בפרק הראשון שלה ב"גיבורים" (Heroes), קלייר בנט, שנראית כמו מה שהרופא רשם לאמריקה - תלמידת תיכון בלונדינית, מעודדת וחיים שנראים מושלמים - קופצת מגשר בגובה של כמה עשרות מטרים. לא מדובר בדיכאון נעורים והיא לא בלעה חשיש. הגוף שלה מתרסק על האדמה, בדיוק כמו שהטבע רגיל, אבל אז היא קמה ומחזירה את העצמות שלה למקום, כאילו מישהו עשה Ctrl+Z לכל מה שאנחנו יודעים על פיזיקה. כשאתם בני 17 וקורה לכם משהו דומה אתם לא מתקשרים לרופא, אתם מנסים לקפוץ שוב ומצלמים את זה.
היידן פנטייר, שגילמה את קלייר וגרמה למיליוני צופים למלמל save the cheerleader, save the world מתה בחודש שעבר, בגיל 36. וכמו כל מוות פתאומי של מישהי שגדלנו איתה על המסך, המוות הזה מזמין רגע של חשבון נפש קולקטיבי, אבל הפעם כזה שמדבר על הדמות ולא על השחקנית - להלן דורות שלמים של נערות אמריקניות שגילו לתדהמתן, דווקא בתקופה הכי מעורערת בחיים שלהן, כשהגוף שלהן מתחיל לקבל החלטות על דעת עצמו והופך למקור של פגיעות, חרדה ובלבול, שהן בעצם גיבורות על.
קלייר לא המציאה כלום. עשור שלם לפני שהיא קפצה מהמבנה ההוא, סברינה ספלמן גילתה בסוויט סיקסטין שלה שהיא מכשפה. קצת אחרי שבאפי סאמרס - בדיוק הטיפוס שנרצח ראשון בסמטה חשוכה - התבררה כמי שמחסלת את המפלצת. הפנטזיה תמיד התגשמה לפי אותה נוסחה: את אולי לא מבינה מה קורה לך כי את בגיל ההתבגרות, בייב, אבל אולי את לא מבינה מה קורה לך כי את מכשפה. שני ההסברים, כרגיל, מרגישים נכונים באותה מידה כשאת בת 15. כי גיל ההתבגרות הוא דרמטי ממילא כשלעצמו, אבל הטלוויזיה האמריקנית גילתה לפני 30 שנה שאם מוסיפים לזה קסם, ערפדים, או רגנרציה לא מוסברת, מקבלים לא רק מטאפורה יפה אלא סדרה של שמונה עונות.
את אולי לא מבינה מה קורה לך כי את בגיל ההתבגרות, בייב, אבל אולי את לא מבינה מה קורה לך כי את מכשפה. מתוך "סברינה המכשפה הצעירה"
(צילום מסך)
ספטמבר הקרוב הוא מפגש האלכסונים של הפנטזיה הזאת. 30 שנה לסברינה, 20 שנה ל-Heroes ומוות שמזכיר לכולם שהמעודדת הבלתי שבירה הזאת הייתה, מתחת לכל השכבות, בשר ודם, אבל שבניגוד אליה הפנטזיה הזאת כנראה תחיה לנצח.
על בנים ועל בנות
זה כנראה לא מקרה שכל הג'אז המרשים הזה קורה לנערות דווקא בגיל ההתבגרות. זה גיל מתעתע - המיניות נכנסת לתמונה, ההורים מתחילים לאבד סמכות, מערכת הכללים של העולם החברתי הופכת למרוכבת יותר מהוראות בנייה של איקאה, הביקורת העצמית אכזרית וההורמונים גורמים לכל יום שלישי להרגיש כמו קץ העולם. זה הגיל שבו נערה מתבגרת נמחצת בין שני כוחות על: זה שמשנה אותה בלי רשותה וזה מבחוץ, שמצפה ממנה להתבגר, להתנהג לפי הכללים, אולי להחצין את עצמה פחות.
במובן הזה סיפור על נערה שמסוגלת לקרוא מחשבות או להצית אש בעיניים הוא פנטזיית פיצוי נדיבה על הפער הזה. פנטזיה מאוד ספציפית - זאת תמיד נערה, תמיד ממש ברגע בו החיים שלה משתנים ותמיד הכוח מתגלה מעצמו, לא נרכש או מעורר, אלא כזה שהיה רדום וחיכה לרגע הנכון.
