אם החמצתם את הפרקים הקודמים:
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
- פרק 56 -
קורן
ארוחת בוקר בפונדק הצב הכחול עם השריף בפועל שיפלי לא היתה עניין של מה בכך, גם כשקורן היה בעיצומו של משפט רצח. הוא היה אמור לפגוש אותו בשבע וחצי, אך הגיע רק סמוך לשמונה. כך קיווה לשתות קפה בזריזות ולהגיע לבית המשפט כשעה לפני חידוש הדיונים.
כשהמארחת הובילה אותו אל השולחן, קורן הבין שלא צפויה לו ארוחה זריזה. השולחן העגול היה כמעט מלא. לצד שיפלי ישב המושל פאצ'ט, לידו השוטר לנארד ואחריו ראיין הוג ועוזר התובע המחוזי, טום וינגפילד. קורן התיישב, כשווינגפילד מימינו ושיפלי משמאלו. כולם נהנו מבייקון וביצים, לצד דייסת התירס המפורסמת של המקום. במרכז השולחן נחה צלחת לחמניות, שכבר כמעט התרוקנה. הגברים בירכו אותו בברכת בוקר טוב.
הוא התיישב באטיות ומתח את רגלו הימנית. הוא היה זקוק לכאב באותו יום, ולכן הידק את הרצועה בחריץ נוסף. הרגל דיממה קשות בבוקר, והוא חבש אותה בשכבות נוספות של תחבושת וגזה כדי לעצור את הדימום. אף על פי כן, בנסיעה למסעדה הבחין בכתם על מכנסיו האפורים הכהים. רוב האנשים לא היו שמים לב אליו, ובין כה וכה לא היה לו זמן לחזור הביתה ולהחליף בגדים.
היושבים סביב השולחן בוודאי לא הבחינו בדבר. הם כבר שבו לשיחותיהם, למעט שיפלי ופאצ'ט.
"טוב לראות אותך, אדוני המושל. חשבתי שתחזור ישר למונטגומרי אחרי הפגישה במפעל הכימיקלים," אמר קורן.
"זה מה שתכננתי לעשות, ואז קיבלתי שיחה מהשריף החדש שלנו כאן. הוא קצין מרשים מאוד," אמר פאצ'ט.
שיפלי כחכח בגרונו, פנה אל קורן ואמר, "קיבלנו מידע על איום ממשי. ארגון קיצוני כנראה מתכנן מתקפה רחבת היקף על אחוזת המושל. המטרה היא לקחת את המושל בן ערובה ולהרוג את כל השאר בבניין."
"כמה אמין המידע שלכם?" שאל קורן.
"הוא מדויק במאה אחוז," אמר שיפלי.
"הוא צודק," אמר פאצ'ט. "ארבע שעות אחרי ששיפלי התקשר אלי, אחראי הביטחון שלי קיבל שיחה מהאף בי איי. הם שמעו על זה בערוצים שלהם. זה אמיתי לגמרי."
קורן תהה, רק לרגע, איך ייתכן ששריף בפועל שומע על מתקפת טרור מתוכננת נגד איש ציבור רם דרג לפני הסוכנות הפדרלית האחראית על דברים כאלה. "אלוהים אדירים, ואתם יודעים מי עומד מאחורי זה?"
שיפלי עמד לדבר, אך המושל קטע אותו. "כמובן, זה השמאל הקיצוני. כנראה תא צבאי למחצה של אנטיפה. המדינה הזאת תחת איום, אתה יודע. אנחנו צריכים להיות מוכנים להתמודד עם האויב הזה."
"אל דאגה, אדוני המושל, זה בדיוק מה שנעשה," אמר שיפלי.
קורן הבחין, ולא בפעם הראשונה, שקשתיות עיניו של שיפלי היו בגוון חום כה עמוק עד שנראו שחורות. להבת נר החימום שעל השולחן השתקפה בעיניו, כאילו האפלה שבהן מושיטה יד ללכוד את הלהבה ולהטביע אותה בזפת.
"אני משער שאני בטוח פה כמו בכל מקום אחר. אולי אפילו יותר, עם השריף החדש שלנו," אמר פאצ'ט. "זה המחוז הביתי שלי. וחוץ מזה, יש את המשפט הזה, וכמובן ההלוויה של השריף שלנו תיערך בעוד כמה ימים. הגיוני שאשאר כאן בינתיים."
"אני בהחלט שמח שתוכל ליהנות מהאירוח שלנו עוד זמן מה. אלה זמנים מסוכנים," אמר קורן.
"אתה לא צריך לספר לי," אמר פאצ'ט. "אתה יודע שהנשיא חושד שהדמוקרטים ינסו לגנוב את הבחירות בשנה הבאה?"
לפני שנים רבות ניהל אביו של קורן עסקים עם הנשיא הנוכחי וחשב שהוא אידיוט, כמו רוב תושבי ניו יורק.
"הנשיא אומר הרבה דברים. אבל אני לא מודאג ממנו. חשוב יותר שנדאג לך " קורן לא הספיק לסיים את המשפט.
"אין סיבה לדאגה," אמר שיפלי. "האנשים שלי יוודאו שהמושל בטוח, בכל האמצעים העומדים לרשותנו."
הביטוי הזה כל האמצעים העומדים לרשותנו נשמע באוזני קורן מאיים במקצת. הוא תהה אם שיפלי ישמח על מתקפה על המושל, שתשמש לו תירוץ להפעיל את שיטותיו הדרקוניות ביותר.
"איך המשפט מתקדם?" שאל פאצ'ט.
"עוד מוקדם לומר, אבל אני יודע שבמקרה הזה המושבעים בצד שלנו," אמר קורן.
"ועוד איך," אמר וינגפילד. "מר קורן בכושר שיא. וכל התותחים הכבדים שלנו נכנסים לפעולה היום. מר הוג יעיד. בגלל זה הוא כאן איתנו. ויש לנו שני עדים שיעידו שדובואה הודה שותפו לתא, לוסון, וגם לנארד, שיעיד על ההודאה שדובואה חתם עליה בפני שריף לומקס, שינוח בשלום על משכבו. היום הזה ישנה את כללי המשחק דובואה גמור."
אף שווינגפילד האמין שהוא עוזר, קורן התכווץ בעל כורחו למשמע הביטוי שהשתמש בו "ישנה את כללי המשחק". הוא ידע שפאצ'ט ייאחז בזה.
"ישנה את כללי המשחק? אז זה אומר שעד עכשיו לא הלך כל כך טוב?" שאל המושל.
"המשפט התברר כמאבק קשה יותר מכפי שחשבתי. אבל זה בסדר. אני אוהב אתגרים," אמר קורן.
"המושבעים ישמעו את ההודאות היום, וזה יהיה סוף הסיפור," אמר לנארד.
"נכון מאוד," הסכים שיפלי. "מושבעים אף פעם לא מבינים למה שאדם יודה בפשע שלא ביצע. זה פשוט מחסום שאי אפשר לצלוח עם מושבעים, והוא הודה לא פעם אחת, אלא פעמיים."
בעודו מוזג לעצמו קפה בחן קורן את שיפלי מקרוב: הוורידים הבולטים על אמותיו השריריות, טבעת הזהב העבה על אצבעו והאינטליגנציה הזוחלית שבערה מאחורי עיניו הצרות.
"מתי אני מעיד?" שאל הוג.
"כנראה מאוחר יותר היום, אבל אל תדאג. העדות שלך תהיה קצרה ולעניין," אמר וינגפילד.
"אני רק רוצה שזה ייגמר כבר. לא הייתי צריך להעסיק את דובואה מלכתחילה," אמר הוג.
"הרבה אנשים עושים את הטעות הזאת," אמר שיפלי. "במוקדם או במאוחר הם מבינים שהם כולם אותו דבר, הסוג הזה."
