בשנת 1850 הזמין פטריק ברונטה, אביהן של האחיות ברונטה, דוח תברואתי על העיירה האוורת' ביורקשייר, בה התגוררה המשפחה. במובן מסוים הדוח הזה הגיע מאוחר מידי - ברונטה, כומר העיירה, כבר היה מותש ומוכה אבלות. שנה קודם לכן מתה בתו הצעירה אן, כשהייתה בת 29, בעקבות סיבוכים של מחלת השחפת. בשנה שקדמה למותה איבדה המשפחה את אמילי ואת ברנוול, הבן היחיד. שתי הבנות הבכורות של המשפחה, אליזבת ומריה, מתו 25 שנה קודם לכן, כשהיו ילדות. האחות היחידה ששרדה הייתה שרלוט, המחברת של הקלאסיקה, "ג'יין אייר". היא תמות חמש שנים מאוחר יותר, בחודשים הראשונים להריונה.
7 צפייה בגלריה
האחיות אן, אמילי ושרלוט ברונטה, בציור של אחיהן פטריק ברנוולברונטה
(צילום: ויקפדיה, National Portrait Gallery, לונדון)
הדו"ח שהוציא בבג', מפקח שכתב דוחות סביבתיים, היה מחריד. העיירה הקטנה סבלה מאחוזי תמותה גבוהים בהרבה מעיירות סמוכות בגודל דומה – כמעט חצי מהילדים בעיירה מתו לפני שהגיעו לגיל שש. גיל התמותה הממוצע עמד על 25 שנים. בבג' חקר וגילה את מה שלדעתו עמד מאחורי הנתונים העגומים: העיירה הייתה מזוהמת. לא היו בה מספיק בתי שימוש יחסית לאוכלוסיה, הם לא נוקזו כיאות וחלק מהשפכים זרמו ברחוב. ובית הקברות, שהקיף את בית משפחת ברונטה על הגבעה, היה עמוס יתר על המידה ומוזנח. חומרים שהתפרקו מהקברים חלחלו אל מקורות אספקת המים של העיירה וגרמו לתחלואה רבה ובפגיעה אנושה במערכת החיסונית, בעיקר של בני משפחת ברונטה. בהירוות' היו אלה האנשים המתים שהרגו את החיים.
יש מספיק סיבות טובות להיזכר באחיות ברונטה דווקא עכשיו. שרלוט ברונטה, האחות ששרדה כדי לספר, חוגגת יומולדת 210 (נראית מעולה לגילה), ואם היא מביטה עלינו מלמעלה היא מחייכת בסיפוק אפל - הזרעים שהיא והאחיות שלה זרעו במאה ה- 19 מלבלבים בתרבות הפופ הנוכחית. אמרלד פנל ביימה עיבוד קולנועי רותל ל"אנקת גבהים" (עם מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי), הספר כבר יצא במהדורות חדשות למדפים ובעונה האחרונה של YOU ("את") בנטפליקס, שידועה בחיבתה לספרות, הדמות החדשה שנכנסת לחייו של ג'ו, הטוקסיק בוי המודרני, נקראת בפשטות "ברונטה".
אבל כשחוזרים אחורה בזמן, תשכחו מתיאורים ציוריים של בנות ברונטה ישובות במחוכים תקופתיים מול הביצות סחופות הערפילים ולועסות את הנוצה שלהן לפני שהן טובלות אותה בדיו וכותבות עוד רב-מכר. חייהן של האחיות ברונטה היו מאבק הישרדות יומיומי בעיירה צפופה ענייה ומכוסה בפיח, התחמקות מטרגדיות סניטריות, כריעה תחת עולו של אח נרקיסיסט ומכור שכילה את כל משאבי המשפחה וכמובן - מוות. זה לא נשמע כמו התיאור האידיאלי של סביבה יצירתית אבל בדיעבד היו אלו תלאות החיים שהפכו את האחיות ברונטה, נשים שמיעטו לצאת מפתח ביתן, למבקרות החברתיות החדות והנועזות של תקופתן.
