באוקטובר 2024, שנה אחרי טבח 7 באוקטובר, אלף סופרים, סופרות ועובדים בתעשיית הספרות - ובהן כלת פרס נובל אנני ארנו ("האירוע"), סאלי רוני ("אנשים נורמלים"), ארונדהטי רוי ("אלוהי הדברים הקטנים") והפילוסופית ג'ודית באטלר - חתמו על מכתב, שהכריז כי הם מחרימים את הוצאות הספרים הישראליות כאקט מחאה על המלחמה בעזה, ולא יאפשרו לתרגם את הספרים שלהם לעברית או ירשו להוציא אותם בישראל. החותמים והחותמות אף הודיעו על החרמת מוסדות תרבות ישראליים ששותקים לנוכח דיכוי העם הפלסטיני ו"רצח העם בעזה". למעשה, חלק מהחותמים והחותמות, כמו ארנו, קראו להחרים את ישראל עוד לפני 7 באוקטובר ולא אפשרו לתרגם את היצירות שלהם. לעומתם, סר קאזואו אישיגורו (71), הסופר והתסריטאי הבריטי ממוצא יפני, חתן פרס נובל בזכות ספרים כמו "נוף גבעות חיוור", "באין נחמה", "כשהיינו יתומים" ו"שארית היום", לא מאמין בחרמות. הוא מעדיף לקיים דיאלוג. הוא גם לא ימנע לתרגם את ספריו לעברית.
כשנפגשנו בפסטיבל קאן האחרון, אישיגורו התעניין איך היצירה הישראלית מתפקדת ומתמודדת עם המלחמה. "אתה יודע, בדיוק אכלתי ארוחת צהריים עם קאי אישיקאווה, הבמאי והתסריטאי של הסרט 'נוף גבעות חיוור' ודנו בשאלת מצבו של הקולנוע בישראל. תגיד, עדיין מפיקים אצלכם סרטים תוך כדי הלחימה?". הסברתי לאישיגורו שעוד בימים הראשונים של המלחמה אנשי קולנוע כבר יצאו לשטח עם מצלמות. "ברור שנעשו סרטי דוקו, אבל עושים גם סרטים עלילתיים?", המשיך אישיגורו להתעניין, והסברתי לו שיוצר כמו נדב לפיד הגיע אחרי 7 באוקטובר לביים בישראל את סרטו "כן", שאף מתחרה בקאן. הסברתי לו גם על הקשיים של הקולנוע הישראלי הניצב בפני חרמות והדרות, וגם שיש כעת פחות תקציבים.
כמי שנולד בנגסאקי, תשע שנים אחרי שהצבא האמריקני הטיל על עיר הולדתו את פצצת האטום שהרגה 74,800 איש ביום אחד (וגרמה למומים קשים בקרב רבים מהנותרים), לא מפתיע שאישיגורו מתעניין בנושאים כמו זיכרון ושכחה, נקמה ומחילה - וגם איך ישראל מתמודדת עם טראומת 7 באוקטובר.
"נוף גבעות חיוור" – טריילר
(באדיבות קולנוע לב)
"איך קמים מחוויות טראומתיות גדולות? אין תשובה פשוטה לשאלה הזו", אומר אישיגורו. "שאלת הזיכרון היא תמיד שאלה קשה, בין אם ברמת הפרט ובין אם ברמה המדינית. זוהי שאלה חשובה מאוד, למשל, בישראל. ובכל מקום אחר, למען האמת. האם לפעמים ישנם מקרים בהם כבר לא בריא לזכור את שחלף? האם זה פוגע ביכולת שלך להמשיך הלאה ולפעול? הזיכרון עלול לשמר מעגלים של שנאה, כעס ונקמה".
לדעתו של הסופר המוערך והמעוטר, לזיכרון יש גם תפקיד חשוב בשיקום. "מתי עדיף פשוט לשכוח דברים מסוימים ומתי עדיף לזכור אותם? לפעמים, כשאתה חווה דברים כל כך קשים, עדיף לשכוח. זה נכון ברמת האינדיבידואל, וזה נכון לפעמים גם ברמת המדינה. אם אתה מבלה יותר מדי זמן במחשבה על העבר - זה משתק אותך. זה יכול להרוס עתיד של אומה, לפצל את החברה לפלגים ולהביא למלחמת אחים.
