לפני חמש שנים, בימים בהם קורונה נראתה כמו הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו, העניקה לנו נועה קולר (עם ארז דריגס) את "חזרות", ממתק חכם, מצחיק וריאליסטי שהיה תצוגת התכלית של הכישרון של קולר למזוג קומדיה וחיטוט בפצע פתוח. "חזרות" הפכה לסנסציה, כי היא הייתה מוצלחת להפליא, ונשארה בכותרות כשפרשיית ארז דריגס נחשפה, והעונה השנייה שלה הוקפאה לדאבונם של כל הנוגעים בדבר. עכשיו קולר עושה את זה שוב, הפעם עם רם נהרי, שגם ביים. אם "חזרות" הייתה שיעור מוצלח בשחרור מערכת יחסים זוגית, מגיעה "מקום שמח", שעלתה אתמול בכאן 11, ועוסקת בשיעור חשוב לא פחות - איך להיאחז ולשמור על מערכת יחסים זוגית, גם כשנדמה שהגחל האחרון שהבעיר אותה כבר עבר כיבוי צופים.
מתוך "מקום שמח"
(באדיבות כאן 11, יסמין טי וי)
"למה אנחנו ביחד?", מקשה הדמות שקולר מגלמת, ורד, בשיחה עם בעלה, בן (אביהו פנחסוב המושלם לתפקיד), באחד הפרקים שנשלחו לביקורת. היא גם עונה על השאלה במילים המדכאות ביותר שיכולות להיאמר בין בני זוג: "כי יש לנו נכס וילדים". מערכת היחסים שלהם זקוקה לדפיברילטור דחוף, אבל אי-אפשר להזמין את טעם החיים במסעדה. את משבר גיל ה-40 שלה ואת המסע הארוך בניסיון להפוך נכס ושני ילדים חזרה למערכת יחסים שיש בה טעם, ורד עוברת דרך מערכת היחסים עם אמא שלה, נעמי (תיקי דיין), שמעוניינת לסיים את חייה כי יש לה סוכרת (סוכרת הדיכאון) ויותם (עידן חביב), מנחה סדנאות התפתחות שוורד מקווה שישכנע את אמא שלה שיש בשביל מה להישאר.
3 צפייה בגלריה
אם "חזרות" נוצרה בתקופת הקורונה, "מקום שמח" התהוותה בצל המלחמה. מתוך "מקום שמח"
(באדיבות כאן 11, יסמין טי וי)
אם "חזרות" נוצרה בתקופת הקורונה, "מקום שמח" התהוותה בצל המלחמה, ואפשר לחוש בה את המאבק הבלתי פוסק שמגיע עם היותנו ישראלים במדינתנו ("אני לא מוכנה להיות נכה בארץ ישראל", חוזרת נעמי ואומרת). גם בתסריט עצמו זה ניכר - נעמי היא דור שני לשואה, ובת הדודה שלה הפרטיזנית דבורה שלוש (ליא קניג בת ה-96 בתפקיד קטן וחומס הצגה) היא ניצולת שואה. נדב, אחיה של ורד (בגילומו של רועי עידן, ש"נוטוק" שלו עובדת לא רע בקשת), הוא חייל מילואים. אבל במקביל, ואולי זאת אחת התכונות שמייחדות את היצירות של קולר, "מקום שמח" פועלת במיקרו הכי טריוויאלי אבל הכי בוער. היא לא רק מספרת סיפור, היא מייצרת אינטימיות עם הצופה.
הנושאים שהסדרה מפרקת באמצעות הריאליזם חסר הרחמים של נהרי וקולר הם אוניברסליים: בחזית מונח משבר גיל ה-40, התחושה שדווקא כשחלקי הפאזל של האישיות שלנו מתחילים סוף סוף ליפול למקום, אנחנו חווים דעיכה במערכת היחסים הזוגית ואבדן משמעות; הצורך לתמרן בין הורה מבוגר ותובעני ובין משפחה וילדים, וכמובן חידת החידות, שאיש לא לימד את הדור הזה לפתור: איך מתחזקים מערכת יחסים ארוכה מתוך בחירה מבלי להשחק או לאבד את עצמנו? איך צולחים את שלב ה"נכס ושני ילדים" ויוצאים בצד השני יחד, עם ניצוץ שיחזיק אותנו בחיים? בו זמנית "מקום שמח" לא מפחדת לפשפש בנושאים עם ארומה קיומית – האם מותר לרצות למות? האם אפשר לבחור לאהוב את החיים שלנו, להסתפק במה שיש? האם זה תלוי בנו?
באחד הראיונות שלה לקראת הסדרה סיפרה קולר שמשבר שנות ה-40 שלה העמיד בפניה שתי ברירות, להתגרש או לשפץ את הבית. במובן מסוים זאת האלטרנטיבה שהסדרה מציעה: לא לפרק את הבית אלא לשפץ אותו, מטאפורה יפה לזוגיות מודרנית. כשהיא מבססת את הצטרפותה לנישת "שחקנים שיוצרים את התוכן של עצמם" (ממש כמו בת חן סבג, שתעלה עם "הורסת" בהמשך השבוע), קולר שותפה ליצירת סדרות שהן לא רק בידור אלא סוג של מרחב טיפולי. קולר לא מנסה לשחזר את ההצלחה של "חזרות" אלא להגיע עמוק יותר, לגעת במקומות אחרים.
גם אם "מקום שמח" הרבה פחות קלילה מ"חזרות", היא ממכרת לא פחות, בזכות היעדר הבושה שלה כשהיא מתפלשת בשפלים הנמוכים של השגרה הזוגית (סצנות הסקס מהריאליסטיות שצפיתי בהן אי פעם) ומצד שני לספק נחמה וקסם ולא מעט רגעים קומיים. וולקאם באק, צוץ. התגעגענו.