לנארד הנהן, אך איש מלבדו לא אמר מילה. קורן חש סלידה כללית מחיי אדם. הוא אמר לעצמו שצבע עורם של קורבנותיו אינו משנה. כולם צרחו ומתו באותו אופן. ועדיין, הגזענות הסמויה של רשויות החוק בדרום היתה נוכחת תמיד. הוא נתקל בה לאורך כל הקריירה שלו, אבל זאת היתה הפעם הראשונה ששמע אמירה גזענית בקול רם בשיחה פומבית יחסית. זה לא היה דיון לוחשני בין שני קושרים. הדברים נאמרו בגלוי. השתיקה שבאה בעקבות האמירה לא היתה מביכה. נהפוך הוא, בזמנים האלה היה טבעי שהדברים ייאמרו כך, בפרהסיה.
"פשוט תדפוק את הבן זונה הזה, רנדל, טוב?" אמר פאצ'ט והפר את השתיקה.
"אל תדאג, בקרוב נקשור אותו למאמא הצהובה," הבטיח קורן.
הוא התעכב עוד כמה דקות עד שסיים את הקפה וקם מהשולחן. וינגפילד, הוג, שיפלי, לנארד ופאצ'ט נשארו לסיים את ארוחת הבוקר שלהם. כשהמלצרית הביאה לו את תיק המסמכים שלו, הוא הרהר באיזו קלות הכומר מסתתר לכולם מתחת לאף בימים אלה. איש לא היה מעלה על דעתו שאחד הגברים בשולחן הזה הוא רוצח סדרתי.
צילומי האבטחה היו בידיו, והם העניקו לו מנוף לחץ על הכומר. אדם כזה יכול להיות שימושי להפליא. יבוא יום והוא ייהפך מנכס לנטל, וכשזה יקרה, קורן יהרוג אותו, בדיוק כפי שהרג את לומקס.
- פרק 57 -
אדי
בלוך פגשה אותנו בבית המשפט עם תעודות הפטירה. לא הייתי צריך לקרוא אותן כדי לדעת שהמזל סוף סוף מאיר לנו פנים במשפט הזה. התיאוריה שלי היתה נכונה. אבל זה לא אמר שלא היתה לפנינו דרך חתחתים ארוכה. לא היינו בעמדה לנוקאאוט בטוח, רק בעמדה שאולי תאפשר אותו. זה הכול.
ולפעמים מפספסים.
בלוך הרימה את מבטה אל שורת המושבים הקדמית ונופפה לפטרישיה.
"איך הם מחזיקים מעמד?" שאלה.
"לחוצים בטירוף. הם לא ישנו כבר כמה ימים."
ניגשנו יחד אל שולחן ההגנה. פטרישיה רכנה קדימה, השחילה את זרועה בין המושבים בשורה הקדמית ואחזה בידו של אנדי. אמנם הוא אכל טוב יותר במלון, אבל חולצת החליפה עדיין נראתה כאילו היא יכולה להכיל לפחות שניים כמוהו. פטרישיה לבשה שוב את שמלתה הטובה ביותר. היא היתה בצבע כחול כהה מאוד, ורסיסים קטנים של לבן וצהוב נזרעו בבד. שערה היה אסוף, והיא עטתה את מה שכינתה "כפפות יום ראשון" שלה. זוג כפפות עור ישנות שאמה נתנה לה לכנסייה. מן הסתם היא קיבלה אותן עוד בנעוריה, כי עכשיו הכפפות נמתחו והתהדקו על ידיה.
"היום יהיה קשה," אמר אנדי.
בלוך פשוט חייכה אליו. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מתאפקת. היא התכוונה לומר משהו מעודד, משהו מלא תקווה, אבל ידעה שהיום ניצב בפנינו הר שעלינו לטפס עליו, ובידינו רק חבל דק אחד. היא נשכה את שפתה וטפחה לפטרישיה על הכתף. ראיתי את קייט מתבוננת בה ונהנית ממה שראתה. היא הכירה את בלוך טוב מכולנו, וכולנו ידענו שבלוך נוגעת באנשים רק כשהיא שוברת להם איבר חיוני. היד שלה על כתפה של פטרישיה היתה דבר גדול. נס קטן בבית משפט קר שבו נסים הם מצרך נדיר.
אלוהים יודע שהיינו זקוקים לנס עכשיו.
בלוך העיפה מבט אל המושבים שמאחורי התביעה ואמרה, "פרנסיס לא הגיע היום?"
"לא," אמר הארי. "לא ראיתי אותו. רוצה לנסוע לסיבוב, לראות אם תצליחי לאתר אותו?"
בלוך הנהנה ויצאה בדיוק כשהשופט נכנס לאולם. אחריו נכנסו המושבעים. ואז יצאנו לדרך, לקראת מה שידעתי שיהיה אחד הימים הקשים ביותר שהיו לי אי פעם בבית המשפט.
"המדינה קוראת לג'ון לוסון," אמר קורן.
אלה היו המילים הראשונות שאמר באולם הבוקר. קורן עמד קצת יותר זקוף, קצת יותר גבוה. כתפיו כבר לא היו שחוחות, ומבטו היה ממוקד במושבעים. אולי הוא מצא את הקצב שלו במשפט. היום הראשון בכל משפט הוא תמיד מתוח, לא משנה מי אתה וכמה משפטים כבר ניהלת. לכל אחד נדרש קצת זמן להתאקלמות, להבין איפה עומדים מול המושבעים, מול הראיות, ולמצוא נתיב.
קורן מצא את הנתיב שלו. עוזר התובע המחוזי, וינגפילד, נראה מהורהר ורכן מעל שולחן התביעה.
מאחורי האולם התקדם גבר בחליפה חומה הדוקה. היה לו זקן דק ומחודד שהתפתל לאורך קו הלסת שלו והתפצל מעל שפתו העליונה. אלמלא ידעתי שהוא אמיתי, הייתי נשבע שמישהו צייר אותו על פניו בטוש. צלקת חצתה את גבתו השמאלית, כאילו היתה אמירה אופנתית. החליפה נראתה יקרה, אבל היה ברור שהוא לא לבש אותה זמן רב. השרוולים התנפחו, הבד נמתח והתהדק על חזהו ועל ירכיו. כאילו היא התכווצה, או מה שסביר יותר, כאילו לוסון גדל. הוא לא לבש את החליפה זמן מה כי הוא היה בכלא, ואין שם הרבה מה לעשות חוץ מלהרים משקולות ולקרוא.
ולהבין איך לצאת משם לעזאזל.
הוא לקח את הספר שנשבעים עליו בידו השמאלית, נישק את כריכתו כאילו היתה שריד קודש, הרים את ידו וחזר על השבועה. השופט הרשה לו לשבת.
"מר לוסון, מהי כתובתך הנוכחית?" שאל קורן.
"אני בבית הסוהר של המדינה כרגע," אמר לוסון במבטא מוזר. מבטא דרומי, אבל לא מהסוג המרוח והאטי. הוא דיבר ממש מהר, ושפתיו כמעט לא זזו, כך שדבריו יצאו כמלמול, ונשמעו כמו "ניבביתסוהרשלהמדינהכרגע." הקלדנית של בית המשפט הפסיקה להקליד, הסתובבה ולחשה לפקיד, שבתורו דיבר עם השופט.
"תוכל לדבר קצת יותר לאט וברור, בבקשה, מר לוסון. הקלדנית מתקשה מעט עם המבטא שלך," אמר השופט צ'נדלר.
הקלדנית אמרה "תודה" ללא קול לשופט.
הבטתי בה, אצבעותיה נעו בזריזות על המקשים, וזה נתן לי רעיון.
"אתה מתכוון שאתה מרצה כרגע עונש מאסר?" שאל קורן.