8 צפייה בגלריה
"לפעמים, כשאתה חווה דברים כל כך קשים, עדיף לשכוח". קאזואו אישיגורו
(צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)
"מבחינתי, יפן של אחרי המלחמה היא דוגמה לשיקום מוצלח מאוד. לא רק ברמת השיקום הכלכלי - יפן הפכה לדמוקרטיה ליברלית איתנה ועודנה אחת הדמוקרטיות החופשיות והליברליות היציבות ביותר בעולם. היא דוגמה מעניינת מאוד למדינה שעברה ממצב של כמה עשורים של פשיזם ואלימות למדינה משגשגת שוחרת שלום. במידה מסוימת, זהו הישגה של השכחה המכוונת, שסייעה לריפוי ומנעה מהאוכלוסייה לשקוע מדי במרה של האשמה. היא נתנה לדור הזה של היפנים את התקווה והאומץ להמשיך הלאה. אבל כמובן שהכאב והטראומה ודאי נמצאים שם איפשהו".
"נגסאקי הייתה הגץ שהצית את קריירת הכתיבה שלי"
ב-1960, אישיגורו בן החמש היגר עם הוריו ושתי אחיותיו לגילפורד, אנגליה. אביו החל לעבוד כחוקר במכון הבריטי לאוקיינוגרפיה כמומחה בתחום. הוא התכוון לשהות באנגליה שנה-שנתיים ואז לחזור לנגסאקי, אבל בסופו של דבר המשפחה נשארה שם. בגיל 19, אישגורו יצא למסע טרמפים בארצות הברית בהשראת סופרים שהעריץ. אולם כעבור שנה שב לאנגליה, וב-1974 החל ללמוד באוניברסיטת קנט, ובהמשך עשה תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטה של מזרח אנגליה.
אחרי שורה של סיפורים קצרים, הוא פרסם ב-1982 את "נוף גבעות חיוור", ספרו הראשון. במרכז העלילה ניצבת אֶטסוקו, שהיגרה בשעתו מיפן וכיום חיה לבדה בבית כפרי באנגליה. במהלך ביקור של בתה, אטסוקו נזכרת בקיץ אחד בנגסאקי של אחרי מלחמת העולם השנייה. באותו קיץ, אטסוקו התוודעה לשכנה חדשה ומוזרה, שאנשים הסתכלו עליה בעין קצת עקומה. השכנה, שלה ילדה קטנה ומוזרה אף היא, מתכוונת להגר לאמריקה יחד עם החבר האמריקאי שלה.
8 צפייה בגלריה
"עוסק באנשים שמנסים להבין איך קמים מדבר כמו פצצה אטומית". מתוך "נוף גבעות חיוור"
(צילום: באדיבות קולנוע לב)
"הספר 'נוף גבעות חיוור' עוסק באנשים שמנסים להבין איך קמים מדבר כזה, כמו הפצצה האטומית, מחפשים תקווה ואומץ", אומר אישיגורו. "במצב כזה בעצם נדרש אומץ גם כדי לקוות. סיפורן של הנשים הצעירות שגוללתי בספר, שחרף כל מה שהן עברו עדיין מוכנות לקחת על עצמן סיכון נוסף כדי לשפר את חייהן, מרגש מאוד בעיניי. האומץ עובר גם לדור הבא, לבת של אטסוקו, שתוהה אם להביא ילד לעולם, והיא מפחדת. במהלך הספר היא מוצאת את האומץ לקחת צעד קדימה. בכלל, בשלב מוקדם יותר בקריירה תמיד התעניינתי באנשים שנאבקו עם העבר והזיכרונות שלהם".
"נוף גבעות חיוור" סימן את תחילתה של קריירה מרשימה, וב-2025 הוא גם הפך לסרט, שהתחרה בין היתר ב"מבט מסוים" - המסגרת השנייה בחשיבותה של פסטיבל קאן, ושעכשיו מגיע לבתי הקולנוע בישראל.
איך העובדה שנולדת בנגסאקי השפיעה על חייך ועל יצירתך?
"התפקיד המרכזי של נגסאקי עבורי זה שהיא היוותה את הגץ שהצית את קריירת הכתיבה שלי. עד שלא התחלתי להרהר בנגסאקי חלמתי להיות זמר ומלחין, ללא שום קשר ליפן. שאפתי להיות כמו לאונרד כהן, בוב דילן ודומיהם וכתבתי שירים".
