אחד הקטעים הנהדרים בספר "המסעדה שבסוף היקום", של דגלאס אדמס, הוא זה שבו ארתור דנט מנסה לשכנע את המחשב של החללית "ליבת הזהב", להכין לו את התה שהוא זוכר מכדור הארץ. הוא מקדיש דקות ארוכות כדי ללמד את המחשב על מורשת התה האנגלית, בשביל לקבל כוס תה הגונה עם חלב "מושפרץ מעטיניה של פרה". הפנטזיה של דנט על תה טוב עולה לו ולשאר נוסעי החללית בסכנת חיים: המחשב מפנה את כל האנרגיות שלו לייצור התה ומשאיר את החללית חשופה מול תקיפה אכזרית של חייזרים בשם ווגונים. משהו ב"שלום, מחר!", הסדרה החדשה שעלתה באפל TV פלוס ומתרחשת בעולם רטרו-עתידני, מזכיר את הסצנה הזו. הסדרה אומנם מתרחשת על כדור הארץ ומככבים בה סוכני מכירות שמשכנעים אנשים לרכוש לעצמם בית נאה שבמקרה ממוקם על הירח, אבל פה, שם ובכל מקום, עסקי הפנטזיות תמיד משאירים אחריהם פצועים בשטח.
ג'ק בילינגס הוא בכיר בחברת "ברייטסייד", חברה שמשווקת חלקות נדל"ן על הירח. לנו זה נשמע כמו קוריוז אבל בעולם של "שלום, מחר!", שמתקיימים בו זה לצד זה אסתטיקה ומנטליות של שנות ה-50 באמריקה ומצד שני טכנולוגיה מתקדמת וחיים עתידניים בדמות רובוטים שמבצעים את עבודתם של בני אנוש, רכבים אוטונומיים, רחפות, זוגות מעורבים גזעית וכל הג'אז הזה - זה סביר לגמרי. בילינגס (בילי קרודופ, "תוכנית הבוקר") הוא איש מכירות מוכשר להפליא. הוא חלקלק יותר מצלופח בגיגית שמן, כריזמטי ומעורר אהדה ואמון. הוא יודע לאתר אצל הלקוחות שלו בדיוק את הדבר שהם מחפשים ולא מהסס למכור להם אותו. בילינגס לא עובד בעסקי הנדל"ן, הוא בעסקי החלומות.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
הכישרון של בילינגס מנחה אותו להתביית בעיקר על האנשים שזקוקים לנתיב מילוט מהחיים שלהם. בית על הירח הוא בעיקר התחלה חדשה, פנטזיה על האפשרות למחוק את כל הבעיות הארציות, משפחה מנוכרת, כישלונות אישיים, חרדות, התמכרויות, אהבות נכזבות, כולם מתנדפים כשעוברים לגור על הירח. לא במקרה מוקמה העלילה בתפאורה של שנות ה-50, שמזוהות עם ארצות הברית הקפיטליסטית של אחרי המשבר הכלכלי, זאת שהאדירה את הצריכה ואפשרה בנדיבותה לאזרחיה לקנות ולקנות בלי ייסורי מצפון, כחלק מהטיפוח של האינדיבידואל. הגדולה שלו כאיש מכירות היא שהוא מאמין בפנטזיות שהוא מוכר. הוא מעורר השראה בסוכני המכירות שלו, מטפח תקוות בקרב הלקוחות שלו וגם הצופה המיומן ביותר יתקשה להבין אם בילינגס פועל מתוך ציניות או מתוך אמונה שלמה. אפילו השאלה האם חלום המגורים על הירח מעוגן במציאות או שמדובר במרמה לא מפוענח עד הסוף.
1 צפייה בגלריה
מתוך "שלום מחר!"מתוך "שלום מחר!"
ליהוק כל כך מדויק וחכם שהצפייה בסצנות מענגת ולו בשל ההתפעמות מהחיבור בין השחקן לדמות. מתוך "שלום, מחר!"
(צילום: באדיבות אפל TV פלוס)
כמובן שבילינגס מגיע עם דרמה משלו שממנה הוא היה רוצה להימלט. יש לו בן שהוא לא פגש יותר משני עשורים. הוא פוגש בו כשחבורת הסוכנים מגיעה לעיר שבה התגורר בילינגס בעבר, ומתחיל לפתח איתו מערכת יחסים מבלי לגלות לו שהם קשורים בקשר דם. הוא מנסה לתקן את הנטישה שלו אבל בעצם גורם לבנו ג'ואי (ניקולס פפודני), עוול נוסף. אלא קרודופ מגלם כל כך טוב את הדמות שעל המנעד המטושטש בין נוכל לאידיאולוג לאלטרואיסט, לאדם שמוכר שקרים וגם מאמין בהם, שאי אפשר לנטור לו טינה ואין לך ברירה אלא לחבב אותו. מדובר בליהוק כל כך מדויק וחכם שהצפייה בסצנות שלו מענגת ולו בשל ההתפעמות מהחיבור בין השחקן לדמות. גם הדמויות שמקיפות את בילינגס וקונות את מה שהוא מוכר - האנק עזריה ("משפחת סימפסון") וחניפה ווד כעובדים של בילינגס ואליסון פיל ("מיס סלואן") כעקרת בית שמאשימה אותו בעוקץ, כולן מלוהקות היטב ומפגינות משחק מרשים.
אלא שלאורך עשרת הפרקים של העונה (שמתוכם עלו שלושה, השאר יעלו בקצב של אחד לשבוע) הברק של "שלום, מחר!" הולך ומתעמעם. השאלות שהיא מעלה בהחלט רמות - מה משאיר אותנו בחיים, מה תפקידם של פנטזיות וחלומות, בשביל מה בעצם שווה לחיות - הן בהחלט מעוררות מחשבה, אבל כל מה שעשתה "ניתוק", למשל, גם היא של אפל TV פלוס, כשהצליחה לשלב מדע בדיוני עם רעיונות כבירים כמו זיכרון, משמעותו של הסבל בחיינו, קונפורמיזם, הזהות בין אדם לקריירה שלו ובאמת שקצרה היריעה, אבל היא מצליחה להכניס את הצופה פנימה גם אם הנימה נותרת מנוכרת. "שלום, מחר!" סובלת מבעיה שמאפיינת לא מעט סדרות של אפל TV פלוס, להלן אסתטיקה עילאית, רעיונות יפהפיים, איכות הפקה בשמיים, שחקנים נהדרים והיעדר של נשמה יתרה. ממש כמו אותה טכנולוגיה קרירה שמאכלסת את העולם שלה, ומעמידה פני אנושית אבל נעדרת את המרכיב הבסיסי שיאפשר לה לסחוף את הצופה, ולכן משאירה אחריה תחושת ריקנות. או אולי, אם לצטט את בילינגס עצמו, באחת הסצנות לקראת סוף העונה, "זה כמו כשהקוסם מוציא את הארנב מהכובע, רק שאין כובע, ואין ארנב".