מוזמנים לקרוא את הפרקים הקודמים בספר
- 30 -
בטי קיי
גרינסבורו, איווה
15 באוגוסט, 1984
היום יום וייטנאם שלי. שתים עשרה שנה עברו מאז השתחררתי, וזה נראה כאילו אתמול ולפני חיים שלמים, גם וגם ביחד. הזיכרונות המוזרים ביותר חוזרים אלי. השתייה במגורים שלנו, כי מועדון הקצינים היה מעוז ההצקות. הפגישה עם ג'ני בסייגון והישיבה הממושכת כל כך באמבט ההוא עד שהיא נאלצה לבוא ולמשוך אותי החוצה. ההסתלקות מפרק החופש שלי בקליפורניה וההבנה שהצבא לא יעזור לי להגיע הביתה. מכירות היומן שלי עולות ככל שאנחנו מתרחקים מהמלחמה, וזה מעניין בעיני. כשכולנו חזרנו, איש מאיתנו לא רצה לדבר על מה שעברנו. אבל עכשיו זה מעניין אנשים. הם אפילו עושים סרטים על המלחמה. אני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי זה. לגבי כל זה. לא אשקר ואומר שההכנסה הצנועה מהיומן מוצאת חן בעיני. היא לא גבוהה, אבל הכנסתי אותה לקרן ליום סגריר. בערב אתקשר לג'ני...
"התוספתן בחדר 10 ער," אמרה דניז כשעברה ליד תחנת האחיות במחלקת ההתאוששות. "הוא מבקש אותך."
"הוא לא," אמרתי. "הוא אפילו לא המטופל שלי." המטופל שלי היה קולונל קופר. הסתובבתי בכיסא שלי כדי לעדכן את הגיליון הרפואי שלו.
קופר היה יציב וצלול, ונצטרך לשלוח אותו הביתה בקרוב, אבל הוא ללא ספק גם יחזור בקרוב. עשרים רסיסים הוצאו מגופו בלונג בּין, ורקמת הצלקת גרמה לחסימה. וקולונל קופר הגיע רק כשהכאבים היו עזים והניתוח דחוף ביותר. לא היתה לנו שום הזדמנות להעביר אותו לבית החולים לחיילים משוחררים באיווה סיטי.
הצרה הלכה אחריו הביתה.
"אעשה איתך עסקה. אני אקח את קופר, ואת תוכלי לקבל את התוספתן בחדר 10."
"תפסיקי לנסות לשדך לי מטופלים, דניז. באמת."
"אין עוד הרבה מה לעשות חוץ מזה," אמרה דניז.
בית חולים סנט לוק היה שקט, מה שרציתי. העבודה שם נהפכה לעניין שגרתי, עוד משהו שרציתי. וזה היה משעמם. מה שחשבתי שאני רוצה, אבל טעיתי. להיות אחות בארצות הברית זה סיפור שונה לגמרי מלהיות אחות בווייטנאם. פחות אחריות. יותר תקנות.
ד"ר פישר פרש מזמן, וזה היה פלוס. הוא פרש לאריזונה, אבל השמועה אמרה שהוא הכניס אחות מתלמדת להיריון, ואביה הפך שם לא מעט שולחנות.
האחות בּוֹשה עמדה לפרוש בקרוב, והיא עודדה אותי ללמוד לתואר שני כדי שאוכל לתפוס את מקומה. הרעיון היה מעניין, כי הוא הקנה לי אחריות גדולה יותר.
"את יודעת שחדר 10 הוא מורה למדעים בבית ספר תיכון?" בישרה לי דניז והקפיצה את גבותיה לעברי. בדקתי לו את הוור..."
"דניז!" התפרצתי עליה.
"שום סמים," היא לחשה. "אני רק אומרת."
דניז התחתנה שנתיים קודם לכן, ומשימת חייה עכשיו היתה לראות גם אותי נשואה. היא תמיד גבלה בלהיות מטרד, אבל בקטע הזה היא עברה את הגבול וממש הרגיזה. או שאולי אני הייתי הבעיה.
גם אחרַי הלכה הצרה הביתה.
בהתחלת המשימה שלה לארגן לי דייטים עשיתי את הטעות ואמרתי לה שאני לא חושבת שאוכל להתחתן עם בחור שלא שירת בווייטנאם, בעיקר כדרך להשתיק אותה, כי לא היו הרבה חיילים בגרינסבורו, איווה. אבל בכל פעם שאחד מהם צץ, היא טרחה להודיע לי. קולונל קופר, בפעם הראשונה שהוא אושפז, שימח את דניז עד השמים, אבל כיוון שלא היו לה שום עניינים עם הבחורים שהתמכרו להרואין, הייתי צריכה להסביר לה את הסימנים על הזרוע שלו.
דניס נקראה למקום אחר ואני קמתי לבדוק את התוספתן בחדר 10. תמיד היה נחמד לשוחח עם בחור שהיה בווייטנאם.
ודניז צדקה, לא היה עוד הרבה מה לעשות.
החדר היה לשניים, אבל הוא היה המטופל היחיד. מצאתי אותו במיטה הקרובה לחלון, מנסה להיעזר בעמוד העירוי כדי לפתוח את הווילון.
"הֵיי!" אמרתי כשהשקיות התהפכו וכמעט נפלו מהווים. "מה אתה עושה?"