אולם חברות התקליטים לא התלהבו מהשירים. "בשלב הזה התחלתי בכתיבת סיפורים קצרים שמיקמתי בנגסאקי, והם דווקא התפרסמו. אמא אמרה לי: 'אם אתה מתכוון להיות סופר, יהיה נכון מצידי להעביר לך חלק מהזיכרונות שלי ממלחמת העולם השנייה'. לאו דווקא היה מדובר בזכרונות נוראיים. ללא הדחיפה הראשונית של אמא, אני לא בטוח שהייתי היום כותב רומנים עלילתיים. היו לי שאיפות לכתוב ספרים אחרים, וכשניגשתי לכתוב את 'נוף גבעות חיוור', החלטתי שאני לא הולך לעשות שימוש ישיר באף אחד מהסיפורים שלה, כך ששום דבר מהדברים שהיא חלקה עימי לא נמצא בו ולא בסרט. הדמות הראשית היא לא אמא שלי. זו החלטה ברורה שקיבלתי".
היית בן חמש שעזבת את נגסאקי, וחזרת לשם בגיל 35. יש לך בכלל זכרונות מהשנים שגדלת שם?
"כן, כמובן, אם כי לא מדובר בזכרונות של התקופה שעליה מספר 'נוף גבעות חיוור'. אני זוכר את הטיולים שעשינו להרים מסביב לעיר. באחד הטיולים עליתי בפעם הראשונה על רכבל, וזאת סצנה שהתגלגלה לספר. כמו כן, בספר יש ילד שזוכה בפרס במטווח ביריד, וגם אני כילד זכיתי בפרס דומה. אומנם לא יריתי באקדח - הכלי דמה יותר לרובה - אבל זכיתי בארגז ירקות גדול. באמצעות הכתיבה השארתי את יפן בתודעה שלי. יפן שכבר לא קיימת. היות ומר אישיקאווה שחזר בסרט 'נוף גבעות חיוור' זכרונות אמיתיים שהכנסתי לרומן, אז הבכורה בקאן הייתה עבורי חוויה מעניינת".
8 צפייה בגלריה
"ללא הדחיפה הראשונית של אמא, אני לא בטוח שהייתי היום כותב רומנים עלילתיים". קאזואו אישיגורו
(צילום: Joel C Ryan/Invision/AP)
הרומן של אישיגורו עם הקולנוע התחיל כבר בילדותו. צפייה בטלוויזיה בסרט "איקירו" של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה, על בירוקרט מזדקן שמתבשר שהוא חולה סופני ומחליט לחפש אחר משמעות, ופועל להקמת גן ילדים בשכונה ענייה בטוקיו, השפיעה על הדרך שבה הוא רואה את העולם ועל כתיבתו. לימים הוא כתב את התסריט של הסרט "לחיות" עם ביל ניי, שהסתמך על "איקירו" וזכה במועמדות לאוסקר. אישיגורו הוא גם מעריץ גדול של סטיבן ספילברג.
"אני עובד מהצד גם כתסריטאי, והייתי חלק מחבר השופטים בקאן ובוונציה. הקולנוע הוא חלק עצום בחיי. לדעתי סופרים רבים מהדור שלי מרגישים כמוני, לוקח די הרבה זמן לקרוא ספר אבל את רוב הפילמוגרפיה של במאי מסוים אפשר לסיים בארבעה ימים בלבד", הוא אומר ופורץ בצחוק. "אפילו פחות, אם אתה מוכן להשתעבד".
ספרים אחדים של אישיגורו עובדו לקולנוע - המפורסם שבהם הוא "שארית היום", שזכה בפרס בוקר ב-1989. הסרט, שבוים על ידי ג'יימס אייבורי ב-1993 ושבו כיכבו אנתוני הופקינס ואמה תומפסון, היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר. ההצלחה הפכה את אישיגורו למפורסם בכל העולם. העלילה עסקה במר סטיבנס, רב-משרתים באחוזה בריטית, שהיה מסור לעבודתו ומילא אותה בקפדנות, על חשבון חייו הפרטיים. אחרי מותו של הלורד דרלינגטון, שאהד את הפשיזם והנאציזם, האחוזה יורדת מגדולתה.
"כמו אחת הדמויות ב'נוף גבעות חיוור', גם רב המשרתים הוא גבר מבוגר שמתבונן אחורה על חייו ומבין שהערכים שמקדשת החברה שבה הוא חי כל כך השתנו. מכלול הדברים שבהם הוא התגאה, ושעליהם נבנו החיים, הפכו פתאום כולם למקור לבושה אינסופית. או לכל הפחות למאמץ מבוזבז, על אף העובדה שהוא עשה ככל שרק היה יכול. וכעת החיים שנותרו לו קצרים, ואין לו הזדמנות נוספת והוא מודע לכך".