"נכון מאוד," אמר לוסון, הפעם לאט יותר. הוא הקפיד להגות את המילים בצורה ברורה יותר למען הקלדנית ובית המשפט.
"ריצית את כל עונשך בבית הסוהר של המדינה?"
"לָא, תקופה מסוימת הייתי בכלא המחוזי. חלקתי תא עם הנאשם שם," אמר והצביע על אנדי.
"כמה זמן חלקת תא עם הנאשם?"
"שבועיים שלושה, אולי, לא יודע."
"התקרבתם זה לזה?"
"כן, היינו שותפים לתא, אתה יודע? אין שם הרבה מקום, חולקים דרגשים. היינו נעולים עשרים ושלוש שעות ביממה. אתה חייב להסתדר עם הבחור שאתה חולק איתו תא. אחרת אתה משתגע."
"יהיה נכון לומר שנעשיתם חברים?"
לוסון ניגב את פיו בידו, ואז העביר אצבע ואגודל לאורך קווי שפמו ועקב אחר קו הזקן שלו בצד פיו עד לסנטרו.
"לא בדיוק חברים. לא אחרי שהוא סיפר לי שהוא הרג את הבחורה ההיא."
"קח את הזמן, מר לוסון, ספר למושבעים בדיוק מה הנאשם אמר לך."
הוא נאנח, עצם את עיניו ואמר, "היינו בתא, מאוחר בלילה, ושמעתי אותו בוכה. הוא היה בדרגש למטה, אני הייתי למעלה. שמעתי אותו בוכה מתחתי, הוא בחיים לא ישב בִּפנים לפני זה. אמרתי לו שיהיה בשקט, שאין טעם לבכות. שהוא פשוט צריך לעבור את זה. הוא אמר שמגיע לו להיות פה. שהוא לא היה צריך להרוג את הבחורה ההיא."
כשסיים את תשובתו, הוא הביט סביב האולם. קודם במושבעים ואז בקורן.
"שאלת אותו לאיזו בחורה הוא מתכוון?"
"ידעתי שזאת הבחורה שנרצחה בתחנה של המשאיות."
"אמרת משהו בתגובה להצהרה הזאת של הנאשם?"
"רק אמרתי לו שאין שום דבר שהוא יכול לעשות עכשיו חוץ מלהתוודות. לספר לשוטרים הכול. הוא אמר שהוא לא יכול לעשות את זה כי הם יגמרו לו על התחת."
הקלדנית פלטה אנחה שדמתה יותר לשאגת תסכול. הוא עדיין דיבר מהר מדי בשבילה.
"תודה, מר לוסון. רק דבר אחרון, האם הובטח לך משהו על ידי מישהו במשרד שלי בתמורה לעדותך בבית המשפט היום?"
"לָא, בנאדם. אני פה רק כדי לספר את האמת כמו שהיא, אתה יודע?"
"תודה."
השופט צ'נדלר הביט בי והרים את גבותיו, כמו שואל אם אעז לחקור את העד בחקירה נגדית. קייט לחשה משהו להארי, ושניהם הסתובבו והחלו לדבר בשקט עם אנדי. הוא טלטל את ראשו, נסער יותר מכפי שהיה זה זמן רב. קשה לשבת בשקט כשמישהו עומד בבית המשפט ומספר עליך שקרים.
קמתי, עקפתי את שולחן ההגנה ותפסתי את מקומי במרכז האולם. לוסון הטה את ראשו הצדה ופגש את מבטי. הוא נראה זחוח. כאילו אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לערער אותו.
"מר לוסון, כמה זמן עבר מאז שלבשת את החליפה הזאת בפעם האחרונה?" שאלתי.
גבותיו התכווצו, שפתיו התהדקו ופנו מטה בזוויותיהן וראשו נשמט לאחור. הוא נראה מבולבל, כאילו ביקשתי ממנו הרגע לנקוב בשמה של עיר הבירה של פרו.
"אה, לא יודע? שש שנים אולי?"
"בפעם האחרונה לבשת את החליפה הזאת בהקראת גזר הדין שלך. אני צודק?"
"צודק."
"אז ריצית שש שנות מאסר. על מה נשפטת?"
"הפצת סמים," אמר לוסון.
"סחרת בסמים?"
"כן, אבל בחיים לא הרגתי אף אחד," הוא אמר.
"לא אמרתי שהרגת. כמה זמן נשאר לך לרצות מהעונש?"
"קצת פחות משמונה שנים."
"וריצית שש שנים בבית הסוהר של המדינה, ואז, משום מה, הועברת לבית המעצר המחוזי לשבועיים, נכון?"
"כן," הוא אמר. הוא התחיל להתעצבן, ודיבורו הואץ.
"הועברת ישר לתא עם אנדי דובואה?"
"כן."
"והיית שם שבועיים?"
"משהו כזה."
"העדת שהנאשם הודה ברצח. מתי סיפרת על ההודאה לרשויות החוק?"
"אמרתי לסוהר שאני רוצה לדבר עם השריף."
"מתי אמרת את זה לסוהר?"
"לא יודע, בבוקר למחרת, אולי?"
"ומתי דיברת עם השריף?"
"באותו יום."
"ומתי הועברת בחזרה לבית הסוהר של המדינה?"
"כמה ימים אחר כך."
"למה?"
"לא יודע, אני רק הולך לאן שאומרים לי."
"ולא סגרת שום סוג של עסקה בתמורה לעדותך כאן היום?"
לוסון נשען קדימה ודיבר ישירות לתוך המיקרופון, "לא." חזק וברור.
"לא סיכמת שום דבר בעל פה עם התובע המחוזי על קיצור עונש בתמורה לעדותך?"
"לא."
"ולא חתמת על שום הסכם שאומר שתקבל קיצור עונש בתמורה לעדותך?"
"לא."
זה סיפור ישן. מלשן מהכלא יגיד כל דבר כדי לסגור עסקה ולקבל קיצור של עונשו, אבל הדבר האחרון שהתובע רוצה הוא שהמושבעים יחשבו שהמלשן משקר. התובע המחוזי רוצה שהמושבעים יאמינו שהעדות לא נקנתה מהעד ולא ניתנה לו תמורת שוחד שזאת האמת הפשוטה ותו לא.
יש רק בעיה אחת עם זה.
זה בולשיט.
אין מלשנים ישרים מהכלא, ולעולם לא יהיו.
"רק כדי שהמושבעים יבינו, אתה אומר שלא עשית שום סוג של עסקה כדי לקצר את עונשך בתמורה לעדותך היום?"
"לא, לא עשיתי," הוא אמר, כמעט בניצחון.
"למה לא?" שאלתי.
"מה?"
"למה לא סגרת עסקה?"
הוא הביט סביב באולם והחליף מבט עם קורן. הוא לא ידע מה לומר.
"פשוט לא," אמר בסופו של דבר.
"אין שום דבר רע בלסגור עסקה. זה קורה כל הזמן. אסיר משיג מידע שיכול לעזור לרשויות, הוא מביע את נכונותו לשתף פעולה והתובע המחוזי סוגר איתו עסקה מול ועדת השחרורים. ועדת השחרורים רוצה שאסירים ישתקמו לחלוטין לפני שישוחררו. שיתוף פעולה עם הרשויות כדי לעזור בפתרון פשעים אחרים הוא ראיה טובה לכך שהאסיר נמצא על הדרך הנכונה להיות אזרח הגון. אז אני שואל שוב, למה לא סגרת עסקה?"
"אמרתי לך, אני לא יודע. רק רציתי להגיד את האמת, זה הכול. הבחורה נרצחה, רציתי לעזור לשוטרים לתפוס את הבחור הזה," אמר לוסון ועכשיו דיבר ממש מהר. הקלדנית הזדעפה והלמה במקשי המקלדת שלה.
