קרן פלס, שופטת ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" שהעונה ה-12 שלה עלתה אתמול (שלישי) בקשת, רוצה שהשיר שייצג אותנו בתחרות יהיה על אספרסו מקיאטו. האמת, גם אני. איזה פזמון קטן, קצת חלב מוקצף, אולי כמה מילים בינלאומיות והופ, לאירוויזיון 2026. הבעיה היא שכמו בחיים, האור שמגיע מהחלל הוא אור של כוכבים שכבר מזמן לא קיימים. האירוויזיון שאנחנו מדמיינים כבר לא קיים.
מתוך "הכוכב הבא לאירוויזיון"
(צילום: באדיבות קשת)
האירוויזיון הוקם בשנות ה-50 על ידי איגוד השידור האירופי, כדי לאחות חזרה את אירופה שליקקה את פצעי מלחמת העולם השנייה. "בואו נעשה תחרות חמודה של שירי פופ", הם חשבו לעצמם, "ונשדר אותה בו זמנית בכל מדינות היבשת". וזה באמת היה ככה בהתחלה, עד שהיא נהייתה יותר תחרות מחמודה. עד שהאירוויזיון הפך בעצמו לשדה קרב. מעל לפני השטח אלה שירים, שירי הפרעת קשב תאבי תשומת לב, אבל בסדר. לפרקים היא אפילו התממשה כבמה לאג'נדות של קידמה ופתיחות - אישה עם זקן, טרנסג'נדרית, סתם בן אנוש אנדרוגיני בלי מגדר. אבל מתחת לפני השטח הלכה והחריפה מלחמת הזהויות והפוליטיקות. מה שהיה פעם אחו אסקפיסטי שבאים אליו כדי לנוח, פנטזיה של פאייטים וסינתיסייזרים, הפך למקום שבו כל מדינה שולחת נציג כדי להראות כמה היא צודקת ונעלבת, ברוח התקופה.
2 צפייה בגלריה
הלוואי ואת הנציגים שלנו באו"ם היינו בוחרים בכזאת פינצטה. אגם חזן, "הכוכב הבא לאירוויזיון"
(צילום: באדיבות קשת)
בשנתיים האחרונות ישראל מצויה ברעידת אדמה אירוויזיונית. אם ב-7 באוקטובר עמדו עלינו לכלותינו, עכשיו אנחנו שוב מחשבים את צעדינו באירופה מתוך הקונפליקט הציוני הנצחי: אנחנו פה, תאכלי אבק אירופה ובבקשה, קבלי אותנו לשורותייך אם את רוצה שנסלח. אנחנו כמהים להבנה - שולחים שורדת נובה, נציגה שתצליח לעמוד מול כל קריאות הבוז ולא תצא מהמלון. ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" משקללים את הנוסחה הנכונה למבצע שייצג אותנו בתחרות, כלומר יראה לכולם מי זאת ישראל. המינון המדויק של שמחת חיים מול "לא שכחנו" ורוח לחימה מול הושטת יד, עוצמה מול נכונות לפשרה. הלוואי ואת הנציגים שלנו באו"ם היינו בוחרים בכזאת פינצטה.
קרן פלס, שבעקבות תלונות על ניגוד אינטרסים (איפה הם מתנגשים בדיוק?) הודיעה שלא תגיש השנה שיר לוועדת האירוויזיון, עברה לרעות בשדות סמוכים וכתבה השנה שיר שיתחרה בקדם האירוויזיון ביוון. אולי הוא על קפה הפוך, הם עוד לא מגלים. באירופה מקובל שיוצרים כותבים למדינות אחרות שירים לאירוויזיון, אבל בישראל המהלך הזה הוא הפרה בוטה של אג'נדת "אנחנו נגד העולם". אסור לנו לשתף פעולה עם אויבים. קרן פלס היתה צריכה להסביר את עצמה ולטעון שמדובר בעצם בהעצמה לאומית, במחווה של כבוד לישראל, ולא שהיא פשוט מוזיקאית טובה ושגם אנשים מחוץ לישראל רוצים ליהנות מהכישרון שלה. שבמדינה שלה כבר לא רואים בעין יפה את העובדה שתגיש שיר דווקא כשהיא הצליחה לפצח את הפורמולה של התחרות. היא צריכה להסוות את האספירציות המקצועיות שלה במעטה של פטריוטיות שמישהו כבר לעס וירק.
בדצמבר הקרוב יתכנסו שוב חברות איגוד השידור האירופי, לדיון על השתתפות ישראל בתחרות שתתקיים השנה באוסטריה. הכי לא פופי מצידן, אבל זה מה שהאירוויזיון הפך להיות. ההצבעה להדחת ישראל מהתחרות, שהייתה אמורה להתקיים כשעוד נלחמנו בעזה, בוטלה בעקבות הפסקת האש והתמלאנו תקווה שנוכל לשלוח נציג. שיחזיק את דגל ישראל כמו חפץ מעבר ויתריס מול כל אירופה (ואוסטרליה, למה לא, אם הם כבר פה), שהננו כאן, שיש אותנו ברמות, שלא ינצחו אותנו, לא כל שכן ישתיקו, ושדווקא כיף איתנו במסיבות. פופ וזעם הם שילוב מעניין, אולי גם קצת עצוב, וזה הופך להיות יותר ויותר קשה ליהנות מתחרות טפשית כשהיא הופכת לכל כך רצינית. אנחנו כבר עמוק בקפה בוץ, מריר ועכור. אולי למישהו יש איזה אספרסו מקיאטו עם שניים סוכר?