"מכניס את אור השמש." היה לו קול עליז של אחרי הרדמה וניתוח.
חייכתי ופתחתי בתנופה את הווילונות, לקחתי את עמוד העירוי ובדקתי את תמיסת המלח ואת הוורידים שלו לפני שהתקנתי אותם שוב.
"לחיצה על הכפתור הזה שם תביא את האחות אם תזדקק לעזרה." הצבעתי על הכפתור שהיה בצדה הימני של המיטה.
"לא הצלחתי להגיע אליו," הוא אמר והרים את ידו הימנית, שנקטעה בדיוק מעל המרפק.
"אבל הגעת לשקית של העירוי?"
"כשאומרים את זה ככה..."
גומות חן בצבצו מעל קצה זקנו. שערו הארוך הסתלסל אליהן, והיה מפוזר פרוע על הכר.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי וניגשתי מסביב כדי למדוד את הדופק שלו בשורש כף היד השמאלית.
"ממש טוב."
"אתה יודע איזה יום היום?"
"יום ניתוח התוספתן שלי."
"מה שמך?"
"זה לא רשום אצלך איפשהו שם בגיליון הרפואי?"
"זה רשום, אבל אני רוצה לשמוע את זה ממך."
"ויליס ביצ'ר."
הדופק שלו היה תקין. נגעתי בסמל חיל הנחתים האמריקאי שקועקע על אמת ידו. "שֵׁירַתָ?"
"שני סבבים בווייטנאם."
"תודה."
"על מה?"
"על השירות שלך. על הקורבן שהקרבת."
יש בחורים שנהיים רגשניים כשהם יוצאים מניתוח, מרחפים גבוה על גלי המורפיום. עיניו החומות של ויליס ביצ'ר נמלאו דמעות.
"אף אחד אף פעם לא אומר לנו את זה," הוא לחש, ואני הנהנתי.
"אני יודעת."
30 בספטמבר, 1984
דיברתי עם קיטי שעה שלמה הערב. יו שוב בחייה, אפשר להאמין לדבר כזה? אחרי כל הזמן שעבר היא פגשה אותו במקרה במסיבה בלונדון, לפני שלושה חודשים. היא אומרת שזה סתם. אבל שום דבר הוא לא סתם אצלו. הבחור הזה הוא פצצת אנרגיה. היא זרקה אותו אחרי הנסיעה ההיא לווייטנאם, ואני הייתי בטוחה שזה בגלל הפנס בעין. היא אומרת שהוא השתנה. ועכשיו מבוגר יותר וחכם יותר. התמונה שלה מופיעה בכל הצהובונים. בכמה מהכותרות כתוב שיו הלך מכות במועדון בניו יורק. למישהו אחר היתה תמונה שלהם מתנשקים במושב האחורי של מכונית. ב"מידנייט גלוב" פורסם שהיא בהיריון ולא יודעת מי האב. בצהובונים אף פעם לא מבינים מה קורה. ג'ני וג'רום נסעו להוליווד לחופשה, והיא אומרת שקיטי רזה יותר מכפי שהיא נראית בתמונות. רזה מדי.
קיטי נוסעת לג'ורג'יה בשבוע הבא לצלם סרט חדש, ונשמע שהיא מתרגשת ממנו מאוד. הבוקר הלכתי והנחתי פרחים על קברם של אמא ואבא. לפעמים אני חושבת על כל הזמן שהם בזבזו באכזבה ממני. איך למרות שהשתדלתי ליישר איתם את ההדורים לפני שנסעתי לווייטנאם, הם לא יכלו להרפות מהכעס. ג'ני אמרה שהם פחדו. והיא צדקה, אבל אני מוצאת את עצמי לפעמים מתקשה לסלוח להם כשאני זוכרת איך הם ניסו לעורר גם בי פחד. איך שלפעמים אני עדיין פוחדת. אני הולכת לכנסייה ומתפללת שזה יעבור. ואני מניחה פרחים על קבריהם. זה לא הרבה, אבל זה כל מה שיש לי. ויליס התנדב להסיע את קולונל קופר לאיווה סיטי כדי להשיג לו שם את העזרה שהוא זקוק לה בבית החולים לחיילים משוחררים שם. אני לא יודעת מה לעשות עם הבחור הזה, אני מכירה אותו שבועיים, והוא שונה. שונה מטוד. שונה לגמרי מרקס. יש בו פשוט משהו שזורח. ממש, ממש זורח.
אוקטובר 1984
"אני לא מאמין שלא ראית את הסרט הזה," אמר ויליס והושיט שטר של חמישה דולר לנער ארוך שיער שאייש את הקופה. "הֵיי, מייק. שניים בבקשה."
"בבקשה, מר ביצ'ר." הנער הושיט שני כרטיסים ואת העודף.
"אני לא מאמינה שראית אותו עשר פעמים," אמרתי לוויליס. בבית הקולנוע בעיר היו שלושה אולמות ואחד מהם הוקדש תמיד לסרטים ישנים יותר. רציתי לראות את הסרט החדש "הטוב מכולם", אבל כשנודע לוויליס שלא ראיתי את הסרט שבאולם שלוש, הוא התעצבן.
"בקרוב מאוד תביני," הוא אמר.
נכנסנו למבואה האפלולית, והוא ניגש ישר למזנון שאותו איישה נערה, מתבגרת אף היא. "היי, ג'ניפר, פעמיים פופקורן ושתי פחיות מיץ," הוא אמר והחליק את הכסף על דלפק הזכוכית.