צעדתי צעד קטן לעבר העד. הוא היה נסער ושכח לשמור על דיבור אטי ויציב. הייתי צריך ללחוץ קצת יותר חזק.
"אני לא מבקש ממך לחשוף שום דבר רגיש או חסוי אם אינך רוצה, אבל מעניין אותי לדעת, מה עורך הדין שלך אמר כשאמרת לו שלא סגרת עסקה?"
עוד צעד לעבר לוסון. רציתי שהוא ירגיש שאני סוגר עליו. לא משאיר לו מקום.
"לא דיברתי עם עורך הדין שלי על זה," אמר.
עמדתי לעשות עוד צעד ואז עצרתי. נענעתי בראשי בבלבול.
"רגע, אני יודע שזה נראה יותר טוב מבחינת התביעה אם לא סגרת עסקה. למודיע אין הרבה אמינות בעיני המושבעים אם הוא מעיד רק כדי לעזור לעצמו לצאת מהכלא. לפעמים התובע לא רוצה שהמושבעים ידעו שיש עסקה. בלי עסקה, העדות אמינה יותר. אתה מבין שככה הדברים האלה עובדים בדרך כלל, נכון?"
לוסון בלע רוק ואמר, "אני מבין."
"אתה רואה את הגברת שם שמקלידה בזמן שאני מדבר?"
לסתו התכווצה כשהביט לעברה. "כן," אמר.
"היא הקלדנית של בית המשפט. היא מקלידה כל מילה שנאמרת באולם הזה. אם יש מחלוקת לגבי משהו שנאמר באולם הזה, הפרוטוקול קובע. העדות שלך מתועדת בפרוטוקול. אתה מבין את זה?"
"כן."
"מה יקרה אם תעמוד בפני ועדת השחרורים בעוד חצי שנה, והם יגידו שהם לא יודעים כלום על עסקה עם התובע המחוזי? אתה מתועד בפרוטוקול, תחת שבועה, אומר לשופט ולמושבעים כאן שאין עסקה. עורך הדין שלך לא יודע כלום על עסקה, ואין שום ניירת. מה אם מר קורן יגיד שאין עסקה? אתה חושב שוועדת השחרורים תאמין לך ולא למר קורן?"
האולם היה קריר תחת מאווררי התקרה, אבל זה לא מנע מאגלי זיעה גדולים לבצבץ על מצחו של לוסון ולזלוג לתוך עיניו, על לחייו ולתוך זקנו. עיניו היו צרות ונעוצות בקורן.
"אני סנגור, מר לוסון, אני יודע איך זה להתמודד מול התובע המחוזי, ולכן לטובתך, ולטובתך בלבד, אני אשאל אותך שוב, האם התובע המחוזי הציע לך עסקה בתמורה לעדותך היום?"
שני מושבעים נשענו קדימה, מצפים לתשובה.
לוסון לחלח את שפתיו. ניגב את הזיעה מפניו.
"בשביל הפרוטוקול, מר לוסון, אנא ענה על השאלה," אמרתי.
"הוא אמר שהוא יגיד מילה טובה בוועדת השחרורים."
שני המושבעים שנשענו קדימה, שאחד מהם היה אייברי, העבירו את מבטם בחדות אל קורן. עקבתי אחר קו הראייה שלהם. קורן חייך, הניד בראשו.
"אז הוא כן סגר איתך עסקה?"
"כן, זה נכון."
"אני מבין, אז כשהעדת שלא היתה עסקה, שיקרת?"
"לָא, סתם התבלבלתי."
"רק כדי שיהיה ברור, שיקרת למושבעים האלה לגבי עסקה עם התובע המחוזי, אבל לא שיקרת כשאמרת שאנדי דובואה הודה ברצח של סקיילר אדוארדס?"
"משהו כזה."
"כשנעצרת בגין עבירת הסמים שהכניסה אותך לכלא, הודית באשמה או כפרת בה?"
"כפרתי באשמה."
"והורשעת?"
"כן."
"שיקרת למושבעים במשפט המקורי שלך, שיקרת למושבעים האלה היום לגבי העסקה שסגרת עם התובע, אבל אתה מצפה שהם יאמינו לך כשאתה אומר להם שאנדי דובואה הודה ברצח?"
"זה בולשיט, בנאדם. אני עדיין מקבל את ההמלצה שלי לשחרור מוקדם לוועדת השחרורים?" הוא שאל והעביר את מבטו סביב האולם.
פניתי אל המושבעים, הרמתי את ידי ואמרתי, "אין לי שאלות נוספות לעד הזה."
קורן קם, מוכן לחקירה חוזרת שבה יתקן חלק מהנזק.
"מר לוסון, אני רק רוצה להבהיר משהו למושבעים, ולפרוטוקול, לא סגרנו עסקה לשחרורך המוקדם בתמורה לעדותך, נכון?"
לוסון נשען קדימה, אצבעו מופנית אל קורן, שפתיו חשופות כאילו הוא עומד לנהום. הוא עמד להתעמת עם התובע כשהשופט התערב.
"אני לא סבור שהעד הזה אמין. אם הוא רומז שהתובע המחוזי הטעה את בית המשפט בכך שגרם לו למסור עדות שקר, אנחנו יכולים להתעלם מהעד הזה."
קורן ראה שצ'נדלר זורק לו חבל הצלה. הוא נאחז בו, והשופט הורה ללוסון לרדת מדוכן העדים. אבל זה לא השתיק אותו.
"היתה לנו עסקה," הוא אמר בזמן ששני סוהרים ליוו אותו מדוכן העדים.
השופט הציל את קורן, אבל התרשמתי שהוא לא היה מרוצה מזה. לראשונה, קורן קיבל מבט מהסוג שצ'נדלר הקדיש עד כה רק לי. או שהוא לא אהב את הרשלנות של קורן, או שהיה לו גבול מוסרי שהתובע המחוזי מתח יותר מדי.
התיק של קורן החל לקרוס סביבו. הוא התיישב והביט ברשימותיו על השולחן. ראיתי שהוא אוחז בחוזקה בירכו הימנית. כתם אדום הופיע על מכנסיו, בדיוק באזור שבו צבט את בשרו.
הוא הרפה ואמר, "התביעה קוראת למר בקסטון."
בקסטון היה נהג המשאית שמצא את גופתה של סקיילר. הוא לא היה עד חיוני, ולא הייתי בטוח שקורן בכלל יקרא לו.
קייט נשענה ולחשה, "קורן ירד מהפסים. הוא קורא לעד קל. בקסטון לא אומר שום דבר שנוי במחלוקת. קורן עשה את זה כדי לחזור לקצב. אנחנו חייבים ללחוץ על ההדק עם בקסטון."
"לא," אמרתי. "נשתול את השאלות אצל בקסטון. ואז נענה עליהן מאוחר יותר. אם קורן מתקשה, אנחנו צריכים לוודא שימשיך להיות לו קשה. ניתן לו עוד משהו לדאוג בגללו."
קייט הנהנה ואמרה, "אני אקח את בקסטון."
- פרק 58 -
קייט
קייט צפתה בטד בקסטון עולה לדוכן העדים. הוא לבש חולצה לבנה, עניבה כחולה ומכנסי חאקי. הוא היה גבר גדול בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, ושערו החום, שלא זרקה בו שיבה, סורק בשביל בצד. הוא היה מגולח למשעי, וריח של סבון ומשחת נעליים עלה באפה של קייט כשחלף על פניה. הוא לבש את מיטב מחלצותיו לכבוד הופעתו בבית המשפט.