7 צפייה בגלריה
בית משפחת ברונטה הנשקף מבית הקברות בהאוורת' שביורקשייר
(צילום: Hulton Archive/Getty Images)
פטריק ברונטה נולד למשפחה מרודה באירלנד, כפטריק ברונטי. כנגד כל הסיכויים הוא הצליח להתקבל ללימודים באוניברסיטת קיימברידג', שם הבין שכדי שאנגליה המעמדית תקבל אותו הוא צריך להיפטר משם האיכרים שלו. הוא שינה את שמו לברונטה בתקווה שיוכל ליהנות מגלי ההערצה שהופנו באותה התקופה לדוכס מברונטה, אדמירל נלסון. כשקיבל בשנת 1820 את משרת הכומר בהאוורת' עברה משפחת ברונטה להתגורר בעיירה.
ברונטה שלח את ארבע הבנות הגדולות שלו לבית הספר לבנות-כמורה, 'קוואן ברידג'', אלא שזה התברר פחות כמוסד חינוכי ויותר כמחנה הישרדות. תנאי המחייה היו מחרידים, הבנות סבלו מקור, מזון רקוב, התעללות נפשית והיעדר כמעט מוחלט של טיפול רפואי. מריה ואליזבת, שתי הבכורות, חלו בשחפת ונשלחו חזרה לביתן רק כדי למות. שרלוט ואמילי חזרו להאוורת' מצולקות. לימים תשחזר שרלוט את הטראומה ותנקום את נקמת אחיותיה בתיאור בית הספר האכזרי "לווד" בספר "ג'יין אייר", כשדמותה של הלן ברנס, שמתה מוות טרגי, מתבססת על אחותה, מריה. הנקמה הספרותית הזו הייתה מדויקת כל כך, שמייסד 'קוואן ברידג'' שקל לתבוע אותה על הוצאת דיבה כשהספר יצא.
ספונים בבית הכומר, יתומים מאם שמתה מסרטן כמה שנים קודם לכן, קיבלו ארבעת הילדים הנותרים – שרלוט, אמילי, ברנוול ואן – מתנה: קופסת חיילי צעצוע מעץ. עם אבא שמאמין בסמכותנות דתית נוקשה בהיעדר גירויים חיצוניים הם בראו סביב החיילים עולמות פנטזיה, ויצרו ממלכות בשם "גלאס טאון", "אנגריה" ו"גונדל". את עלילות הדמויות שלהם הם כתבו בספרונים קטנטנים, מחברות בגודל של קופסת גפרורים מלאות בכתב צפוף שמצריך זכוכית מגדלת. העולמות האלו, סיפרה שרלוט בבגרותה, לא היו סיפורי אגדות מתוקים על פיות; הם היו מלאים בתככים פוליטיים, בגידות, סקס, מלחמות ואלימות, והזכירו יותר את "משחקי הכס" מאשר את ספרות הילדים הוויקטוריאנית. זה היה השלב שבו האחיות ברונטה למדו איך לנסח את נפש האדם, בעיקר כשהוא מתמודד עם מציאות הרסנית.
מודל חי ומוחשי עבור דמויות גבריות רעילות
המגזין הניו יורקי, "אינסייד הוק", כינה את ברנוול ברונטה "הרוב קרדישיאן של המאה ה-19", האח שנותר בצילם של שלוש האחיות המוצלחות שלו, ולא בכדי. במציאות הויקטוריאנית בה נשים נחשבו לנטל כלכלי וייעודן הסתכם בנישואים במקרה הטוב או עבודה דלת שכר כאומנות במקרה הפחות טוב, ברנוול היה התקווה הגדולה של המשפחה וכל הז'יטונים הונחו עליו. הוא נחשב לגאון וזכה לחינוך – ביתי, אלא מה – אינטנסיבי מאב המשפחה, שיעורי אמנות פרטיים ודמי כיס, בזמן שהאחיות שלו עבדו כאומנות במשפחות עשירות, חוויה שכולן תיעבו ותיעדו בספרים שלהן.
