הזהות המוחלטת בציבור בין המילים "חיים יבין" ל"מר טלוויזיה" מלמדת יותר מכל דבר אחר בביוגרפיה שלו על מעמדו האיקוני בתולדות המדינה. לפניו לא היה "מר טלוויזיה" בישראל, משום שלא הייתה טלוויזיה בישראל. ואחריו אומנם צמחו לא מעט דמויות פופולריות ומרכזיות בכל ענפי המסך (חדשות, דוקו, בידור וכד'), אך "מר טלוויזיה" לא הפך לכתר שאפשר להעביר מדור לדור, אלא לחותמת בלעדית וייחודית, השמורה לפרצוף המקומי של מהפכה תקשורתית גלובלית. בישראל, "מר טלוויזיה" היה רק אחד וככה זה גם יישאר.
יבין פעל כחלק מהחבורה שייסדה את הטלוויזיה בישראל, ולא היה שונה מהפרופיל ותפיסת העולם ההומוגניות שלה, אבל הוא נבחר להיות הפנים של הפרויקט החדשני בהיותו התגשמות תפיסת הייצוגיות החדשותית באותה העת. אז, כשמגישי מהדורות בארה"ב ובבריטניה נתפסו כמקור בלעדי של מידע אמין ומאומת, יבין הצטייד בניסיון העיתונאי והתברך בנתונים הפיזיים (מראה, גוון קול, שפת גוף) שאפשרו לו להקרין סמכותיות, קור רוח ושליטה בפרטים. ובהיעדר האלטרנטיבות באותם ימים, הוא הפך מהר מאוד למתווך המוסמך של המציאות במדינה קטנה, מוקפת אויבים וטובעת בחדשות.
המשמעות עבור אדם אחד, שבכלל נולד בגרמניה בשם היינץ קלוגר, הייתה עוצמתית באופן שלא היה מוכר במדיה הישראלית של סוף שנות ה-60, וגם לאחר מכן זה לא ממש נעשה קל יותר. הוא ומנהליו ידעו שכל קמט במצח יכול להיתרגם לפאניקה לאומית ואילו צחקוק לא במקום עשוי להתפרש כביקורת פוליטית, החורגת מקוד הממלכתיות. כדי לסחוב את המשא הזה יום אחר יום ושנה אחר שנה במשך עשורים שלמים, נדרשה הבנה יוצאת דופן של עקרונות השידור הציבורי וכושר איפוק חזק במיוחד. כמובן שאף אחד לא היה מרוצה לגמרי - למשל מנחם בגין ז"ל אחרי הרמת גבה מפורסמת - אבל יבין לא היה שורד כקונצנזוס אלמלא ניתן הצופים והצופות לא העניקו לו את הגרייס שהוא לא מזלזל בכללי המשחק דאז. נדמה כי זה עזר לו גם כשבאופן אישי לא הרגיש בנוח מול השינויים שהוכנסו ברשות השידור לאחר בחירות 77', אותן הוא עצמו הנציח במילה שלא ניתן לזכור את יבין בלעדיה: "מהפך".
דיווח את המהפך. חיים יבין
(צילום: יאיר שגיא)
ייתכן כי השינוי הטקטוני שהתרחש בחברה הישראלית והיה גדול בהרבה מ"מהפך", עורר אצל יבין את יצר הדוקו, ובשנות ה-80 וה-90 הוא יצר כמה מהסדרות הבולטות בז'אנר. "גחלת לוחשת", לדוגמה, הביאה לכל בית את מצבם של יהודי ברית המועצות לאחר התפרקות הגוש הקומוניסטי, והשפיעה רבות על המודעות לנושא באוכלוסייה ערב עליית הענק. ככל שהזמנים התקדמו והנוף התרבותי והפוליטי עבר טלטלות כאלה ואחרות, יבין גם אפשר לעצמו מרחב תמרון גדול יותר ברמה הפוליטית, שהפכה לסדרות כמו "ארץ המתנחלים" (ששודרה בערוץ 2 למרות שהוא עדיין הגיש בערוץ הראשון, עניין חריג גם אז) ו"תעודה כחולה" על ערביי ישראל. גם אם לא היה חד אבחנה כמו מוטי קירשנבאום ז"ל או פורץ דרך כמו דוד פרלוב, אך יצירות התעודה של יבין סיפקו סקרנות וקשב לצד עמדה אישית אך לא על חשבונה.
הסיאוב המתגבר ברשות השידור, עלייתו המטאורית של ערוץ 2 ובוא האינטרנט חוללו שמות גם במעמדו האישי של יבין. דור חדש של צרכני מסך לא ראה בו האורקל מרוממה, וגם הגיחה שלו לשידורי קשת בסוף הניינטיז הסתיימה בטעם אספרסו, מר וקצר. בשלב זה דמויות דומות אך עדכניות יותר כמו יעקב אילון ופורמט ההגשה הזוגית עם מיקי חיימוביץ' (תחילה בערוץ 2 ואז בערוץ 10) תפסו תאוצה, והותירו את יבין ו"מבט" כחסד נעורים של הדור הקודם. גם יבין עצמו הוחלף לבסוף בצמד צעיר ומצודד, מרב מילר וינון מגל. בדיעבד זה נשמע אירוני אפילו יותר. כמו כן, בתור פורסט גאמפ של הטלוויזיה הישראלית, יבין גם חווה את הרגע שבו נורמות מעוותות מהעבר לא נשארו שם, ואמירות סקסיסטיות שלו לצד טענות שפורסמו נגדו על ידי מספר נשים ראויות לאזכור גם אחרי מותו. זה מה שעיתונות עושה, כפי שלמדו רבים ורבות מיבין עצמו.
די סמלי שיבין הלך לעולמו בערב ט' באב: לפני כעשור הוא הוביל את הסרט "עיר של חלומות שבורים" שביימה ג'ולי שלז, שבו הסתובב מבועת בירושלים. "אי אפשר לתקן את זה", הוא אמר לניר ברקת, שהיה אז ראש העירייה והיום הוא שר שאפילו לא מסוגל להודות שאין לו מושג מה קורה במונדיאל. ירושלים עצמה הפכה לנבואה קודרת ברמה הארצית. "מר טלוויזיה" נפרד כשהיא עוד עלולה להתגשם.