"לא," אמרתי, תפסתי את הכסף שלו והנחתי את החמישייה שלי. "אתה לא תשלם על הכול. זה לא דייט."
ויליס חייך מבעד לזקנו ופנה אל הנערה שמאחורי דלפק המזון.
"היא אף פעם לא ראתה את 'מלחמת הכוכבים'. את מאמינה?"
"את גרה במערה?" שאלה אותי הנערה, לקורת רוחו של ויליס. הוא צחק כשנענעתי בראש והכנסתי את העודף לכיס. לקחתי את קופסת הפופקורן הקטנה ואת פחית המיץ.
"אתה מכיר את כל הבנות והבנים המתבגרים בעיר," אמרתי.
"זאת עיר קטנה, ואני מלמד את תלמידי השנה הראשונה בתיכון את מדעי כדור הארץ." הוא משך בכתפיו.
ליד הסדרן הוא תפקד במיומנות כזאת. הניח את הפופקורן בידו השמאלית, הכניס את היד לכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלבש והושיט את הכרטיסים לסדרן. פחית המשקה היתה תקועה בין החזה לזרועו הימנית. לא, הוא אמר כשהלכנו בשבוע שעבר לשתות קפה בדיינר של מיטש וניסיתי לעזור לו להביא את הסוכר והחלב. אם אזדקק לעזרה, אבקש.
עד כה הוא לא ביקש.
"חשוב לי מאוד המקום שלי בקולנוע," אמר כשנכנסנו לאולם.
"ברור," אמרתי במחשבה שהוא לא רצה יותר מדי אנשים סביבו. או שהוא היה צריך לשבת ליד היציאה, לפחות ליד המעבר.
"באמצע השורה האמצעית. משם רואים הכי טוב," הוא אמר. "עמוק בתוך האקשן."
ויליס היה הפתעה תמידית. אם רציתי פעם לשתף אותו בהתנסויות שלי במלחמה, או במה שעברו חיילים משוחררים אחרי המלחמה, הוא חסם אותי. הוא התגייס לחיל הנחתים בהתאם לחוק הגיוס לחיילים משוחררים, ושירת שני סבבים בתפקיד שהוא היה מנוע מלספר לי עליו.
"אם אספר לך אצטרך להרוג אותך," הוא אמר לי על כוס קפה. כאילו מדובר בבדיחה, אבל משהו אמר לי שהוא לא התלוצץ. הוא חזר עם יד אחת פחות והלך ללמוד הוראה. הוא אמר שהוא מקבל תרופות נגד התקפי חרדה ושהוא נפגש פעם בחודש עם קבוצת נחתים באיווה סיטי כדי לדבר על מה שהם עברו בווייטנאם. הוא אמר שזה עוזר.
כמה תלמידים שישבו בשורות האחרונות קראו לו כשעשינו את דרכנו אל המקומות שלנו, והוא חייך והשיב לכל אחד מהם בשמו. אמר להם לא להשליך עליו פופקורן.
כשהתיישבנו הרגליים שלנו נגעו זו בזו, והכתף שלו התחככה בכתף שלי ויכולתי להריח אותו, סבון אייריש ספרינג וקצת דיאודורנט פצ'ולי. הריח לא הפריע לי.
"מצאת דירה?" הוא שאל.
כששתינו קפה אמרתי לו שאני לא מנסה למצוא שותפה חדשה לאחר שדניז התחתנה, אבל לא יכולה לשלם את שכר הדירה לבדי. אמרתי שאני לא רוצה שותפה אחרת, ועכשיו אני מחפשת דירה חדשה.
"לא," אמרתי. "עדיין לא מצאתי." לגמתי מהבירה השחורה שהזמנתי. "איפה אתה גר?"
"היי, רגע אחד, אנחנו אפילו לא בדייט."
"זאת סתם שיחה קלה שאני מגלגלת," אמרתי.
"אה, טוב, אם ככה, את מכירה את הבית המוזר שמעבר לפארק ברחוב אֵלְם?"
"הבית של פרנק לויד רייט?"
"תראי אותך. יופי, שכל וחובבת אדריכלות."
"לא הייתי אומרת שאני חובבת אדריכלות, אני פשוט... אוהבת את הבית הזה."
"ובכן, זאת לא יצירה של פרנק לויד רייט. אלא בית בעיצוב אסכולת בית הערבה באדריכלות מודרנית, ובפנים זה חור מגעיל. אני משפץ אותו, והבעלים באים לקראתי בעניין שכר הדירה."
"תראה אותך! שכל, יופי וכושר גופני!"
"אני מחכה שתשימי לב."
אכלתי פופקורן אחד במקום לחייך אליו.
הוא הניח את קופסת הפופקורן בין רגליו ואת פחית המשקה על הרצפה לפניו.
"הילדים לועגים ליד שלך?" שאלתי, ואחר העוויתי את הפנים "סליחה, זה היה לא יפה מצדי."
"רוב האנשים מתעלמים מזה או משקיעים מאמץ רב לא להביט ביד שלי. והאמת היא שיש משהו מרענן בלדבר על זה."
"איך הילדים מגיבים?"