הוא נשבע, וקורן קם על רגליו בתנועה מגושמת כדי לחקור אותו. לפני כן הניח על השולחן שלפניו כרך חוקים עב כרס, בניסיון להסתיר מחבר המושבעים כתם דם שנגלה על מכנסיו כשקם. קייט הבחינה בדם ותהתה כיצד נפצע. לא נראה שהחזיק דבר מה בידו כשהחל לדמם, ולכן הניחה שהפצע ישן. היה לה נדמה שהוא גרם בכוונה לדימום, כאילו כדי להעניש את עצמו.
גברים חזקים היו לפעמים כאלה. קייט ייצגה נשים רבות בתביעות הטרדה מינית ושמעה מגוון סיפורים מפי הקורבנות. לרוב הסיפור חזר על עצמו גבר שלא ידע כיצד לדבר או להתנהג כראוי. זה הכול. זה הסיפור. כל השאר היה רק פרטים. אבל כמה מהפרטים האלה חזרו על עצמם בסיפורים שונים. גברים חזקים פנטזו לעתים קרובות שהם פצועים או חסרי אונים.
קייט חשבה שאולי התובע פצע את עצמו בכוונה.
"מר בקסטון, מה מקצועך?"
"אני נהג משאית."
"והיכן היית בליל 14 במאי השנה?"
"עצרתי למנוחה בתחנת התרעננות על דרך יוניון."
"ומה עשית שם?"
"נמנמתי בתא הנהג. הגעתי לשעות הנהיגה המותרות ליום אחד והייתי צריך לנוח. חשבתי שאחסוך את הכסף למלון ואישן במשאית."
קייט חיבבה את בקסטון. הוא היה ענייני ונראה כמי שבא לספר את האמת ולא שום דבר אחר.
"האם קרה משהו באותו לילה?"
"שום דבר."
"מה עשית למחרת?"
"כבר פרקתי את המטען במפעל הכימיקלים. אני גר כאן בעיירה, והרחוב שלי צר מדי למשאית, אז השארתי אותה בחניון, הלכתי הביתה, ביליתי עם הילדים במשך היום, ובערב אשתי הקפיצה אותי לחניון כדי שאתדלק ואסע לאסוף מטען נוסף."
בקסטון היסס, בלע רוק וכחכח בגרונו, אולי מתוך עצבנות ואולי מעוצמת הזיכרון. כשדיבר שוב, קולו רעד ועיניו היו לחות.
"הייתי ליד המשאית כשראיתי משהו זז בעשב הגבוה שמאחורי מגרש החניה ושמעתי רשרוש. הלכתי להעיף מבט וזה..."
"בבקשה תמשיך, מר בקסטון."
"וראיתי את הצבים. הם עמדו יחד במעגל. בהתחלה לא הבנתי מה הם לועסים. התקרבתי וראיתי שאלה כפות רגליים. החלק התחתון שלהן פנה כלפי מעלה, לכיווני. באור הירח הן נראו כחולות."
"ומה עשית?"
"התקשרתי לשריף," אמר בקסטון. "שמעתי שהילדה של משפחת אדוארדס נעדרת ולא היססתי."
"תודה," אמר קורן וחזר למקומו.
המושבעים חיבבו את טד בקסטון. זאת תהיה טעות לתקוף אותו. קייט ידעה שעדיף לה להפוך אותו לעד הגנה.
"מר בקסטון, באיזו שעה הגעת לחניון המשאיות?" היא שאלה.
"בסביבות עשר וחצי בלילה. משהו כזה."
"ונשארת במשאית כל הזמן?"
"פחות או יותר, כן. קופסת האוכל שלי היתה בתא הנהג. נדמה לי שהשתמשתי פעם אחת בשירותים בתחנת הדלק כשהגעתי. זה הכול."
"האם שמעת מתא הנהג את המוזיקה מהבר של הוג?"
"בטח. אחרי שאכלתי ניסיתי להירדם, אבל המוזיקה השאירה אותי ער זמן מה."
"האם שנתך קלה?"
"לא במיוחד."
"אבל המוזיקה הספיקה כדי להשאיר אותך ער?"
"כן."
קייט הציצה במושבעים ואז הפנתה את מבטה בחזרה אל העד. היא למדה להשתמש בתנועות הגוף המעודנות האלה במיומנות גוברת והולכת. בדרכה שלה, היא אותתה למושבעים: זה חשוב. תזכרו את זה. עכשיו שימו לב.
"לא שמעת אישה צעירה צורחת או קוראת לעזרה בשום שלב באותו לילה?"
הוא הניד בראשו. "לא, בשום פנים ואופן. אם הייתי שומע דבר כזה, הייתי בא בריצה. יש לי בת בערך בגיל הזה."
"ולא ראית את הקורבן מוקדם יותר באותו לילה, לפני שמצאת אותה?"
"לא."
"ובשום שלב באותו לילה לא ראית את הנאשם?"
"לא, עד כמה שאני זוכר."
"מר בקסטון, התביעה טוענת שסקיילר אדוארדס עזבה את הבר של הוג בסביבות חצות עם הנאשם ושהשניים רבו. לטענת התביעה, הנאשם הכה את הקורבן וחבט בפניה כמה פעמים, והיא הצליחה לשרוט את גבו בציפורני ידה הימנית. עוד נטען כי במהלך המאבק, בשתיים מאצבעות ידה השמאלית של הקורבן המפרק יצא מהמקום והן נשברו. לאחר מכן היא נחנקה למוות, ובשלב כלשהו באותו לילה או למחרת היא נקברה במקום שבו מצאת אותה. אתה מבין שזוהי טענת התביעה?"
"אני מניח," ענה בקסטון.
"אבל לא שמעת צרחות, או כל רעש אחר שיכול להעיד על מאבק כזה, נכון, מר בקסטון?"
"לא שמעתי."
"תודה, מר בקסטון. אין לי שאלות נוספות."
קורן ויתר על חקירה חוזרת, ובקסטון ירד מדוכן העדים. השופט צ'נדלר צפה בו כשצעד במעבר ויצא מן הדלתות שבירכתי האולם. הוא הכריז על הפסקה, וקייט חשבה שזיהתה משהו בהבעת פניו כשקם מכיסאו. דאגה וספק, ודומה ששניהם היו מכוונים כלפי התביעה. היא לא רצתה לפתח ציפיות, אבל נראה שצ'נדלר מתחיל להיפתח לאפשרות שאנדי דובואה עשוי להיות חף מפשע. היא הדחיקה את המחשבה לעת עתה, שלא תסיח את דעתה, ורשמה לעצמה את רשימת העדים שטרם העידו מטעם התביעה.
מומחית הדנ"א שריל בנברי, שתקשר את הדנ"א של אנדי לחומר שנמצא מתחת לציפורניה של סקיילר אדוארדס; השוטר לנארד, שיעיד על אמיתות ההודאה ועל השריטות על גבו של אנדי; ראיין הוג, בעל הבר; ולבסוף אביה של סקיילר, פרנסיס אדוארדס, שיפרוט על נימי נפשם של המושבעים.
לא היתה ערובה לסדר העדים, אבל קייט שיערה שקורן ישאיר את פרנסיס לסוף. אחרי הכול, הוא אפילו לא היה באולם בית המשפט.
"מי העד הבא?" שאלה.
אדי הניד בראשו ואמר, "אין לי מושג. קורן מאלתר. הוא יכול לעשות כל דבר. עוד לא ראינו את ההפתעה האחרונה בתיק הזה."
