אחרי שפתחה את המונולוג הראשון בתולדות "סאטרדיי נייט לייב בריטניה" בהכרזה היסטורית על היותה "המנחה הכי צעירה" בתולדות התוכנית, טינה פיי נדרשה לשאלה שמעסיקה רבים מאז נודע שהמוסד האמריקאי החליט להתרחב: למה, בשם האלוהים, המלך ומשפחת בקהאם, יש צורך בגרסה בריטית של "סאטרדיי נייט לייב"? "כמו באופרציות אמריקאיות אחרות בימים אלה", השיבה פיי, "אף אחד לא יודע". 70 דקות לאחר מכן, כשהודתה לכולם בסיום כמיטב המסורת, קשה לומר שהתקבלה תשובה משכנעת יותר.
העובדה שלא נמצא צידוק אמיתי לקיומה של SNL עם מבטא בכלל לא אומר שמדובר בפיאסקו בסגנון הפיילוט הגנוז של "ארץ נהדרת" (עם אקי אבני, אל תשאלו): חלק מהמערכונים היו חביבים לפחות בחלק מהזמן והדגימו כמה יתרונות, ובראשן שידור התוכנית בכבלים ולכן מותר להעז קצת יותר עם ההומור וגם עם השפה. למשל מערכון שהציג פרסומת לקרם פנים בשם Underage, שגורם לנשים להיראות כה צעירות עד שבני הזוג שלהם נכלאים באשמת פדופיליה, או מערכון על אטרקציה שמציעה מפגש עם הדב פדינגטון, שמתגלה כדב אמיתי ואלים מאוד. גם במונולוג הפתיחה, פיי השתמשה בשחרור הלשוני כאשר נשאלה על ידי האורחת המפתיעה ניקולה קוכלן ("נערות דרי", "ברידג'רטון") למה בעצם כוכבת אמריקאית נבחרה להשיק את SNL הבריטי. "איך הסבירו לי את זה?", ענתה פיי, "הבנתי שאף אחד מכם המזדיינים לא היה מוכן". את הפרקים הבאים כבר ינחו שני שחקנים בריטיים, ג'יימי דורנן ("50 גוונים של אפור", "החטא הקדמון", "התייר") וריז אחמד ("צלילי המטאל", Relay), והבכורה הסבירה תשכנע גם אחרים ואחרות.
עם זאת, ההיצמדות למבנה של SNL חשף חולשה אחת משותפת עם אחותה הגדולה (וגם הבת-דודה מישראל) וחולשה אחת ייחודית. הראשונה היא מערכון הפתיחה, מה שמכונה Cold Open, שמוקדש לרוב לענייני השעה הפוליטיים. איך לומר זאת בעדינות (בכל זאת, בריטים)? המערכון שבו ראש ממשלת בריטניה הרופס (וזה לא עמית סגל אמר, כך הוא הוצג בתוכנית) נעזר בנציג מדור ה-Z כדי לתקשר עם נשיא ארה"ב בעניין המלחמה באיראן לא בדיוק השפריץ גאונות. כשהפוליטיקה קוברת את ההומור יותר עמוק מהאורניום המועשר באיראן, SNL הבריטית תצטרך לשבור את הראש ממש כמו תוכניות ותיקות ממנה בהרבה.
החולשה האחרת והספציפית היא פינת Weekend Update, פינת חדשות אלטרנטיבית, שנהנית בארה"ב מצמד חזק במיוחד, מייקל צ'ה וקולין ג'וסט. השניים משלימים זה את זה - צ'ה השחור הוא המיליטנטי והפוליטי יחסית, ג'וסט הלבן הוא חביב הדודות ושק החבטות של צ'ה - ויוצרים פינה שהיא גם מצחיקה וגם נוקבת. בהשוואה למה שהוצג אמש, למרות פאנצ'ים בוטים על הנסיך (לשעבר) אנדרו, כדאי לבריטים לשאוף קודם להגיע לרמה של איל קיציס. בכלל, צוות התוכנית מוכר אולי למשפחות שלהם – וגם זה לא ודאי – שזה צפוי, אולם בתוכנית הראשונה לא ניתן היה להצביע על כישרון בולט באופן חריג יותר מהאחרים. לפחות מבחינת הביצוע הקבוצתי, הפרודיה על "המנט" (שייקספיר נוטש את משפחתו שוב ושוב עד שהוא חוזר ללונדון בתור פארטי בוי שמשתמש בקטאמין) הייתה מוצלחת מאוד.
לפחות בגזרה אחרת נראה ש-SNL הבריטית מסודרת גם 50 שנים קדימה: הלהקה הראשונה להופיע בתוכנית הייתה Wet Leg המעולה שנתנה בראש, ואילו בשבועיים הקרובים יגיע תורם של Wolf Alice וקסביאן. המרכזיות של לונדון בסצנה המוזיקלית והדרישה לבצע שני שירים ולא לכתוב תוכנית שלמה מבטיחות מנעד רחב של אופציות גם מארה"ב. זה עדיין לא יסביר למה עוד "סאטרדיי נייט לייב" במקום משהו מעט יותר חדש ומקורי, אבל יחסית לסחורות אחרות שאמריקה מייצאת בימים אלה, אולי זה לא כל כך נורא.