"הם לא. באמת. מישהו יכול לשאול על זה ביום הראשון ואני אענה, והם פשוט יעברו הלאה כדרכם של מתבגרים." הוא רכן קדימה והנמיך את קולו. "ההורים הם למען האמת גרועים יותר. כמה מהם חתמו על עצומה להרחיק אותי מבית הספר כי אני מערער את שלוות הילדים."
"וואו."
"המנהל שלי זימן אותם וקרע להם מול הפרצוף את העצומה שהגישו."
"הוא בחור טוב."
"הכי טוב. הוא שירת בקוריאה, אז הוא מבין את זה."
נרתעתי לשמע המילה קוריאה, מחשבות על רקס ועל הצלקת ההיא שהיתה לו בצד הגוף חזרו אלי פתאום, ולא רציתי בהן. אבל ויליס לא שם לב כי המסך נפתח והאורות כבו.
"מלחמת הכוכבים" היה משהו שכמותו לא ראיתי בחיים. הכול היה הנאה עוצרת נשימה, עד שלוק חזר אל חוות הלחוּת ומצא שם את דודו ודודתו שרופים עד אפר, ולפתע ריח של בשר שרוף מילא את אפי. המוזיקה, שאהבתי, נשמעה עכשיו כמו אזעקה של לפני התקפה אווירית.
בבת אחת התכסיתי כולי זיעה קרה. הראש התפוצץ לי מאחורי העין.
"את בסדר?" הוא לחש ואחז בידי הרועדת.
"אני חייבת לצאת, לחשתי במבוכה אך בתחושה שאני מתה בפנים. ויליס לא אמר דבר ורק הוליך אותי על פני צופים ממורמרים החוצה דרך דלת היציאה ולאוויר הצח.
"את בסדר?" הוא לחש וליטף לי את הגב כשינקתי נשימות של אוויר שכמו לא עשה את כל הדרך פנימה אל גופי.
"אני בסדר. פשוט... זיכרונות, אתה יודע."
הוא משך אותי אל בין זרועותיו.
"אני יודע."
1 בנובמבר, 1984
ויליס ממש אוהב את הלואין. הוא לבש את המדים שלי והרוכסן בקושי נסגר ואני מתחילה מחר דיאטה. אני התחפשתי לדחליל מ"הקוסם מארץ עוץ", והוא איפר אותי. ישבנו על מדרגות ביתו ולגמנו בקבוק יין וחילקנו ממתקים.
אמרתי לקיטי בטלפון שזה היה אחד הערבים המוצלחים בחיי, והיא שאלה אותי למה אני כל כך נזהרת עם ויליס. ממה את מפחדת? היא שבה ושאלה אותי, להיהפך להורים שלך? התשובה לכך היתה "אולי" מהדהד. היא הבטיחה לי שזה בלתי אפשרי, אבל לפעמים אני מרגישה את אמא שלי בתוכי. איך שהיא רצתה לשמור על השקט בכל מחיר. ואני אמרתי לבסוף שאני לא יודעת אם מה שאני מרגישה כלפיו מספיק. חשבתי שמה שהרגשתי כלפי טוד היה מספיק, אבל היינו ילדים, ואילו התחתנו, לא הייתי מה שאני היום. ורקס... טוב, הלכתי לאיבוד במסלול שלו. אבל בלעדיו גם לא הייתי האדם שאני. ואני רוצה שוויליס יהיה האיש הנכון בשביל מי שאני עכשיו. ומי שאני אהיה בעוד חמישים שנה. אני רוצה שהוא יהיה ראוי לי. ושאני אהיה ראויה לו. כל טוב הלב שלו והאינטליגנציה והאומץ. אני פשוט רציתי שזה יהיה כמו שצריך.
קיטי אמרה לי פשוט לשכב איתו, ואז אני אדע. היא אמרה שככה היא ידעה עם דרו, שחקן הכדורסל שהיא ברחה איתו לווגאס ב 79' כדי להתחתן. הייתם נשואים עשר דקות שלמות, הזכרתי לה. מה שהיה הגזמה, אבל לא פראית. הם ברחו כדי להתחתן, בתוך שנה הוא בגד בה, וביום הנישואים הראשון שלהם היה בידיה חצי מהונו וגט. כן, היא אמרה, אבל אלה היו עשר דקות מופלאות.
קיטי קלאסית. אבל היא כנראה צודקת.
נובמבר 1984
"זה עדיין לא דייט," אמרתי כשפשטתי מעלי את החלק העליון של המדים שלי והוא פתח לי את החזייה. היינו במיטה הזוגית שלו בקומה השנייה של בית הערבה, ואני הערתי אותו בדפיקה על דלתו אחרי המשמרת שלי.
"זה לא דייט," הוא אמר, הוריד לי את החזייה ואחר כך גנח לי בין השדיים. "למה זה לא דייט? העור שלך רך כל כך."
"כי..." הוא משך את הפטמה שלי אל פיו ואני ראיתי ניצוצות. הוא הפך אותי על הגב במיטה המבולגנת שלו שהריחה כמוהו. פצ'ולי, אייריש ספרינג ונסורת. אילו היה רק ריח אחד שיכולתי לקבל לתמיד, הייתי בוחרת בריח הזה. והוא קילף את שאר חלקי המדים שלי ואחר כך הצליח לקלף ממני את הגרבונים.
"תתרכזי, בטס. למה זה לא דייט?"
הוא נשק לעור הבטן שלי, התקדם באטיות במורד גופי.
"ככה," אמרתי.
הוא צחק ליד הירך שלי. "אוקיי, בטס."
