"תמיד שואלים מה הדבר הראשון שתצילי מבית בוער, לא היה עולה בדעתי שבזמן אמת זו תהיה שמלת החתונה של הילדה שלי. הגדולה שלי אמורה להתחתן בספטמבר, ואני חשבתי שאם כוחות ההצלה יבואו ויגידו שחייבים להתפנות מהבית, לפחות השמלה אצלי", משחזרת השחקנית שרה וינו-אלעד את שארע בלילה שבין שישי לשבת, כאשר טיל בליסטי שנורה מאיראן פגע ברמת גן, 60 מטרים מביתה, ויצר נזק היקפי עצום.
"הייתי בארוחת שישי אצל אחותי, שגרה רחוב ממני, והבום שהרגשנו היה כל כך מטורלל, שאנשים מבניינים עם ממ"דים ירדו לחניונים מרוב שהפחיד אותם להישאר למעלה, כי הכול זז פה. הרחוב היה אפוקליפסה, כל התריסים של כל הבניינים מפוזרים על הכביש ורעש של אנשים שמטאטאים זכוכיות", היא משחזרת. ולמרות שהיא גרה ממש קרוב, לא חשבה שאצלה הנזק יהיה כל כך גדול: "אמרתי, מקסימום ננקה קצת ונלך לישון", היא מספרת. אבל כשהגיעה לקרבת הבית, כוחות ההצלה לא נתנו לה להתקרב.
כשאת ובתך עולות הביתה, מה אתן רואות?
"אנחנו עולות ואני שומעת את הבת הקטנה שלי בוכה את החיים שלה. זה בית ישן כמו שאני אוהבת, עם הרבה חלונות גדולים והם התנפצו מההדף. הבית היה מפורק כמו ליל הבדולח, עם שברים שמפוזרים בכל מקום, והפכו את הרצפה לשטיח של זכוכיות מנותצות. ההדף גם העיף את כל הרהיטים למרכז הבית".
באותו הבוקר קיבלה וינו-אלעד מהאחיין שלה שטיח שפרסה בסלון, "והרגשתי, 'הופה, הנה, עכשיו יש לנו בית'. הבת שלי והחברים שלה שיחקו קטן בסלון וכולנו היינו מבסוטים. אחרי זה הלכנו לאכול ארוחת ערב, אני אצל אחותי והבת שלי אצל סבתא של החבר שלה, ברחוב המקביל. כשהטיל נפל, חבר שגם גר באזור התקשר וסיפר שזכוכיות התנפצו אצלו, אבל אני הייתי בתחושה שאנחנו שמורות ומוגנות ולא קורה כלום לבית. עברנו לבית הזה לפני שבועיים, אני עוד בפריקה של הדברים, חלק עדיין בארגזים, חלק בפצפצים, תכננתי לסדר גם את התריסים, כי יש שלבים שהיו חסרים, זה בית ששופץ בפעם האחרונה בסבנטיז, אז אני מסתכלת על התריסים ואומרת, 'אוקי, העבודה של התריסים גדלה, תהיה לאיש של התריסים יותר פרנסה'. בבית יש גם קירות וקורות מעץ, ואחד הפרויקטים הבאים שלי היה לשאוב ולנקות את האבק הזה, אבל בזכות הטיל, העץ קיבל את האוורור של החיים שלו ושינה את כל הצבע, כי כל האבק עף ממנו", היא אומרת.
וינו אלעד מודה שלשרה של לפני 14 שנה זה לא היה קורה. כלומר, היא לא הייתה מתייחסת בשוויון נפש לסיטואציה. "פעם בשלב הזה כבר הייתי כל כך כועסת ורושפת וצורחת ומתמלאת במרה שחורה ומאושפזת עם לחץ דם של כור אטומי, אבל כבר 14 שנה אני פשוט לא מרגישה את הדברים האלה", היא אומרת ונשבעת שהיא ממש לא משחקת אותה רגועה, היא לגמרי רגועה, ומקבלת את המצב בהרגשה שמכאן אפשר להשתפר. "הדירה הזו כל כך מגניבה, והיא תהיה עוד יותר מגניבה, כי ככה זה אמור להיות, ועכשיו יהיה לנו שדרוג מטורלל של החלונות, שרובם הם חלונות ענקיים של פעם עם זכוכית צהובה או חלבית, ואנחנו נחליף אותם לחלונות שקופים ויעילים מבחינת בידוד, וזה יהיה מטרף את החושים מרוב שיהיה יפה", היא מבטיחה.
את מפגינה אפס מרמור או תחושת קורבנות.
"כן, כי מה יש לי לריב עם המציאות? זה כן מעציב ומטלטל ומבלבל ואם זה היה תלוי בי, כבר היום הדירה הייתה נקייה מזכוכיות ומוכנה לשיפוץ".
אבל היא צריכה לחכות למס רכוש, גם בגלל יצירות אמנות שנפגעו: "יש לי שתי עבודות קינצוגי יפניות ענקיות שיצרו האמניות שרון פידל וסליה סדקוביץ׳ על פי צילום שלי שצילם יניב דרוקר, ואני ממש הולכת לתפור את כל הקרעים שנוצרו על הקנבס בעזרת חוטי זהב, והעבודות יהיו יותר שוות בעיני", היא אומרת ומקיימת הלכה למעשה את התורה היפנית הגורסת שאל תוך מה שנסדק יש לצקת זהב נוזלי לריפוי פצעי הזמן.