אישיגורו סבור שבמאי קולנוע לא בוגדים בספרים המקוריים שלו. "אני רוצה לחשוב על הספרים שלי כאילו היו מיתולוגיה יוונית, או איזו אגדה. סיפור שאפשר להעביר מדור לדור, שבתוך עידן ומקום חדש זוכה בכל פעם לעיבוד אחר". אי דבק מדי בספר המקורי. לפעמים מדובר בעצלות קריאייטיבית. הסיפור ממילא כבר שם, והרבה יותר קל פשוט לרוץ איתו מאשר לשנות. בשלב מסוים בהפקות של סרטים המבוססים על ספרים או תסריטים שלי אני פורש, כי יהנוכחות שלי מאוד מסיחה את הדעת. אחר כך אני כמובן צץ שוב".
אישיגורו סבור שבמאי קולנוע לא בוגדים בספרים המקורים שלו. "אני רוצה לחשוב על הספרים שלי כאילו היו מיתולוגיה יוונית, או איזו אגדה. סיפור שאפשר להעביר מדור לדור, שבתוך עידן ומקום חדש זוכה בכל פעם לעיבוד אחר".
"יש הרבה הזדמנויות שטמונות בבינה המלאכותית, אבל גם יש סכנות עצומות"
ב-2017, זכה כאמור אישיגורו, הנע בספריו בין ז'אנרים, בפרס נובל לספרות. אחרי שהתבשר, דבר ראשון שעשה היה להתקשר לאימו, שהייתה אז בת 91. הוא הזכיר אותה ואת נגסאקי בנאום התודה. בעבר, אישיגורו דחה וסירב לקבל פרסים אחדים. הפעם הוא לא יכול היה לסרב. "אני יכול לומר בכנות גמורה שפרס נובל הוא מוסד שאני מכבד מאוד, ואני מכבד מאוד את הזוכים הקודמים בספרות שקיבלו אותו מאז 1901. הרבה מהגיבורים הגדולים ביותר שלי נמצאים שם ברשימה הזו", אמר בזמנו אישיגורו בריאיון לאתר של פרס נובל. "פרס נובל הוא פרס שהצליח ללכוד את דמיונו של העולם. לא ככלי לקידום מכירות, אלא כמשהו שמדגים אידיאלים לגבי האנושות ולמה שאנו שואפים אליו, וזה דבר די נדיר: שלום, שיתוף פעולה בין אנשים, המאמץ של בני האדם לשפר את הציוויליזציה שלנו".
בנימוקי השופטים נאמר: "ברומנים שלו, שמתאפיינים בעוצמות של רגש, אישיגורו חשף את התהום שנפרשת מתחת לאשליה שיש לנו על קשר עם המציאות. זיכרון, זמן ותחושת הונאה שמלווה אותך כל חייך הם נושאים מרכזיים ביצירותיו. השפה שלו מאופיינת באיפוק, גם כשהוא מתאר אירועים דרמטיים".
8 צפייה בגלריה
סירב להרבה פרסים - אבל לא לזה. קאזואו אישיגורו במעמד קבלת פרס נובל ב-2017
(צילום: Pascal Le Segretain/Getty Images)
ב"נוף גבעות חיוור" חלק מהדמויות מתמודדות עם סוגיות של ניתוק ושייכות, שנפוצות בקרב מי שנולד במקום אחד וגר במקום אחר. אלה סוגיות שגם אתה התמודדת איתן כילד-מהגר?
"זו הייתה סוגיה פחות אקוטית עבורי, בגלל שהייתי ילד צעיר מאוד כשהיגרנו מיפן. את כיתה א' התחלתי עם בני גילי הבריטים. עבור אחותי, שגדולה ממני בארבע שנים, זה ודאי היה הרבה יותר קשה. בזמנו, המשפחה שלי הייתה מבודדת למדי. לא היו סביבנו יפנים נוספים. אבל לא חוויתי משבר זהות. היום, למשל, לונדון היא רב-תרבותית. רבים חשים כאילו הם חייבים להשתייך לקבוצת מיעוט מסוימת, ומהר מתעוררת מידה של התנגדות כנגד ניסיונות התרחקות מהקבוצה הזו לטובת קבוצות שייכות אחרות".
ובנושא הזה, מביא אישיגורו תובנות מ-33 השנים האחרונות שבו הוא גר עם משפחתו (הוא נשוי ללינדה, עובדת סוציאלית שהכיר במיזם צדקה לטובת מחוסרי בית, ואב לבת אחת - נעומי, סופרת בזכות עצמה) בשכונת גולדרס גרין שבלונדון. "זה אזור יהודי, ואחת הסוגיות הגדולות בשכונה היא לא הפחד מאנטישמיות, אלא דווקא השאלה אם ראוי שצעירים יתחתנו מחוץ לקהילה ויתבוללו, או שעליהם להישאר בתחומי הקהילה בלבד. בקרב אנשים רבים שאנחנו מכירים בשכונה, הקונפליקט הזה חי ובועט. יש רבים שאומרים: 'על הצעירים לעזוב ולהתחתן עם בחירות ליבם', בעוד אחרים אומרים: 'טוב, כשהם ילדים פשוט תכירו להם ילדים יהודים אחרים, כדי שבסופו של דבר הם יתחתנו עם יהודים'".