טוב, חשבתי בלבי, אחרי שהזעתי וראיתי הבזקי אור. קיטי צדקה. אחרי ששכבתי עם ויליס קיבלתי תשובות להמון שאלות.
"תגידי," הוא אמר כששכבנו במיטה אחר כך, עם הראש שלי על החזה שלו. "למה את דופקת אצלי על הדלת ב..." הוא הביט בשעון שליד המיטה, "אחת בלילה?"
"כי זה נהפך אצלי בראש לעניין הגדול הזה," אמרתי.
"סקס?"
"כן. סקס. ולצאת איתך לדייטים..."
"אה." הוא נענע בראשו. "הבנתי ממקור מוסמך שאנחנו לא יוצאים לדייטים."
ליטפתי לו את הפנים, את המשי של זקנו. גופו היה שרירי וחזק הוא נדרש להסתיר את כתובת הקעקע של חיל הנחתים כשהיה בעבודה. את הקעקוע האחר שלו, דרקון על הכתף שהוא עשה כשהיה בסייגון במסגרת חופשה מהצבא, הוא טען שעשה כשהיה שתוי כל כך שהוא לא זוכר את האירוע בכלל.
הוא שיחק בשיער שלי ואני סיפרתי לו על רקס ועל טוד. על ההפלה. על התינוקת וד"ר פישר. סיפרתי לו שבווייטנאם הייתי פורצת בבכי לקול של מסוקים מתקרבים, שאפילו עכשיו, חלמתי שניסיתי לקשור כלי דם בפצע בחזה אבל לא הצלחתי למצוא אותם, ושדם פרץ החוצה מהחזה של המטופל וכיסה לי את הידיים ונשפך על הרצפה עד שהיה שם כל כך הרבה ממנו שהתעוררתי בהרגשה שאני נחנקת. סיפרתי לו איך הורי מתו בהפרש של שבוע זה מזה, שנתיים לאחר שחזרתי ושזה לא הזיז לי בכלל.
הוא סיפר לי על סוּ, אהובת נעוריו מהתיכון ששלחה לו מכתב פרידה כשנשלח בפעם הראשונה לחזית, על קמבודיה והמנהרות ו"בטי המקפצת", המוקש שלקח לו את היד, ואת החבר הכי טוב שלו.
הוא אמר שלפעמים השנאה והזעם היו עצומים כל כך שהוא הרגיש כאילו הוא הולך בהם לאיבוד. הוא חלם על מחנה שבויים בכלובים של במבוק, ועל המפקד שלו שיכול לשיר שירים גסים בקול של נער מקהלה.
סיפרתי לו על ג'ני ועל קיטי.
"יש לי חברים. חברים טובים. אבל אנחנו לא אוהבים זה את זה ככה."
"הן באמת יחידות במינן."
"היי, אל תכעסי," הוא אמר והשמים הוורידו מחוץ לחלון.
פיהקתי ותהיתי אם יכולתי אי פעם לכעוס על הבחור הזה. "על מה?"
"האמת היא שלא הכול באשמתי. חלק מהאחריות היא שלך."
"במה?" התנתקתי מהחזה שלו כדי להביט בפניו הרציניות ובעיניו הצוחקות.
"אני אוהב אותך, בטי קיי אלן."
הנחתי שוב את ראשי על חזהו, הבליטה המנחמת של לוח לבו היתה צמודה אל אוזני.
"אני יודעת."
12 בדצמבר, 1984
קיטי ויו מרוחים על כל הצהובונים. שוב. יו הופיע בג'ורג'יה, שם היא היתה בצילומים, ועשה את הסצנה הגדולה הזאת. אמרתי לה שהיא צריכה להתקשר למשטרה, היא צחקה עלי. אני מודאגת. בדיוק כשהיא מצליחה להתחמק ממנו הוא צץ שוב. ג'ני מוכנה לטוס לאל איי וליזום שיחת התערבות. אני כמעט סיפרתי לשתיהן את החדשות שלי. אבל עדיין לא לוויליס. והוא באמת אמור להיות הראשון שידע.
"קיבלנו חבילה," אמר ויליס כשפתח את הדלת הקדמית בין הבית למרפסת הסגורה ברשת. הוא גרף שלג בעזרת התותבת החדשה שהקנתה לו שליטה חלקית באת.
"איזה מין חבילה?" שאלתי והרמתי מהרצפה את היריעות שהגנו עליה.
הקומה הראשונה של בית הערבה נראתה די טוב, אם יורשה לי לומר את זה בעצמי. עברתי לגור שם יום אחרי ששכבנו בפעם הראשונה, וכשלא עשינו סקס צבענו את הקירות והתקרה בלבן בוהק, סיימנו את גימור העץ ושכרנו מישהו שיטפל ברצפה. הבית כולו נצנץ כמו מטבע חדש. עזרתי לממן חלק מזה בעזרת הקרן שלי ליום סגריר, וזה שימח אותי.
"חבילה בדואר אוויר."
הוא מיקם את הארגז על רצפת העץ והחליק אותה לעברי. הוא פשט את המעיל וחלץ את המגפיים במרפסת.
"זה מקיטי," אמרתי. לקחתי מספריים ופתחתי את החבילה על הספה.
הוא נכנס בדיוק כשפתחתי אותה. הוצאתי כרטיס מתוך הנייר הדקיק. "בשביל העץ שלכם," היה כתוב בו. "מתגעגעת, קיטי."