- פרק 59 -
אדי
היינו קרובים להציל את חייו של אנדי, וידעתי שקורן מסוכן ביותר כשהוא עם הגב אל הקיר. ככה זה אצל אנשים מסוגו. הכוח הגלום בתפקיד עשה לו את זה. כשאתה חורץ גורלות לחיים ולמוות, בלי איזונים ובלמים ובלי לתת דין וחשבון לאיש, קל להיהפך למפלצת. לקורן היו כסף והשכלה מהשורה הראשונה, והוא היה אמור לייצג מדינות קטנות מאחורי שולחן שיש במשרד ענקי במנהטן. במקום זאת, הוא מצא את עצמו בחור נידח באלבמה, כשהוא מרוויח מאה אלף דולר בשנה. זה לא היה כישלון מבחינתו. הוא חיפש את המשרה הזאת. הוא כבר היה מפלצת כשקיבל את התפקיד. הכוח הוא שמשך אותו.
במהלך ההפסקה הקצרה החליף קורן בגדים, וכעת לבש חליפת פסים עבה בצבע כחול כהה. חליפה שתסתיר את הדימום בירכו. או שהיה לו שם פצע שלא החלים, או שהיה פצע שהוא לא הניח לו להחלים. יש גברים שלא רק נהנים לגרום סבל, אלא נהנים גם מהכאב עצמו. אם הייתי מפיל אותו באגרוף ימני, הוא כנראה לא היה נהנה מזה כל כך. בטח לא כמוני.
השופט והמושבעים נכנסו, וקורן זרק את הכדור לאוויר.
"המדינה קוראת לד"ר שריל בנברי," אמר.
אישה בז'קט בצבע לימון ובמכנסיים שחורים התקדמה אל דוכן העדים. היא נראתה סביב גיל שישים. שערה החום הכהה הדליל היה אסוף בקוקו. תווי פניה נראו מגוהצים, כאילו מלחציים מאחורי ראשה מותחים את העור בחוזקה על הגולגולת. רק העכירות החיוורת בעיניה הירוקות וכתמי הגיל על ידיה הסגירו את שנותיה.
היא נשבעה, הביטה במתיקות בקורן, ולבקשתו פירטה את כישוריה כעדה מומחית. נראה שהם מבצעים שגרה מתורגלת היטב. הם רקדו את הריקוד הזה פעמים רבות בעבר. הקרבה ביניהם גרמה לי לתהות כמה גברים עזרה המומחית הטובה לקורן להוציא להורג.
המחשבה העבירה בי רעד.
הזיעה על גבי התייבשה והצטמררתי. שמחתי על כך. הייתי צריך להיות חד במיוחד בשביל העדה הזאת. היא כבר ראתה קרב או שניים. ד"ר בנברי תהיה יריבה אימתנית.
"הוצגו בפנייך שני מוצגים לבחינה ולהשוואה, נכון?" שאל קורן.
"כן, כפי שפירטתי בדוח שלי. גזירי ציפורניים ודגימת דנ"א."
"אני יודע שיש הרבה פרטים מדעיים בדוח שלך, אבל האם תוכלי להסביר למושבעים, במילים פשוטות, את הממצאים?"
"כמובן. ראשית בחנתי את החומרים שמתחת לציפורניים ונטלתי דגימה. חלק מהם היו דם ועור. חלקיקים זעירים. בחנתי את החלקיקים האלה והצלחתי להפיק מהם תבנית דנ"א."
"ומהי תבנית דנ"א?"
"הקוד הגנטי של אדם. לכל אדם יש קוד ייחודי משלו."
"מה עשית בדגימת הדנ"א מהנאשם?"
"הפקתי את הדנ"א מהדגימה וזיהיתי את הסמנים תבניות הדנ"א שעוזרות לנו לקבוע את הקוד. אחר כך השוויתי בין סמני הדנ"א מהדם ומהעור שנמצאו מתחת לציפורניים לבין דגימת הדנ"א מהנאשם."
ד"ר בנברי השאירה את התשובה תלויה באוויר, השתהתה ולגמה מים, בונה את המתח בקרב המושבעים. היא היתה טובה.
"ההשוואה שלי העלתה התאמה מדעית."
"התאמה."
"התאמה מדעית, כן."
"רק כדי שהמושבעים יבינו, הדם והעור שנמצאו מתחת לציפורניה של הקורבן הגיעו מהנאשם?"
"ככל שהמדע יכול לקבוע, כן."
"ומה ההסתברות של ההתאמה?"
"אנחנו בטוחים ביותר מתשעים ותשעה אחוזים."
"תודה," אמר קורן והתיישב בהבעת סיפוק. ידעתי מדוע הוא נראה כל כך מרוצה. המושבעים שתו בצמא כל מילה של ד"ר בנברי. זאת היתה עדות חזקה. המדע אמר להם שהקורבן ואנדי היו מעורבים במאבק, שהיא שרטה את גבו והדנ"א שלו נשאר מתחת לציפורניה.
המשחק נגמר.
הרגשתי יד על זרועי. זה היה הארי, שמשך אותי אליו ולחש, "היא טובה. תוודא שאתה מצמיד אותה לקרקע לפני שאתה לוחץ על ההדק. אם תשאיר לה אפילו קצת מרחב לתמרון, אנדי הוא איש מת."
הוא צדק. הכול התנקז לרגע הזה. אם לא נהפוך את עדותה של העדה הזאת, הכול יהיה אבוד. לפני שקמתי לחקירה הנגדית, הבטתי באנדי ובאמו. זרועה התפתלה דרך המעקה שהפריד בין יציע הקהל לשולחן ההגנה. אנדי סובב את כיסאו, כדי שהשופט לא יראה, ואחז בידה.
פטרישיה הכירה את בנה. לא משנה אילו ראיות טען קורן שיש לו, היא ידעה שהילד שלה אינו רוצח. אבל זה לא ישנה דבר אם לא נצליח להציל אותו.
היה לי זמן לחשוב והגעתי למסקנה שיש לי חלון הזדמנויות צר לתקיפה. המפתח היה אנדי. הוא סיפר לי שהשוטרים הכו אותו עד שאיבד את ההכרה. האמנתי לו. הראיות שמצאנו בימים האחרונים עזרו לי להרכיב תמונה בראשי. הרסיסים התחברו לאט לאט.
עכשיו הגיע הזמן לצרף את כולם יחד.
נשמתי עמוק ונעצתי את הסיכה הראשונה.
"ד"ר בנברי, האם נכון לומר שמחלקת השריף סיפקה לך שתי דגימות לניתוח?"
"כן. שני מוצגים. גזירי ציפורניים ודגימת דנ"א מהנאשם."
"כיצד נמסרו לך המוצגים האלה?"
"השריף, שינוח בשלום על משכבו, הביא אותם למעבדה המחוזית, שם חתמתי על אישור קבלה כשהועברו למשמורתי."
"כמה זמן את משמשת כמומחית הדנ"א של המחוז?"
"כבר חמש עשרה שנים."
"האם פיתחת יחסי עבודה טובים עם רשויות אכיפת החוק לאורך השנים?"
"אפשר לומר שכן."
"איזה מוצג בחנת ראשון?"
"את גזירי הציפורניים של הקורבן."
"בחנת את החומר שמתחת לציפורניים, נכון?"
"נכון. הובא לידיעתי שלנאשם היו כמה שריטות על גבו שיכולות להתאים לסימני ציפורניים, ובדקתי אם יש עור, דם או דנ"א שלו בחומר שמתחת לציפורני הקורבן."
"אני מבין. האם נמצא חומר אחר מתחת לציפורניים האלה, מלבד החומר הגנטי?"
"כן, כמה תרכובות כימיות. נודע לי שהקורבן למדה כימיה לתואר ראשון באוניברסיטת אלבמה. אני מניחה שהיא באה במגע עם חומרים שונים."
"האם תוכלי להקריא את רשימת החומרים שמצאת על גזירי הציפורניים, מלבד החומר הגנטי?"
ד"ר בנברי הביטה בשופט ושאלה, "אוכל להיעזר בדוח שלי?"
"כמובן. זאת עדות, לא מבחן זיכרון," אמר השופט צ'נדלר.