אבל החלום התנפץ אל קרקע המציאות כשהגולם סירב להפוך לפרפר. הוא זיגזג בין מקצועות, בין היתר היה צייר דיוקנאות כושל, פקיד רכבת שפוטר בשל אי-סדרים כספיים ומורה פרטי שפוטר אחרי שהסתבך ברומן אסור עם אשת המעסיק שלו. בזמנו הפנוי הוא שקע בהתמכרויות קשות לאלכוהול ולמצבי צבירה שונים של אופיום וצבר חובות. בשלב מסוים הוא נשלח ללימודים באקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון, משאת לב שהאחיות שלו לא היו מעזות אפילו לדמיין, אבל השתכר בפאב הראשון שנקרה בדרכו, בזבז את כל הכסף שקיבל וחזר הביתה בבושת פנים, מבלי להראות לאיש את תיק העבודות שלו. לימים יתלה דיוקן מפורסם שלו ושל שלוש האחיות, שצייר בשנת 1834, בגלריה הלאומית של לונדון. ברנוול צייר את עצמו במרכז התמונה, אבל בשלב מאוחר יותר מחק את דמותו והחליף אותה בעמוד מטושטש, שהיווה מטפורה מדויקת לחייו: נוכח-נפקד לצד אחיותיו.
באופן אבסורדי, התועלת היחידה שהביא ברנוול הייתה כששימש מודל חי ומוחשי עבור הדמויות הגבריות הרעילות בספרים שכתבו אחיותיו. מצבי הרוח האלימים שלו, הנרקיסיזם וההתדרדרות השתקפו ישירות בדמות של הינדלי, האח השיכור ב"אנקת גבהים", ובארתור הנטינגדון, הבעל המתעלל והאלכוהוליסט מ"הדיירת מאחוזת ויילדפל" של אן. הפעם שבה ברנוול נרדם חסר הכרה עם נר דולק והמיטה שלו עלתה באש, עד שאמילי הגיעה וגררה אותו החוצה מצאה את דרכה אל "ג'יין אייר", כשג'יין מצילה את מר רוצ'סטר מגורל דומה. למרות סגנון החיים שכפה עליהן בידוד חברתי, זכו האחיות לתצוגת תכלית יומיומית של הרס עצמי ושבריריות האגו הגברי. ברנוול היה ההשראה לאבות הטיפוס של ה"טוקסיק בוי", הגבר הפגום והאנטי גיבור בטלוויזיה ובספרות, והאחיות לא היו צריכות לדמיין אותו, הוא ישן חדר ליד והקיא בסלון.
גבר אחד או שלוש נשים?
הקריירה הספרותית של האחיות ברונטה החלה דווקא בכישלון מסחרי. בשנת 1846 הן החליטו להוציא ספר שירה – היצירה הספרותית היחידה שכתבו יחד. הן ידעו שהשוק הויקטוריאני לא יזכה באהדה סופרות ממין נקבה וכדי לעקוף את החומה המגדרית בחרו לעצמן שמות עט גבריים, ששמרו על ראשי התיבות של שמותיהן המקוריים -קרר, אליס ואקטון בל. ספר השירים שלהם מכר שניים או שלושה עותקים – תלוי את מי שואלים. העדויות טוענות ששרלוט הייתה זו שהבינה שהמודל העסקי פחות עובד והחליטה על מעבר לפרוזה.
שנה לאחר מכן יצאו הרומנים והוכיחו ששרלוט צדקה: "ג'יין אייר" הפך ללהיט מיידי, "אנקת גבהים" זעזע את המבקרים נוכח האלימות ה'חולנית' (הסברה הייתה שרק גבר מופרע במיוחד יכול לכתוב אותו). ספרה השני של אן, "הדיירת מאחוזת וילדפל", שהציג מערכת יחסים מתעללת וריאליסטית להדהים בהתחשב בתקופה, זכה להצלחה אדירה ועקף במהירות את נתוני המכירות של "אנקת גבהים" ובהמשך התעלה גם על קצב המכירות של "ג'יין אייר".
המו"ל הלונדוני של האחיות היה משוכנע ש"האחים בל" הם למעשה גבר אחד. כשהשמועה הגיעה לאוזניהן של שרלוט ואן הן עלו על רכבת לילה מתישה ליורקשייר ונסעו ללונדון, צעד חסר תקדים לנשים במעמדן וצעדו פנימה לתוך משרדי ההוצאה לאור בבגדי הפרובינציה הפשוטים שלהן. שרלוט הניחה על שולחנו של המו"ל את המכתב האחרון ששלח להן והבהירה לו שלא רק שהאחים בל אינם אדם אחד, אלא שהם בכלל לא אחים, ושכן, ספרי המופת האלימים והסוערים של התקופה נכתבו על ידי הנשים שעמדו מולו.
