אפשר למדוד יצירה של מוזיקאי במגוון דרכים: באמצעות מניין ההשמעות בתחנות הרדיו וההפעלות בשירותי הסטרימינג; אפשר דרך סגירת הופעות באולמות גדולים ושיתופים ברשתות; וניתן גם לבחון אותה מכיוון ההספק ורוחב היריעה של היוצר. במקרה של דודו טסה, הנתונים בפן השני מרשימים ביותר, ולא רק מההיבט הכמותי. כשסורקים את התפוקה שלו בשנים האחרונות נראה שכמעט בכל שנה קלנדרית הגיע מכיוונו אלבום אולפן טרי. ואם לא – אז פרויקט עם שותפים (הכווייתים, חיבורים עם ברי סחרוף או ג'וני גרינווד מרדיוהד) או אלבום שמתעד הופעה חיה. כשעוברים קצת יותר לעומק על רשימת הכותרים הלא מאוד קצרה הזו, מתבקש לשאול לא רק מהיכן טסה ממשיך למצוא חומרים חדשים, אלא איך הוא מצליח לשלב את קצב העבודה הגבוה שלו עם משימות יומיומיות הלקוחות מהחיים עצמם.
אבל מדי פעם אפילו טיפוס עסוק כטסה זקוק לחופש, והמלחמה הארוכה שהסתיימה לא מזמן – שבמהלכה הוא מיעט, באופן יחסי, לשחרר חומרים חדשים – גרמה לו לקחת הפסקה, לעלות על מטוס עם שני חברים (יונתן דסקל ועלמה זוהר), ולנחות באי ביוון לטובת כתיבת אלבום. את תוצאות המסע הזה ניתן לשמוע עכשיו באלבום החדש והמאוד מוצלח שלו – "אי". ברבע האחרון של "אי" ממתין השיר "סלוניקי". כמתחייב משמו ומהעובדה שהוא נכתב והוקלט ביוון, הבוזוקי שנכנס לקראת הישורת האחרונה נשאר עד לסיום. טסה אמנם מציין בשיר שהוא שונא לטוס מעל הים, אך נראה שהמסע הזה והנחיתה במקום אחר עשו לו טוב.
כל מי שהאזין פעם לאלבום של טסה, ימצא את עצמו בבית גם לאורך 18 השירים שמרכיבים את "אי". האכסנייה והקונספט אמנם השתנתו, וגם העטיפה של האלבום – בניגוד למונוכרומטיות שמאפיינים את מרבית האלבומים שטסה הוציא עד היום, היא הפעם בצבעים חיים ומציעה מרחב ולא רק דחיסות אורבנית, אך זהו אותו טסה מוכר שיודע כיצד לכבוש אותך עם מהלך גיטרה לא מתאמץ כאן וכמה שורות ישירות שם. הוא עשה זאת ברגישות רבה, למשל בשיר הלפני אחרון באלבום, "מכל מקום בעולם", שבו הוא שר בין היתר בטקסט שכתב עבורו עמיר לב "עובר מבית לבית מחצר לחצר / נדמה לי שעברת פה, לא אוותר". הגעגוע הזה נוכח גם ב"מתקשר וסוגר" החותם את האלבום, עם גיטרה אקוסטית שופעת חום וחריקות על המיתרים.
טסה אוהב לחלוק בנטל היצירה עם שותפים, ובעוד שבצד הלחנים והעיבודים עיקר המשימה הוטלה על הקלידים על יונתן דסקל, באגף הטקסטים בולטת עלמה זוהר, לצד יענקל'ה רוטבליט ("יש והערב") והמשורר אלי אליהו שטסה כבר הקליט בעבר אלבום משיריו. וגם אם בהאזנה ראשונה קשה למצוא ב"אי" הרבה מאוד להיטים פוטנציאליים, לאורכו ניתן לאתר כמה הברקות מוזיקליות וטקסטואליות שמייצרות חשק לבלות במחיצתו זמן רב. אחת מהדוגמאות הראשונות שבולטות היא ב"בית ביפו" עם הגרוב המקפיץ, הסלולים הערביים ושורות שמבקשות לתאר את חלום הנדל"ן העברי על חיים בשכנה הערבית של תל-אביב ("חלמת על בית ביפו / תקרה גבוהה / חברים ויין, נשב על הגג / חדרים גדולים, הרבה אוויר"), למול הג'נטריפיקציה המורכבת שבה ("גברים בשמש הורסים, בונים ושוב הורסים / הכול אנחנו הורסים").