מתחת לנייר היו ארבעה קישוטי זכוכית לעץ חג המולד. ובתוך כל אחד מהם היה כפתור ורוד.
שכה אחיה, הם נראו כאילו הם בהיריון, ואני תהיתי עם היד על הפה אם היא ניחשה איכשהו.
"אלה הכפתורים, נכון?" שאל ויליס כשהתיישב לידי. "הקישוטים האלה נראים בהיריון. איך היא הכניסה אותם לשם?"
"אין לי מושג. אנחנו יכולים ללכת אחר כך לקנות עץ?" אמרתי בקול חנוק, מרוב התרגשות של יראת כבוד וחיבה שהרגשתי כלפי חברתי. כלפי ויליס. כלפי הבית הזה. מכל האהבה שפעמה בי.
"בטח. היי, היי, אל תבכי. נקנה עץ. נתלה את הקישוטים האלה במקום הכי בולט. ואחר כך אני חושב שאנחנו צריכים ללכת לבית העירייה ולהתחתן. חתונת חג המולד."
התלוצצנו על זה כמעט כל יום, איך נברח ונתחתן. אבל הרושם היה שאיש מאיתנו לא התייחס לכך ברצינות. לא היינו זקוקים לפיסת נייר שתגיד לנו שאנחנו שייכים זה לזה. הרגשתי את אמא שלי מתהפכת בקברה בגלל הסידור הזה. אבל היא, למען האמת, היתה חלק מהסיבה שהסידור הזה התאים לי. אמרתי לעצמי שאם לעולם לא אתחתן, לא יהיו לי נישואים לא מאושרים, כמו שהיו להורי.
הדמעות זלגו בשטף.
"די, בחייך. אנחנו לא חייבים להתחתן, מתוקה," הוא אמר. "אני סתם מתלוצץ. אנחנו בסדר כמו שאנחנו."
"לא, אני רוצה להתחתן," אמרתי בין משיכות באף. "העניין הוא פשוט..."
התקשיתי למצוא את המילים לתאר לו כמה אני מאושרת. כמה יפה הבית הזה וכמה אני מתרגשת מלעשות אותו בית אמיתי, איתו ועם התינוק. כמה קשה להאמין שמצאתי אותו. כמה מר מתוק הכול. החיים האלה. הוא. אני. אנחנו.
"כן, מתוקה," הוא צחק ומשך אותי אליו. "אני יודע."
"אתה לא," לחשתי. "הקישוטים האלה הם לא הדבר היחיד שבהיריון פה."
- 31 -
קלרה
לוס אנג'לס, קליפורניה
2019
קלרה שכבה ערה לגמרי ובהתה בתקרה במודעות מלאה לנוחות העילאית של המיטה. היא היתה אמורה לישון.
אבל היא לא יכלה.
דעתה הסתחררה אחרי היום שעשתה עם קיטי. איך קיטי קילפה בקלות כזאת את כל מה שהן ראו בו מובן מאליו בנוגע לאמן. כל הסיפורים ששמעו, יסוד משפחתן כולה. היא ואבי ידעו על הדייט של הוריהן ב"מלחמת הכוכבים". על ההלואין הראשון שלהם. הן אפילו ידעו על הקישוטים עם הכפתורים בתוכם. אבל הכול היה שונה כשזה בא מקיטי, כי אבי וקלרה לא ידעו עליה.
קלרה עדיין יכלה להיות במשרד הזה, לחקור את קיטי בניסיון להבין למה אמא שמרה את החברות ביניהן בסוד, אבל אבי משכה אותה החוצה משם.
קיטי עייפה, אמרה אבי כשקלרה מחתה. את צריכה לתת לה לנוח.
"קלרה?" לחשה ויקי והסתובבה על צדה כדי להיישיר אליה את מבטה. "את בסדר, מותק? כבר כמעט חצות."
היא כמעט טענה שהיא סובלת מג'ט לג, אף שהיתה באל איי זה ארבעה ימים. הצבת הגבול הזה היתה אצלה טבע שני, והיא נדרשה לעמוד בפני כוחו של הדחף. ויקי היתה ראויה ליותר מזה, ואם לומר את האמת, גם היא.
"גדלתי במחשבה אמיתית שהורי היו מאוהבים וטוב לדעת שזה היה נכון. מנחם."
"אבל את עדיין לא יודעת מי אבא שלך."
"את יודעת," אמרה קלרה וצחקה. "זה כבר בקושי מזיז לי. אני מרגישה כאילו אני לא יודעת מי היתה אמא שלי. לא באמת."
"כי היא שמרה את קיטי בסוד?"
"הן היו כמו אחיות, ויקי. למה לשמור חברות כזאת בסוד?"
ויקי ליטפה לקלרה את הזרוע, והאהדה שהביעה כלפיה בשתיקה הרגיעה את סערת רגשותיה. היא נהגה בטיפשות כשהרחיקה את האישה הזאת ממנה, טיפשות גמורה.
"את רוצה לעשות לי נעים בגב?" שאלה ויקי.
"כן."
ויקי התהפכה הלאה מקלרה, וזו הניחה את ידה על גבה של ויקי, העבירה את אצבעותיה על עורה הרך במעגלים ולאורך עמוד השדרה, כמו שוויקי אהבה.
"אנחנו צריכות לעשות ילד."