התדהמה שלו הייתה מובנת. אפילו אם היו נכתבים על ידי גברים, הספרים של האחיות ברונטה פרצו שוב ושוב את המוסכמות הספרותיות של אותה התקופה כשהם מטיחים בקורא שילוב של תשוקה, תעוזה וריאליזם בוטה. עד האחיות ברונטה עלילות הרומן הספרותי התנהלו בנימוס סביב מציאות חברתית ברורה של נימוסים, שידוכים וגיבורות שמצופה מהן לנגן, לרקום ולא לאיים על הסדר החברתי. שרלוט, אמילי ואן בעטו במודל הזה והחליפו אותו בדרמה פסיכולוגית אפלה ומחוספסת. אם עד "ג'יין אייר" נשים לא היו אמורות לכעוס, ובטח שלא לבטא תשוקה, הגיבורות של ברונטה דרשו צדק והכרה בעולם הפנימי שלהן.
אם נישואים נחשבו לסוף הטוב של העלילה, שכל תכליתו היא להשיב את הסדר המעמדי על כנו, ב"הדיירת מאחוזת ויילדפל" עשתה אן את הבלתי יאמן והכניסה את הקורא אל חדר השינה של נישואים מתעללים, ותיארה בדיוק מצמרר איך נראים החיים עם אלכוהוליסט אלים. לגיבורה שלה היא אפשרה את הבלתי נתפס בזמנו: היא לקחה את בנה ואת עצמה ועזבה את הבית, פעולה רדיקלית ממש ואפילו מנוגדת לחוק – האישה הייתה רכושו של הגבר – אבל היא אפשרה לה לקחת את גורלה בידיה במקום להתעמק בלימודי ציור בצבעי מים.
הרומן הזה נחשב כל כך חריג לתקופתו שאפילו שרלוט, בימים בהם תנהל לבדה את המותג המשפחתי, סירבה לאשר הדפסה של מהדורות חדשות שלו כדי לא לעורר שערוריות נוספות. כמו שואוראנרית נבונה היא עיגלה את הפינות במטרה להבטיח את המשכיות המותג ולאפשר לחברה הויקטוריאנית לבלוע את הספרים מבלי להיחנק. יש שיגידו ששרלוט גם העדיפה לחסל את רב המכר הפוטנציאלי, מהלך תאגידי חסר רחמים שהיה גורם לקנדל רוי לפתוח פנקס ולרשום, אבל אנחנו מעדיפות לפרגן.
שרלוט גם הוסיפה הקדמה מתנצלת ל"אנקת גבהים" שהסבירה שאמילי הייתה "ילדת טבע מבודדת" שלא באמת הבינה מה היא כתבה. ואכן, העיבודים המודרניים של "אנקת גבהים" נוטים לצייר את היתקליף כטיפוס טרגי-רומנטי מרוכך, אבל היתקליף של אמילי ברונטה הוא דמות אלימה, נקמנית ואובססיבית, הדוגמא המושלמת לחידוש הגדול של האחיות - האנטי-גיבורים, אלה שבלעדיהם לא היו לנו טוני סופרנו ודון דרייפר. הגיבור האפל, הפגום, המניפולטיבי, שאנחנו נמשכים דווקא אל המורכבות הפסיכולוגית שלו.
בניגוד לדימוי הרומנטי של האחיות, אמילי ואן היו נשים מורכבות ממש כמו הדמויות שבראו. אמילי לא הייתה ילדת טבע מיסטית ומהורהרת אלא משקיעה פיננסית ממולחת, שניהלה את כספי המשפחה במניות רכבת בקור רוח. התלמידות שלה לשיעורי פסנתר זכרו אותה כדמות מרוחקת, שניהלה את השיעורים בזמנים שנוחים לה בלבד, תוך התעלמות מצרכי הילדות, וכמי שנוהגת לחמוק ממטלות חברתיות ולהתבצר בביתה, וגם הייתה המטפלת העיקרית של ברנוול בימי ההתמכרות הקשים שלו.