עוד הישגים מוזיקליים אפשר למצוא בין השאר ב"אין בלילות האלו כלום" שבו דסקל מנגן פסנתר ג'אזי מרחף המנהל דו-שיח מעניין עם הביט האלקטרוני והלופים שנפתחים ומחזיקים את השיר, וגם ב"הטורקי" האינסטרומנטלי עם הגרוב הישן והסוחף והבס הלופט. "בימים ובלילות" שמגיע מדי אחריו, כבר מציע את התיפוף השבור משהו של אמיר ברסלר עם משיכת המברשות א-לה רדיהוד המצטרף לנגיעות פסנתר ג'אזי שעליו מנגן טסה. ברלסר נותן עבודה יפה ברוח דומה גם ב"אמת", המלווה במהלך קלידים-בס חלומי.
למרות שטסה ושותפיו טסו עד ליוון כדי לכתוב אל האלבום, המילה "בית" ובעיקר הגעגוע אליו שזורים לכל אורכו של "אי". זה בולט למשל ב"שיר אהבה טרי (חיים אחרים)" שבו השיר הקלאסי של שלמה גרוניך מקבל דחיפה קלה מהעיבוד העדכני והתוספת הטקסטאולית-אקטואלית ("הבתים שמתפרקים, האנשים שמתחבקים חזק/ כשהטילים נופלים בלילה הכול כאן עפר ואבק" ובהמשך "והמקום הזה הוא בית/ ולפעמים הוא גיהנום"). ובזמן שהמרחב המוגן העכשווי סוגר על טסה והוא מתפלל ש"רק שלא ייפול עלינו", הוא בכל זאת מצליח להתנחם בשאיפה התמימה ההיא של גרוניך מראשית הסבנטיז ("בואי ונבנה לנו חיים אחרים/ בואי ונאהב כמו ילדים").
אפרופו מלחמות וסבנטיז, אחד מהקטעים היותר חזקים באלבום הוא "הבור" שכתב אליהו ובו טסה שר "לְמִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים אָבִי נִשְׁלַח/ וּשְׁלוֹשָׁה יָמִים לֹא אָכַל וְלֹא שָׁתָה/ וְלֹא עָצַם עֵינָיו, וַאֲנִי כּוֹתֵב זֹאת/ עַכְשָׁו כְּדֵי שֶׁלְּעוֹלָם לֹּא אֶשְׁכַּח:/ לֹא כָּל מִי שֶׁחַי שָׁב מִשְּׂדֵה הַקְּרָב". התיפוף האקוסטי המדוד (שוב ברסלר בתפקיד קטן וחכם), ובעיקר הנגינה של טסה ודסקל על שאר הכלים כאן, מייצרים מין קינה עכשווית שמתכתבת בעדינות עם העבר וגם מרפרפת קצת לסאונד של "צל עץ תמר ואור ירח", שגם הוא מתפקד כמין בית.
המלחמה הארוכה והשבר הלאומי בעקבותיה, ממשיכה להוציא מהיוצרים כאן יצירות שמטפלות בכאב ובהלם שהיה מנת חלקנו לפני שנתיים, כשכלל לא בטוח שכבר קמנו מהשבעה עליהם ועלינו. למרות הכאב שעדיין פועם, טסה, באחד מאלבומיו היפים והיותר טובים מהשנים האחרונות, מבקש למצוא גם קצת תקווה להמשך. מי ששר פעם שבסוף מתרגלים להכול, יודע שלפני שמבקשים להמשיך הלאה, צריך גם לזכור להביט במראה לאחור.