אתה מדבר על הקהילה החרדית בגולדרס גרין?
"באזור שלנו יש יהודים מכל קצוות הקשת, אבל כמובן שיש גם יהודים אדוקים מאוד, והוויכוחים המרים ביותר מתרחשים בין קבוצות שונות בתוך הקהילה. גם מתוך 'נוף גבעות חיוור' עולה השאלה של איך בונים חיים בחברה שהיא אחרת לגמרי מהמוכר לך, הסיכונים והתקוות שנלווים לכך. הספר מתייחס לדחף לחפש חיים טובים יותר במעבר ל'עולם אחר'".
בימים אלה, אישיגורו מפתח תסריט חדש וגם שוקד על ספר חדש, אותו הוא מגדיר "מטופש". כשאני תוהה למה הוא מכנה אותו כך, הוא משיב, "זה מותחן קומי". בעבר הוא כבר כתב מותחן בלשי - "כשהיינו יתומים", על בלש מהולל החוזר לשנגחאי עיר ילדותו ב-1937, כדי לחקור תעלומה משפחתית.
8 צפייה בגלריה
כבר שוקד על ספר חדש. קאזואו אישיגורו (משמאל) עם קאסט "נוף גבעות חיוור" בפסטיבל קאן
(צילום: Pascal Le Segretain/Getty Images)
בספריו, אישיגורו לא כותב רק על העבר. "לעולם אל תיתן לי ללכת", שגרף פרסים עת פורסם ב-2005, היה למעשה רומן מדע בדיוני על ילדים אותם מגדלים כדי שישמשו בעתיד תורמי איברים, וב"קלרה והשמש" שפורסם ב-2021, המספרת היא קלרה, רובוטית הפועלת באמצעות הזנה סולארית, שהוכשרה על ידי בינה מלאכותית לשמש חברה לנערה שמתמודדת עם מחלה מסתורית. "הבמאי טאיקה וואיטיטי ('ג'וג'ו ראביט', סרטי 'תור'. א"ק) מעבד עכשיו את 'קלרה והשמש' לקולנוע (ובו יככבו ג'נה אורטגה, נטשה ליון ואיימי אדאמס. א"ק). טאיקה מעדיף לעבוד לגמרי בגפו. אפילו המפיקים שלו לא יודעים מה הוא עושה וזה מכניס אותם לחרדות", אומר אישגורו וצוחק, "הם מאוד מודאגים. אבל בסופו של דבר אתה חייב לכבד את העובדה שכל אדם עובד אחרת".
כתבת ספרים על העתיד והטכנולוגיה. מה מערכת היחסים שלך עם ה-AI-מאניה?
"אני לא משתמש בצ'אט ג'יפיטי, אני אפילו לא נוגע ברשתות חברתיות. הבינה המלאכותית מרתקת בעיניי והקדמתי את זמני בנושא הזה. אפילו השתתפתי בכנסים על בינה מלאכותית הרבה לפני שאנשים החלו לדבר על זה. התיידדתי עם מדען המחשב דמיס הסביס, אחד מגאוני הבינה המלאכותית כיום וממייסדי DeepMind, זמן קצר אחרי שהתוכנה שלו (AlphaGo, א"ק) הביסה את אלוף משחק הגו העולמי, לי סאדול, בדרום קוריאה. נראה שזו הייתה נקודת מפנה. כך למדתי רבות על כמה הבינה המלאכותית החדשה שונה ממה שהורגלנו לחשוב עליה עד אז, ומהן יכולותיה. זה גם מה שעמד מאחורי הרעיון ל'קלרה והשמש'.
"היום אני כבר מעודכן פחות, ולא משתמש בגרסה המסחרית של הבינה המלאכותית שיצאה לשוק, אבל לא שיניתי את דעתי על הסכנה הגדולה הטמונה בטכנולוגיה הזו, או על הריגוש והיתרונות הגדולים שבה. אותם הדברים מדאיגים אותי, ואותם הדברים מרגשים אותי. יש הרבה הזדמנויות שטמונות בבינה המלאכותית, אבל גם יש סכנות עצומות".