בשנים הקצרות בהן שקדו האחיות ברונטה על הרומנים שלהן הן גררו את הסגנון הספרותי בשערו אל מחוץ לטרקלין שעת התה אל תוך הבוץ של המורכבות האנושית, הטראומה והמיניות המודחקת, ממש כמו שמרלון ברנדו הפך בזמנו את המשחק מתיאטרלי ומצועצע לאנושי ורגשי.
חיים עגומים שהפכו לבינג' מטורף
הפרק האחרון בחייהן של האחיות ברונטה מעיד כמה מעט ורעים היו שני חייהן. הדוח של בבג' הבהיר בדיעבד את מקור המוות המוקדם שפקד את המשפחה, ולא שום דבר פואטי באינסטלציה הוויקטוריאנית. ברנוול, שציית למסורת המשפחתית, למות צעיר, נפח את נשמתו בגיל 31. אמילי סירבה לטיפול רפואי ומתה שלושה חודשים אחריו, כשהיא בת 30. אן, למרות ניסיונות להצילה באוויר הים של סקרבורו, מתה חצי שנה לאחר מכן, בגיל 29.
שרלוט נותרה הניצולה האחרונה, לבדה עם האב הזקן. כמה שנים מאוחר יותר היא נישאה לעוזר של פטריק, ארתור בל ניקולס (שכנראה גם העניק את שמו האמצעי לשמות העט של האחיות), ואולי אפילו הייתה מאושרת לזמן מה, אבל שנה לאחר מכן שילוב של סיבוכי הריון, שחפת ומים שנותרו מזוהמים למרות הכול, הביא למותה בגיל 38. אב המשפחה, פטריק, האריך ימים ומת רק בגיל 84, עם חיידקי מעיים גיבורי על ומערכת חיסונית לפנתיאון.
בשנותיה האחרונות הספיקה שרלוט לפרסם עוד שני ספרים, "שירלי" ו"ווילט", המבוסס על התקופה בה שהתה בבריסל עם אמילי, במוסד המשפחתי של משפחת הגר ללימוד שפות, והתאהבה נואשות במנהל הנשוי, קונסטנטין הגר. המכתבים הנואשים שכתבה אליו נקרעו על ידו, אוחו מחדש על ידי אשתו הזועמת והתגלו רק שנים רבות לאחר מכן. מאות אלפי חובבי ספרות מכל העולם הפכו את האוורת' למוקד עלייה לרגל. בית הכומר, בראש הגבעה, מוקף בערבות הפראיות והקודרות שחלחלו גם לרומנים של האחיות, הפך למוזיאון ואפשר לראות בו את הרהיטים המקוריים ואת שולחן הכתיבה שעליו נכתבו יצירות המופת שלהן.
אמילי, שרלוט ואן היו שלוש רווקות ויקטוריאניות שלקחו את החיים העגומים שלהם – עוני, בידוד חברתי, אח ששורף את עצמו במיטה ומים בטעם של מוות – והפכו אותם לבינג' מטורף, שהיום היה מוגש לכם כדרמת היוקרה האפלה של העשור. הרבה לפני שפיבי וולר-ברידג' שברה את הקיר הרביעי ב"פליבג" או שלינה דנהאם חגגה על הפגמים הלא-אסתטיים של נשים צעירות ב"בנות", הברונטאיות הבינו את הקטע. המציאות היא שם המשחק. הן קראו אותנו הרבה לפני שאנחנו קראנו אותן. וכשתצפו במרגו רובי וג'ייקוב אלורדי של הבמאית אמרלד פנל מאוהבים ומיוסרים ב"אנקת גבהים" החדש בקולנוע, ותחפשו את הינדלי, האח האלכוהוליסט והאכזר, תיזכרו בשיעור החשוב של האחיות ברונטה: הגיהנום הוא ממש מעבר לחלון, אז אולי בפעם הבאה פשוט תעדיפו להישאר בבית ולשחק בחיילים דמיוניים.