ויקי התרוממה על המרפק. "אם את מתלוצצת, זה לא מצחיק."
"אני לא מתלוצצת."
"קלרה," ויקי לחשה. "אנחנו נחזור לשיחה הזאת כשנהיה בבית. אבל... זה משמח אותי כל כך."
קלרה לא התווכחה, רק רכנה ונישקה את ויקי עד שהיא התרככה על המיטה הנוחה להפליא.
נשמעה דפיקה על הדלת. קלרה נאנחה וויקי גנחה. "כן?" אמרה קלרה.
"קלרה?" זאת היתה אבי. "יש לך שנייה?"
קלרה צחקה והתיישבה במיטה. "בואי תיכנסי." היא הדליקה את מנורת הקריאה שעל שידת הלילה שעה שאבי דחפה את הדלת בחולצת פיג'מה גארפילד שלה והבעה מודאגת.
"מה קרה?" שאלה קלרה.
"אולי זה שום דבר," אמרה אבי בנימה שאמרה משהו אחד. "ואולי קיטי רק זכרה את הפרטים לא נכון. או שאולי אבא טעה פה. או שאולי בכלל אני."
"אבי," אמרה קלרה בנימה שדרבנה את אחותה להגיע לעניין.
"החשבון לא מסתדר. אמא היתה צריכה לשבור את הקישוטים האלה כדי להוציא את הכפתורים ולהכין את הקישוטים החדשים האלה מהזכוכית, את זוכרת?"
"הם היו כל כך מכוערים."
"כל כך מכוערים. וכל שנה כשקישטנו את העץ, אבא סיפר לי איך הוא גילה שאמא בהיריון כשהיא קיבלה את הקישוטים האלה בדואר."
"אז?"
"אבא תמיד אמר שאמא היתה אז בהיריון איתי."
משהו צונן ומוזר רחש על עורה של קלרה.
"ובסיפור שקיטי סיפרה לנו עכשיו את עדיין לא נולדת."
"מה את אומרת?" שאלה קלרה, אף שידעה. ודאי שידעה. והיה סיכוי שידעה למן ההתחלה.
"אם הסיפור נכון, תשכחי ממי אבא שלך. אני לא חושבת שבטי קיי אלן היא אמא שלך."
חלק שלישי
- 32 -
קיטי
לוס אנג'לס, קליפורניה
2019
הזריחה היתה... בוטה כל כך. עירומה כל כך עם האופטימיות פעורת העיניים שלה.
קיטי שנאה את זה. תמיד שנאה. תופעה שזכתה להערכת יתר. אלא אם, כמובן, היא הצליחה להישאר ערה ולראות אותה. אם הלילה לא נגמר והיא הצליחה להחזיק מעמד עד שהשמש תזרח, ובכן, מי יכול להתווכח עם הקסם שבכך?
אבל עברו שנים מאז הקסם הזה פקד אותה.
הבוקר היה הזמן שבו היא הסתתרה. שבו היא נהגה לרוץ, פשוטו כמשמעו וכמטפורה. בחצי האור הזה היא עשתה את העבודה הלא נעימה שדרשו חייה.
שרידותה.
היו מאות פגישות של טרם זריחה עם מנתחים פלסטיים להסתרת ההזדקנות, הדלדול והצניחה. מתיחות בטן. הרמת שדיים, ניקוי רעלים. סלון יופי. מאמנים אישיים, תרפיסטים, ובמהלך פרק זמן מוזר מאוד בחייה, מתקשרת. היו מאהבים ובעלים ועשרות יציאות שחרית מחדרי שינה שלא היו שלה.
בטס אמרה לה פעם שלאורח החיים שלה של קיטי נדרש מחיר שלרוב האנשים ייראה גבוה מדי. אבל היא התכוונה לדיאטת הכרוב הזאת שקיטי ניזונה ממנה בשנות התשעים.
קיטי חשבה באירוניה את אותו הדבר על חייה של בטס. מחיר ההישארות במקום אחד, הפניית כל גרם באישיותה לטיפול באנשים אחרים, שמירת כל הסודות שהיא הסתירה מהם. את המחיר של כל זה קיטי היתה אנוכית מכדי לשלם. היא לא היתה גאה בכך, אבל היא השלימה עם זה. זה פשוט היה האופי שלה.
שנתה של קיטי נדדה והיתה איומה. חלומות על ד"ר פישר ומלכת הצפעונים ונסיעה ארוכה ואיומה בלילה.
בטס, כמובן, היא מי שפלשה לחלומותיה, קראה לה מהקבר, זעמה על קיטי שהופיעה בהלוויה שלה.
זה מה שאת מקבלת, היא יכלה ממש לשמוע את בטס אומרת. זה המחיר שמשלמים על הפרת הבטחה. על שהרסת את המורשת שלי. על שפגעת לי במשפחה.
קיטי רחצה את הפנים ומרחה עליהן מייק אפ שהסתיר את הכתמים והקמטים הדקיקים סביב העיניים. הקמטים הגדולים נועדו לטיפול בחודש הבא בסוויטת ניתוח פרטית מאוד בסנטה ברברה. כשיאיר היום. היא הברישה את שערה עם התוספות שמילאו את החסר כשהחלה אצלה נשירה.
בטס תמיד צחקה לגנדרנות של קיטי. אבל האמת היא שהופעה חיצונית היא מה שהיה לה. הופעה חיצונית וכסף.