את פצעי הזמן שלה ריפאה באמצעות הריברסינג, שיטת ריפוי שמבוססת על נשימה מעגלית עמוקה לטיפול בחסמים וקושי פיזי, מנטלי או התנהלותי. "כל מי שיכול להחזיק סשן של נשימה מוזמן לעשות ריברסינג. בטיפול קודם כל משוחחים ומייצרים הצפה של קשיים שנצברו בנו בילדות בנערות בצבא במלחמות, בודקים איך כל קושי משפיע כיום על החיים שלנו, ומתי נוכח. ואז נכנסים לסשן של נשימה מעגלית עמוקה שאין בה הפסקה בין השאיפה לנשיפה".
זה הפוך מהנשימה המרובעת, שנועדה לפוגג חרדות.
"נכון. כאן אין הפסקות, וזה מה שגורם לגוף להיכנס לסוג של טראנס, שזה מצב שבו השכל והאגו לא מפריעים לצלול לתת המודע, שם נמצא מקור הקושי שחווים, ולשחרר אותו", היא אומרת ומדגישה שההתעמקות בריברסינג לימדה אותה על הקשר שבין גוף ונפש ונשימה.
"למשל, כשאנחנו נבהלות, אנחנו עוצרות את הנשימה, כשאנחנו בסטרס, מערכת הנשימה שלנו מהוושט ועד לריאות ולסרעפת מתכווצת וכיוון שאנחנו יצורים שצריכים חמצן וגלוקוז כדי שהתאים יתפקדו כמו שצריך, זה משפיע עלינו. נכון שגלוקוז אנחנו מקבלים מספיק, אבל מחקרים מראים שעם השנים אדם מצמצמם את נפח הנשימה שלו באחוז אחד בכל שנה, כלומר בעשרה אחוז בעשור".
מתבגרים ונושמים פחות?
"כן, כי מלמדים אותנו שלא יפה להביע לבכות, לכעוס, ואנחנו מתרגלות להחניק רגשות ונושמות פחות, אבל זה בולשיט, כי לכעוס זה מהמם, כעס יכול להזיז הרים, להיות עצוב זו זכות, וגם לבכות. החיילות שליוו אותי אתמול וניסו לעזור לי לאסוף דברים לשקיות, נלחצו מהבכי שלי, אמרתי להן שיהיו מודאגות מאלו שלא בוכים. אני בוכה מכל הלב וצוחקת מכל הלב, עד שלפעמים כשאני בהצגה, בתור קהל, אומרים לי שאני מפריעה. אבל רובנו פחות ופחות מחצינים רגשות, ומצמצמים עוד ועוד את הנשימה וכשנוצר חוסר חמצן, החולייה החלשה ביותר בגוף שלנו היא זו שתאכל אותה ראשונה, בין אם זה מיגרנות, מערכת כלי הדם, מערכת העיכול ועוד", היא אומרת ומסבירה שכל אחד יכול ללמוד איך לעשות ריברסינג ולטפל בעצמו, בלי להיות תלוי במטפל.
איך הנשימה עזרה לך מאז פגיעת הטיל?
"משישי בלילה ועד עכשיו, מוצאי שבת, עברתי על 80 אחוז מקשת הרגשות כולל חמלה, כעס, עצב, אקסטזה ייאוש הפתעה דיכאון סקרנות התרגשות, הרגשתי הכול מהכול, כמו סיבובים של מכונת כביסה בתוכנית סחיטה".
לא הזכרת פחד.
"כי אני לא מפחדת כרגע. זה לא שאין בי פחד בחיים האלה, אבל מה שקרה לא הפחיד אותי".
טיל ריסק לך את כל החלונות בבית.
"אם הייתי שם והייתי לא ממוגנת, אז הייתי מסיימת את הסיבוב הזה. אבל לא הייתי שם, וזה עבר וזהו, בלי שפחדתי".
עכשיו השחקנית מחכה למס רכוש ואחרי שיגיעו היא תסתער על שיפוץ הבית, בעזרתם של בעלי הדירה שלה. "הם התנצלו כאילו הם איראן", היא מחמיאה להם, ומספרת שהציעו לשכן אותה במלון על חשבונם, אבל היא סירבה. "אחרי מס רכוש יגיע לכאן מיד חיל גברברים צעירים, חברים של בן הזוג של הבת הגדולה שלי, הם יהיו עם כפפות בטיחות ומגיני עיניים ושקים גדולים וננקה את כל הבלגן ונשים כיסויים על החלונות הפתוחים ונחכה לבעל מקצוע. חשבתי לדבר עם חברת 'קליל' ולעשות איתם בארטר", היא צוחקת ושוב הופכת לימון למרגריטה.
בשנים האחרונות וינו אלעד פחות על בימות התיאטרון ויותר בפרויקטים מצולמים, סיימה כעת פרויקט לקשת, ונכנסת לעוד הפקה שתצטלם ביולי-אוגוסט עם גתית פישר, שעליה אומרת וינו-אלעד שהיא "מרהיבה". ולפני סיום, כמובן, היא מדגישה בנחישות שהדבר הכי חשוב הוא להחזיר את החטופים הביתה ולזכור שמלחמות מעולם לא פתרו שום דבר, אלא רק שיחות ומגעים מדיניים.