אצל נער, כוח על הוא בדרך כלל שדרוג שנוחת עליו מבחוץ. מתוך "ספיידרמן 2"
(צילום: באדיבות yes)
כל זה לא בא, חלילה, להמעיט בערכם של משברים רגשיים שעוברים גיבורי על זכרים, כמובן. גם לגיבורים בנים יש רגשות. פיטר פארקר, נער בודד ולא מקובל בטרם התגשם מחדש כספיידרמן, בוכה לא פחות מבאפי, וקלארק קנט מתמודד עם משבר זהות מכובד משלו. אבל הכוח אצל בנים אומר משהו אחר לגמרי. אצל נער, כוח על הוא בדרך כלל שדרוג שנוחת עליו מבחוץ, ומה שנשאר הוא ללמוד להפעיל אותו נכון. אצל הזכרים הכוח משתלב בטבעיות בדרך כלל לתוך סיפור של התהוות גברית: נער שמרגיש קטן, חלש או חסר חשיבות מקבל פתאום יכולות שמגדירות אותו מחדש, ואז צריך ללמוד לשלוט בהן, לקחת עליהן אחריות ולהחליט איזה אדם הוא רוצה להיות.
אצל נערה הכוח הוא כמעט תמיד תגלית על עצמה. הכוח הוא לא רק כלי שהן לומדות להפעיל אלא חלק מהזהות שלהן, ולעיתים קרובות גם מהיחס שלהן לגוף. גיבורת על, על פי רוב, לא תוהה "מה אני יכולה לעשות עכשיו", אלא "מה זה אומר עליי שזה תמיד היה שם, בלי שידעתי". פיטר פארקר מתלהב מהעכביש שנשך אותו. קלייר מתלוננת. הטלוויזיה פשוט הפכה את התחושה הזאת לפנטזיה: אולי את לא מאבדת שליטה. אולי את מגלה שיש לך יותר כוח ממה שחשבת.
אולי את לא מאבדת שליטה. אולי את מגלה שיש לך יותר כוח ממה שחשבת. מתוך "באפי ציידת הערפדים"
(צילום: Getty Images / Handout)
בניינטיז הפנטזיה עוד הייתה פשוטה יחסית: הכוח הגיע עם הבטחה אופטימית: הוא לא פותר את בעיות גיל ההתבגרות, סברינה עדיין צריכה להתמודד עם בית הספר, עם אהבה ראשונה ומבוכות קטנות, אבל מצד שני היא יכולה לשעשע את עצמה מדי פעם. באפי לקחה את הרעיון הזה צעד קדימה - את הדימוי התרבותי של הנערה החלשה, הנרדפת היא הפכה למקור של כוח.
עם כוח גדול באה אחריות גדולה - שלא לומר מועקה
הפנטזיה העקשנית של הטלוויזיה האמריקנית המשיכה להעניק כוחות על לנערות מתבגרות, אבל עם הזמן משהו השתנה. בהדרגה הלכה והתלוותה לכוחות האלה גם אחריות, שלא לומר מועקה. אמריקה כבר לא ממהרת לספר לנערות האלו שכוח הוא דבר נפלא, ולא פעם הוא מגיע שלוב בבדידות, טראומה, כעס וזרות. את רוצה להיות גיבורה? תחשבי שוב.
מתוך "מכושפות"
(צילום: © CBS Broadcasting, Inc. All Rights Reserved. באדיבות yes)
"מכושפות", שעלתה במקביל ל"באפי קוטלת הערפדים", כבר העניקה לכוחות העל הנעריים הקשר אחר - כבר לא פנטזיה בודדה של נערה אחת אלא שלוש אחיות שקיבלו את הכוח בירושה. נשים צעירות שמנהלות חיים וגם נלחמות בשד לפני ארוחת ערב. הכוחות הם חלק מהזהות שלהן, מהמורשת, הן כבר יודעות מי הן עכשיו הן רק לומדות איך להתנהל בעולם כאישה בוגרת יחסית, שיכולה לחמם לעצמה את הקפה בהינף אצבע או לגנוב לאחותה את הקרדיגן בלי להיכנס לחדר שלה.
ואז הגיעה Heroes, והחזירה את הפנטזיה אל גיל ההתבגרות הבודד והמתלבט. אחרי עוד אחת מהקפיצות שהיא מתעדת במצלמה, קלייר לא מתלהבת מהגוף הפלאי שלה, היא בעיקר מנסה להבין איך מסתירים דבר כזה מהחיים הרגילים, מהחבר, מההורים. נוסף לכל הצרות הרגילות של גיל הנעורים עכשיו יש לה גם גוף עם יכולת בלתי-מוסברת שהיא צריכה לנהל, להבין ולהסתיר. היא רוצה לפשט את החיים אבל עכשיו הכול הסתבך. הפער הזה בין הרצון לחיות חיים רגילים ובין היכולת לעשות דברים בלתי-אנושיים, הופך בהמשך לציר המרכזי בסיפורים הבאים. נערה מיוחדת וחזקה היא לא רק גיבורה, היא גם הרבה פחות שייכת.