מכיס הז'קט הצהוב שלה שלפה ד"ר בנברי זוג משקפי קריאה בעלי מסגרת מתכת דקה, הרכיבה אותם על אפה ופנתה לדוח שלה, שהיה מונח בתיקיית פלסטיק. היא דפדפה בכמה עמודים, מצאה את הפסקה הרלוונטית והחלה לקרוא.
"בחנתי את גזירי הציפורניים שסופקו בשקית ראיות אטומה שסומנה CL12 ומצאתי את הממצאים הבאים:
"דם, עור, שיירים כלליים, שאריות אבקה.
"שאריות האבקה זוהו כחלקיקים של חומר אנטיכולינרגי (ארבעה חלקים), סרטרלין (חלק אחד), מורפין סולפט (ארבעה חלקים), פנותיאזין (ככל הנראה פרוכלורפראזין) (חלק אחד)."
"סרטרלין היא תרופה, נכון, דוקטור? תרופה נוגדת חרדה, המוכרת בשם זולופט?"
"כן, זה נכון."
"בואי נבחן את שלוש התרכובות האחרות. חומר אנטיכולינרגי הוא גם תרופה, נכון? משתמשים בו בבנדריל, תרופה להרפיית שרירים שעוזרת בהתכווצויות בבטן?"
"כן."
"מורפין סולפט ניתן ליטול בצורת טבליות כדי להקל כאב?"
"כן."
"והחומר האחרון, פרוכלורפראזין, הוא נוגד הקאה. הוא יכול לעזור להקל בחילות?"
"אני מניחה, אני לא רוקחת."
"גם הקורבן לא היתה. היא למדה כימיה, לא רוקחות. זה שילוב יוצא דופן של חומרים למצוא מתחת לציפורניו של אדם, לא?"
"מניסיוני, מוצאים הרבה דברים יוצאי דופן מתחת לציפורניים," אמרה ד"ר בנברי.
הייתי צריך להיות נוקב יותר. עוד סיכות.
"הרשי לי לנסח מחדש. האם מצאת אי פעם את השילוב הזה של חומרים בגזירי ציפורניים אחרים שבחנת?"
ד"ר בנברי הנהנה קלות. היא ידעה שאנחנו בקרב מילולי ושעכשיו זכיתי בנקודה. אם כי לא היה לה מושג לאן אני חותר. לאף אחד לא היה מושג. חוץ מאשר לקייט, להארי ולבלוך.
"לא," היא אמרה, "אני לא חושבת שמצאתי את השילוב הזה של חומרים בגזירי ציפורניים, אבל מצד שני, לכל דגימה יש מאפיינים ייחודיים משלה."
היא חשבה שהיא הודפת עוד מהלומה. זה מה שרציתי שהיא תחשוב.
"והחומרים שנמצאו מתחת לגזירי הציפורניים האלה יכולים לספק לנו ראיות חיוניות, נכון?"
היא היתה זהירה יותר עכשיו, אבל לא היתה לה ברירה אלא לאשר.
"כן, הם יכולים לספר סיפור. כמו מי שרט למי את הגב."
בנברי ניסתה להשחיל עקיצות בכל הזדמנות. הייתי צריך להתעלם מהעקיצה שלה כרגע. עבדתי על התמונה הגדולה, אבל רשמתי לעצמי את תשובתה. עמדתי לקחת אותה, לכדרר אותה ולזרוק לה אותה ישר בפרצוף.
"רק כדי שיהיה ברור, בחנת את החומרים שנמצאו מתחת לציפורניים, לא את הציפורניים עצמן?"
"נכון. לא היה צורך לבחון את הדנ"א של הציפורניים עצמן. מקורן היה ברור וכבר נקבע בשרשרת הראיות מהשריף. נוסף על כך, הפקת דנ"א מציפורן של אדם היא תהליך קשה הרבה יותר."
הגיע הזמן ללחוץ על ההדק.
"הנאשם בתיק הזה, שמכחיש כל עימות עם הקורבן, אינו זוכר שנשרט. הוא אינו יודע כיצד הגיעו השריטות לעורו."
"טוב, ברור שהוא יגיד את זה, לא? זה מובן מאליו."
"דוקטור, אני רוצה להראות לך תצלום של הקורבן. זה תצלום מספר שתיים של התביעה."
הפקידה הושיטה יד מאחורי שולחנה והרימה תצלום מוגדל של הקורבן, שוכבת על העפר מאחורי הבר של הוג.
"ראשית, אני רוצה להודות לתביעה על הגדלת התמונה, שמסייעת גם להגנה. ד"ר בנברי, הביטי בבקשה בציפורניה של הקורבן."
ד"ר בנברי הסירה את משקפי הקריאה שלה, הסתובבה ובהתה בתמונה.
"ציפורניה של הקורבן צבועות בלק אדום בוהק. דוקטור, בבדיקה שלך את גזירי הציפורניים של הקורבן, את לא מזכירה לק כאחת התרכובות שנמצאו מלבד החומר הגנטי."
ד"ר בנברי בלעה רוק ואמרה, "כן."
"היכן נמצאים גזירי הציפורניים עכשיו?"
"הם במעבדה שלי."
"דוקטור, חשבי היטב לפני שתעני. למיטב ידיעתך, על גזירי הציפורניים שבחנת לא היו עקבות של לק, נכון?"
היא היססה, הביטה בתצלום. היא בחנה אותו, צמצמה את עיניה כדי להתמקד בציפורניים.
"הלק אולי התקלף כשגזרו את הציפורניים," אמרה.
"רגע, בואי נחזור אחורה. את מאשרת שעל גזירי הציפורניים שבחנת לא היה לק?"
"נכון, אבל כפי שאמרתי, אולי הוא התקלף."
"אני מניח שזה אפשרי, אבל כולו? בלי להשאיר שום עקבות?"
"זה אפשרי," היא אמרה.
הושטתי יד לשולחן ההגנה, הרמתי שלושה עותקים של מסמך ומסרתי עותק אחד לתביעה ועותק אחד לשופט. "כבודו, לאור התשובה שסיפקה העדה, ברצוננו להגיש את המסמך הזה כראיה בשלב זה," אמרתי.
"זה לא רלוונטי," אמר קורן.
"כבודו, הרלוונטיות תובהר באמצעות עדותה של העדה."
השופט צ'נדלר עבר על המסמך, קרא לאטו כל מילה.
"אני לא רואה את הרלוונטיות, וייתכן שגם המושבעים לא יראו אותה, אבל אני מאשר את השאלה. זהו תיק רצח שעונשו מוות," אמר השופט צ'נדלר. הוא ניסה למזער את הרלוונטיות של המסמך, לגרום למושבעים לחשוב שהוא אינו חשוב, ואולי הם לא יקדישו לו תשומת לב רבה.
נתתי עותק של המסמך לעדה וביקשתי ממנה לקרוא אותו. היא קראה. בתחילה לא הבינה מדוע אני מראה לה אותו, ואז, כשהגיעה לתחתית העמוד, הבעתה השתנתה. עיניה נפערו לרווחה, שפתיה נפשקו, והיא הביטה מיד בקורן. לא היה דבר שהוא היה יכול לעשות בנידון.
"דוקטור, כשהזכרת את שריף לומקס קודם, אמרת, 'שינוח בשלום על משכבו'. אני מבין שהייתם חברים טובים, את והשריף המנוח?"
"הכרנו במסגרת תפקידינו. אני מניחה שפיתחנו יחסי קרבה עם הזמן."
ניסיתי לדלות זאת ממנה בעדינות, לא באופן ברור מדי. היא לא שיתפה פעולה, ולכן נאלצתי לשאול ישירות.
"מניסיונך, הוא היה איש ישר?"
"כן, הוא היה איש טוב."
בינגו.
