחר סטרייט. אני לא רוצה להיות הומו. אני מפחד שיהיה לי קשה בחיים. אני מפחד שלא יקבלו אותי, שלא יאהבו אותי'. היום אני הרבה יותר חזק ומתמודד עם זה הרבה יותר טוב".
גם היום מתנהגים אליך ככה?
"אתמול הלכתי ברחוב ומישהי צעקה לי 'יא הומו'. יש לנו עוד תהליך לעבור כחברה. אנחנו מתקדמים, אבל לאט לאט. אני לא כועס עליה. הסברתי לה שהומו זה לא קללה. גם ילדים יכולים לצעוק לי פתאום. אני כבר לא נעלב מזה. פעם הייתי נעלב שהיו מסתכלים על מוזר. אבל היום אם מישהו עובר לידי ויכול לצחוק - אז אני מבסוט ששימחתי אותו. אני באמת באמת חושב שזה התפקיד שלי. כאילו, לפעמים אני מתלבש מאוד צבעוני וזה יכול להצחיק ולעשות כיף לבן אדם, כי כשאתה רואה כל כך הרבה שחור-לבן ואפור, ואז אתה פתאום רואה ורוד - זה עושה לך כיף בעיניים. אתה מבין?".
"הבנתי שכולנו ילדים של אלוהים"
טבוך מנסה לקחת למקום חיובי כמעט כל מקרה שקרה לו - אבל מהתגובות הקשות שקיבל על הצעת הנישואים שקיבל מבן זוגו, המפיק המוזיקלי אמיר אהרון, הוא עדיין מצולק. "היה לי מאוד קשה לקרוא את זה ולקבל את כל מה שאמרנו עלינו. זה רגע טוב, שלנו, טהור כזה. זה רגע שכל אחד רוצה לזכור. ואז אני רואה את התגובות - וואו, אימאל'ה. למה?!".
עברת כל כך הרבה. מה שבר אותך דווקא בתגובות האלה?
"היו המון תגובות שבורא עולם שונא אותי. שאני צריך להתבייש. שאני הורס את העולם. שאני הסיבה שיש עלינו מלחמה, שאני מעכב את הגאולה. אני מתפלל שלוש תפילות ביום, עושה המון כדי לזכות את הרבים. עושה כל מה שאומרים לי. אני עושה את המוזיקה כדי לשמח אנשים מהלב שלי, באמת, ואז אני מקבל תגובות כאלה. זה כאילו אתה נותן מתנה ומקבל חץ בלב. היו מילים ממש קשות. זה נגע בי במקומות מאוד אישיים. לא יצאתי מהבית תקופה. זה הכניס אותי ללופ עם עצמי".
למה?
"זה גרם לי לתהות, אולי הם צודקים. אולי אני לא צריך להראות מי אני באמת. אני כל החיים חשבתי שבורא עולם לא רוצה אותי שם כי אני גיי, אבל הבנתי שכולנו ילדים של אלוהים - גם מי שלא מתלבש צנוע, וגם כשהומואים מציעים הצעת נישואים בכותל. אלוהים ברא אותי ככה, אני לא צריך להסתכל מסביב. מערכת היחסים שלי עם אלוהים היא שלי ולא מושפעת מהסביבה".
זה החזיר אותך אחורה?
"כשפגעו בי פיזית ופגעו בי מילולית - הגבתי אותו הדבר. הצנעתי את עצמי והסתגרתי. בדיוק אותו דבר כמו כשהצליפו בי".
למעט הטוקבקים הרעילים, היה איש דת כלשהו שהעיר לך על כך שקיבלת הצעת נישואים מבן זוגך בכותל?
"לא. בבית הכנסת מחבקים אותי ואוהבים אותי. אף איש דת לא העיר לי על הצעת הנישואים בכותל".
את הפריצה הגדולה עשה טבוך בקריירה שלו כאמור כשכיכב ב"שעת נעילה", שם הוא הכיר את לי בירן, שעם כמה עצות מהלב ("אתה שר לאישה למרות שאתה אוהב גברים. תהיה אתה"), סייע לו להפוך לאחד מכוכבי הפופ המבטיחים בישראל. טבוך הוציא את "נאדי באדי" עם אגם בוחבוט שזכה בפרס אקו"ם, ניצח בתחרות השירים של הפסטיגל עם "סוויץ'" שלו ושל עדן גולן, השתתף ב"רוקדים עם כוכבים", וגם עשה תפקידי משחק בסרט "הולה צ'או" (שייצא בקרוב לאקרנים), הסרט "תהיה חזק" על אלון שמריז ז"ל, יותם חיים ז"ל וסאמר אל טלאלקה ז"ל - שלושה חטופים שנורו בשוגג על ידי צה"ל ב-15 בדצמבר 2023.
"יותם חיים ואני מכירים מלפני 7 באוקטובר", הוא נזכר בעצב, "דיברנו באינסטגרם על מוזיקה, ותמיד רצינו להיפגש ולעבוד יחד. זה לא קרה פיזית, אבל כן היה מפגש רוחני".
תסביר.
"ברגע שקיבלתי את האודישן הזה לא אמרו לי שזה לדמות של יותם, אמרו לי רק שזה קשור לחטופים. באתי לפגישה עם הבמאי דורון ערן, הוא סיפר לי על התפקיד ואמר לי שיש את הדמות של יותם. מאותו רגע ידעתי שזה נשלח אליי. הרגשתי שיותם אומר לי 'בוא נעבוד ביחד, כמו שרצינו' - ואתה יודע משהו? לא הכרתי אותו פיזית, רק שמעתי הודעות קוליות שלו, אבל אמא שלו איריס ראתה אותי מגלם את הדמות שלו ואמרה שזה בדיוק כמוהו. אני נשבע לך שזה לא הייתי אני, זה משהו שנכנס בי פשוט. אמא שלו ראתה ואמרה לי, 'תשמע, ככה הוא מרעיד את הרגל בדיוק'. ואני לא ידעתי את זה! זה פשוט יצא ממני".