ובטס?
אני כל כך מצטערת, בטס.
אבל אולי הגיע הזמן ליושר. בטס היא שסיפרה לקלרה, דווקא לקלרה, מכל האנשים, על אביה. זה לא היה חלק מהתוכנית. האם קיטי היתה אמורה להניח לילדה המסכנה להתנדנד ככה ברוח? כשזהותה במערבולת? היה מובן מאליו שקלרה תצא מגדרה למצוא תשובות.
ואת העניין היה אפשר להציג כאילו קיטי מחברת שוב את אבי וקלרה. או שבית הציפורים עשה זאת, נוסף לסיפורים הסודיים האלה בעניין בטס.
זה נורא נוח, אמרה ג'ני ליד הקבר. להאשים אישה מתה שהיא התחילה את זה וכך להתחמק מאחריות.
קיטי מילאה את בטנה באוויר ושחררה אותו באטיות כמו שהילדה שלימדה אותה יוגה אמרה לה לעשות.
יוגה, בטס. אני עושה יוגה. לפעמים בכיסא. זה כל כך פתטי שזה כואב. אני זקוקה לך כאן שתגידי לי איך לצאת מהבוץ הזה שהכנסתי את עצמי לתוכו. לפחות כדי לצחוק עלי. אני לא צוחקת עוד. ואני פוחדת שאולי לא אצחק עוד.
קיטי יצאה אל הגן בצד של בית הזכוכית הלאה מהבקתה. היא עשתה בו שמות בבוקר שבו נודע לה על מותה של בטס. הוורדים נהרסו. קיטי רמסה את עשבי התיבול. היא לא יכלה לחזור לשם מאז, ועכשיו העשבים השוטים זחלו למקום. אבל היא לא מצאה בתוכה את הכוחות לעשות משהו בקשר לכך.
את מבינה, היא היתה אומרת לבטס אילו היתה כאן. אני לא טובה בלטפל במשהו.
בטס היתה מתווכחת עם קיטי, והיו שלל פעמים בעבר שבהן היא הביאה את עצמה כהוכחה לכך שקיטי מסוגלת לטפל היטב במישהו אחר, אילו רק תבחר לעשות כן. אבל מעשיה של קיטי בימים האחרונים ללא ספק הכריעו את הוויכוח.
היא נשמה עוד נשימה עמוקה, טעמה את המקום הזה בלשונה. האיקליפטוסים, עצי האורן הזריחה הצוננת. שנים קודם לכן, חיים שלמים קודם לכן, היא סיפרה לבטס שהיא רוצה למצוא מקום שהיא תוכל לקרוא לו בית, והיא אכן מצאה. היא מצאה לעצמה משפחה בטס, ג'ני, אלכסנדר, סופיה ואכזבה את כולם בהזדמנות זו או אחרת.
"קיטי?" זאת היתה קלרה. ויקי היתה איתה, והן הגיעו מהשבילים שבהם הן ללא ספק רצו.
"בוקר טוב," אמרה קיטי. "איך היתה הריצה?" היא זכרה את הימים ההם של כאבי ברכיים ועקבים דואבים. היא התקשתה להאמין עד כמה התגעגעה לזה. ליוגה פשוט לא נלווה אותו כאב תרפויטי.
"כל כך טוב," אמרה ויקי וניגבה את הזיעה מפניה בחולצתה. קיטי חשבה שלוויקי יש השפעה טובה על קלרה. היא לא סבלה הבלים, עמדה על שלה ועדיין היתה רכה. "אני מוכנה לרוץ כל יום בַּשביל הנחמד הזה במקום לאורך אגם מישיגן עם הרוחות שלו."
"אני שמחה."
ויקי וקלרה החליפו מבט. חטוף, בקושי מבט ממשי, אבל קיטי ראתה אותו. היא ראתה אותו וידעה.
הן כבר הבינו. לפחות חלק מזה. הן לא ידעו את החלק הגרוע ביותר, אבל היו כבר לגמרי על סִפּו.
"קיטי," אמרה קלרה והתקרבה. קיטי הסתובבה. היא לא יכלה לפגוש את מבטה. מוגת לב בסופו של דבר. "זאת מתנה מדהימה בשבילנו. להביא אותנו לכאן ולהרשות לנו להישאר. אנחנו לא יכולות להודות לך מספיק..."
קלרה השתמשה בדיפלומטיה כאילו היתה חרב. זה היה כמעט אלגנטי. "אבל את רוצה תשובות?"
"בהחלט. וגם אבי. היא עוזבת הערב, והזמן שלנו אוזל."
היא ידעה זאת גם בעת שהלכה והסתתרה באותו שאטו מארמונט בתקווה שהקופסה עם הכסף ורישומי היומן יספיקו להן. היא ידעה בלבה שרק האמת תספיק לקלרה. גם אם הדבר יהרוס הכול.
בטס הביעה את דאגתה לבתה הבכורה בשיחות טלפון רבות מספור, וקיטי היתה מרגיעה את בטס בכל פעם ואומרת לה שקלרה תהיה בסדר. שהיא לוחמת.
למה חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת?
"בואו תשתו איתי קפה," אמרה קיטי. "רק את ואבי. סלחי לי, ויקי."
"אני מבינה לגמרי," אמרה ויקי. "משפחה היא משפחה."
אכן.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-14 והאחרון מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