"גם אשתו חשבה כך," אמרתי והושטתי את ידי. קייט הניחה בה שלושה עותקים של תצלום. מסרתי אותם לשופט, לקורן ולעדה.
"אני מבקש שהתצלום הזה יתקבל כראיה."
"כבודו, האם מר פלין באמת מבקש מבית המשפט לאשר את התצלום הזה כראיה?" שאל קורן.
השופט צ'נדלר הביט בתצלום וכמו שקל אותו בידו. הוא הביט בתקרה, אחר כך בקורן ושוב בתצלום. הוא כיהן בתפקידו שנים רבות. יותר זמן מקורן. יותר זמן מהשריף. יכול להיות שטעיתי, אבל זיהיתי שינוי בגישתו. הוא הכיר את לומקס זמן רב. הוא הכיר אותו לפני שקורן הגיע לעיירה, ומשהו התעורר בו.
"האם התצלום הזה אותנטי?" שאל השופט.
"כן, כבודו. אם יש ספק כלשהו, אני בטוח שהמקור נמצא ברשותה של מחלקת השריף. אפשר להציג אותו אם תהיה מחלוקת לגבי האותנטיות שלו," אמרתי.
"אני אקבל את הראיה הזאת," אמר השופט.
"כבודו, זו שערורייה " החל קורן לומר, אך לא זכה לסיים.
"לא, מר קורן. זאת לא. פסקתי את פסיקתי, וראוי שתכבד אותה," אמר צ'נדלר ישר לתוך פניו ההמומות של קורן.
הסתובבתי אל קייט והארי. הם נראו כאילו השופט שלף זה עתה ארנב חי מהכובע. משהו השתנה בחדר. בטמפרטורה. צ'נדלר היה כמו ספינת קרב, שלא מתהפכת ככה סתם. שיערתי שהוא ראה בתצלום משהו שנגע בו אישית. בנקודה שאפילו לא ידעתי שיש לו.
נתתי לעדה עותק של התצלום.
"זה תצלום של מכתב. הוא נכתב על ידי לוסי לומקס, אשתו המנוחה של שריף קולט לומקס. זה כנראה היה הדבר האחרון שהוא קרא. הוא נמצא זמן קצר לאחר מכן, והרשויות סבורות שהתאבד. אתן לך רגע לקרוא את המכתב. ברור ממנו שאשתו חשבה שהוא איש טוב, אך שהוא סטה מדרך הישר."
ד"ר בנברי קראה את המכתב.
"ובכן, היתה לי דעה טובה על השריף," היא אמרה.
"היית מודעת לכך שאשתו של השריף, לוסי לומקס, שמתה לפני ימים ספורים, סבלה מסרטן במשך זמן רב?"
"כן."
"המסמך שבידך הוא תעודת הפטירה של לוסי לומקס. בתחתית המסמך, כמנהג המחוז, יש רשימה של מצבה הרפואי הידוע במועד מותה ורשימה של התרופות שנרשמו לה. את רואה את זה?"
"כן."
"בזמן מותה, ממש השבוע, נרשמו ללוסי לומקס בנדריל, זולופט, מורפין סולפט ופרוכלורפראזין. השילוב המדויק של החומרים שנמצאו מתחת לגזירי הציפורניים שבחנת, נכון?"
ד"ר בנברי הנהנה.
"לפרוטוקול, אנחנו צריכים תשובה קולית של כן או לא."
"כן, זה נכון."
"כמו כן, תוכלי לראות במכתב שהשאירה לבעלה שהיא הודתה לו על שטיפל בה. אני מצטט: אהבתי את הדרך שבה טיפלת בי כשהייתי חולה. עיסית את כפות רגלי, רחצת אותי, חפפת את שערי, אפילו ריסקת את הכדורים שלי ושמת אותם ביוגורט כשלא יכולתי לבלוע. גזירי הציפורניים שבחנת לא הגיעו מהקורבן, נכון, דוקטור? בחנת את גזירי הציפורניים של שריף לומקס. הוא העביר את אצבעותיו על עורו של הנאשם אחרי שהוכה עד לאובדן הכרה בתאו. זאת המסקנה ההגיונית, נכון?"
פניה הסמיקו והיא אמרה, "אני יכולה להעיד רק על הבדיקות שערכתי. אני לא זאת שהשיגה את הדגימות."
"קודם אמרת שהחומרים מתחת לציפורניים יכולים לספר סיפור, כמו מי שרט למי את הגב. ברור מי שרט במקרה הזה, וזאת לא היתה הקורבן, נכון?"
ד"ר בנברי הביטה ברצפה, הסיטה את שערה לאחור וניערה אותו מכתפיה כאילו ניערה מעצמה מסקנה שלא רצתה להתמודד איתה.
"בחנתי את הדגימות שניתנו לי והגעתי למסקנה שלי על סמך המידע שניתן לי על ידי השריף."
"לשריף לומקס זה כבר מאוחר מדי. אולי לא מאוחר מדי עבורך, ד"ר בנברי. אשאל אותך שוב, האם את מאמינה כעת שגזירי הציפורניים שניתחת הגיעו מהקורבן? או שאולי הם הגיעו מהשריף עצמו?"
ד"ר בנברי הביטה בשופט צ'נדלר. הוא בהה בה במבט נוקב מעל מסגרת משקפיו, סנטרו שעון על אגרופו.
"לאור מה ששמעתי היום, ייתכן שהם הגיעו מהשריף ולא מהקורבן," אמרה ד"ר בנברי.
רעש הוא חשוב בבית המשפט. אף פעם לא שקט באולם, אף על פי שאמור להיות. כולם לוחשים, משתעלים, ממלמלים ונוזפים. כל הזמן. באותו רגע, הרעש היחיד בחדר הגיע מהמושבעים. חלקם הביטו בעמיתיהם. אחרים השתנקו או קיללו מתחת לשפם. זאת היתה התגובה שחיפשתי. שקיוויתי לה. אולי אחת המשקולות במשקל טונה מתוך השתיים שרבצו על כתפי זזה קצת, רק קצת. ריאותי התמלאו כראוי בפעם הראשונה מאז שברלין נכנס למשרדי וסיפר לי על אנדי דובואה.
לומקס מת כי חיפש גאולה. הייתי בטוח בכך. גם השופט ראה את זה. הוא כנראה זכר את השריף הצעיר שתואר במכתבה של לוסי לבעלה. הצעיר שרצה לעשות טוב, שנשא קמע מזל, שרצה לחולל שינוי. אולי צ'נדלר זיהה גם משהו מעצמו במכתב ההוא.
לנשים יש דרך לחתוך דרך כל הבולשיט כמו סכין פלדה לוהטת דרך פאי דובדבנים.
אמרתי לשופט שאין לי עוד שאלות לעדה. לא רציתי לקלקל. השגתי הרבה יותר ממה שקיוויתי. מכאן המצב היה יכול רק להידרדר.
עלה בדעתי לבקש מהשופט להורות על ביטול התיק עקב התנהלות פסולה של המשטרה והתביעה, אבל ידעתי שזה לא מספיק. עוד לא הוכחתי את זה. החלטתי שאשמור את זה לנאום הסיום בפני המושבעים.
"כבודו, אנו מבקשים הפסקה כדי להכין את העדים האחרונים שלנו למחר," אמר קורן.
בית המשפט נעל את דיוניו לאותו יום. המבט שקורן נתן בי כשאסף את ניירותיו העביר בי צמרמורת. הוא חטף כמה אגרופים ברצף בבטן והיה מוכן להשיב מלחמה. מבטו נדד אל אנדי, וחיוך ריצד על שפתיו.
משהו עמד לקרות.
משהו רע.
לקורן היה אס בשרוול. סוג של פוליסת ביטוח, והוא היה מוכן לפדות אותה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ חלק מספר 13 מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