נערה מיוחדת וחזקה היא לא רק גיבורה, היא גם הרבה פחות שייכת. מתוך "גיבורים"
(צילום מסך NBC)
מכאן קצרה הדרך אל הטראומה. לאל מ"דברים מוזרים" אין גילוי, אין מתנה, אין ירושה, יש רק מעבדה, מספר על היד ומבוגרים שמתייחסים אליה כמו משהו שהגיע מאמזון. הכוח שלה נולד מתוך ניסוי, ניצול והתעללות. כשהיא משתמשת בו אי-אפשר שלא לראות גם את הילדה שמאחוריו. היא יכולה להזיז דברים בכוח המחשבה, אבל הכוח הזה לא הופך אותה לחזקה יותר, אם כבר הוא זה שפצע אותה. כשהיא מזיזה דברים בכוח המחשבה זה לא מרגיש כמו ניצחון אלא תזכורת למה שהיא ספגה בדרך למי שהיא היום.
ונסדיי אדאמס היא כבר הגלגול המפוכח של הרעיון הזה. היא בכלל לא מנסה להיות נורמלית, לא מנסה להשתלב, לא מעוניינת להתקבל חברתית ובטח שהיא לא סבורה שהחריגות שלה היא בעיה שצריך לפתור. ונסדיי רק רוצה שיעזבו אותה בשקט. היא מתבגרת קלאסית - היא יודעת שאף אחד לא מבין אותה, יש לה בוז למבוגרים, היא מרגישה שהעולם מזויף והיא היחידה שרואה אותו באמת. אבל במקרה שלה הטלוויזיה הצליחה למנף את התחושות האלו ליותר מעוד גחמה של מתבגרת, ולהציג אותן כאישיות ואפילו כיתרון.
"ונסדיי" - עונה 2, חלק 2 – טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
30 שנה מאוחר יותר, התיאוריה הוכיחה את עצמה: ב-2018 לקחה נטפליקס את סברינה התמימה והסכרינית משנות ה-90, עם החתול המדבר והגילוי המכונן שלה בגיל 16, וסיפרה את הסיפור מחדש, בלי הפאנצ'ים. "הרפתקאותיה המצמררות של סברינה" לא מבוססת על הסדרה המקורית אלא על הקומיקס המקורי, החתול שלה לא מצחיק, יש שם רוח רפאים, סברינה לא מתלבטת אם ללכת לנשף עם החבר האנושי אלא אם לחתום בספר הבהמות שהופך אותה לבת ברית של השטן. אין דילמות לגבי איחור לשיעורים, יש פוליטיקה מגדרית, אלימות ומיניות גלויה שבחיים לא הייתה עוברת ישיבת תסריט אחת בניינטיז גם אם כולם היו שיכורים.
גם ונסדיי היא לא נערה חדשה, כמובן. היא ילדה של דמות בת 60 שנה ממשפחת אדמס, רק שהפעם היא זאת שמקבלת את הספין-אוף במקום להישאר הסייד-קיק. ב-30 שנה התרבות האמריקנית פיתחה את הפנטזיה של נערה בעלת כוחות על, וזו עשתה הקפה שלמה וחזרה עם תובנה מפוכחת הרבה יותר: מה שפעם נחשב סוד מקסים שכדאי להסתיר מההורים, הוא היום עסקה עם השטן שאף אחד לא באמת שאל אם את מוכנה לחתום עליה. אותה מכשפה בדיוק, רק שהפעם היא כבר יודעת שאין דבר כזה, סיבוב חינם על המטאטא.
אותה מכשפה בדיוק, רק שהפעם היא כבר יודעת שאין דבר כזה, סיבוב חינם על המטאטא. מתוך "הרפתקאותיה המצמררות של סברינה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
השינוי הזה לא קרה בוואקום. דור שגדל על פילטרים, על אותנטיות - או שמא נאמר "אותנטיות" שמתומחרת בלייקים - ועל תרבות שמתעייפת מעצמה אחת לשבועיים, כבר לא מתלהב במיוחד מפנטזיית ההשתלבות. להיות 'נורמלי' כבר הפסיק להיות הפרס שבסוף הסיפור והפך למשהו להימלט ממנו. הטלוויזיה לא המציאה את זה, היא פשוט זיהתה שמה שהיא מוכרת מצריך אריזה חדשה. יכול להיות שהדבר הכי מופרע שהטלוויזיה שלכם יכולה לעשות לנערות הוא להעניק להן את כוח-העל שהן באמת זקוקות לו. אחרי ערפדים, מכשפות וטלקינזיס, אולי כוח-העל הבא יהיה פשוט לדעת מה האלגוריתם רוצה ממך, ואיך לגרום לו לעבוד בשבילך.
היידן פנטייר כבר איננה, אבל קלייר, כמו סברינה ובאפי לפניה ואל ו-ונסדיי אחריה, ממשיכה לחיות ברגע שבו הטלוויזיה האמריקנית הכי אוהבת לדמיין את העתיד: בגיל 16, רגע לפני שהילדה שאת מכירה הופכת למישהי שאת עוד לא מכירה, ושהיא הרבה יותר חזקה ממה שדמיינת.
