זה שנים ארוכות ששמחה אקילוב רגיל לכינוי שהצמידו לו, "דוקטור לכלי נגינה" - תואר מרשים בו זכה בעקבות עבודתו כמתקן כלי נגינה, כשהוא מעניק חיים חדשים לכל כלי שמגיע אליו לבית המלאכה. "כשאני מגיע לתקן כלי או לכוון פסנתר, אני מגיע ללקוחות עם מזוודה עם יותר מ-400 כלים וכשהייתי פותח אותה - ילדים פתאום היו מגיעים ואומרים 'אמא, תראי הוא כמו דוקטור!'. אז התחלתי להרגיש שכלי נגינה זה כמו בן אדם חי, ובגלל זה אני מרגיש מחויבות - שאולי באתי לעולם כדי להיות רופא לכלי נגינה".
אקילוב עוסק בתיקון כלים מאז היותו נער צעיר בברית המועצות, שם צבר ניסיון רב לאורך השנים וכיום אין כלי נגינה שהוא לא יודע לתקן. "הרומן שלי עם כלי נגינה התחיל מגיל קטן, גיל שש, כשקיבלתי את האקורדיון הראשון שלי", הוא מספר. "כשנגעתי בו והתחלתי להוציא צלילים ראשונים, נשאבתי לעולם המוזיקה וכלי הנגינה. בעקבות זה התחלתי ללמוד בקונסרבטוריון במשך כמה שנים, עד גיל 13".
אבל זה לא הדבר היחיד שמשך את אקילוב אל העולם המוזיקלי. הוא לא רצה רק לנגן בכלים - הוא רצה לתקן אותם, לקחת חלק במלאכת הבנייה. "היו פעמים שמכוון הפסנתרים היה מגיע אלינו הביתה, לתקן את הפסנתר. ברגע שהוא פתח אותו וראיתי את המנגנון ואיך שהוא עובד ופועל - הייתי שואל מלא שאלות על איך שדברים עובדים. היה לי מין טאץ' כזה".
3 צפייה בגלריה
שמחה אקילוב
שמחה אקילוב
שמחה אקילוב
(צילום: אורי דוידוביץ)
אקילוב לא נותר אדיש לכמיהה שלו, והחליט ללמוד את המקצוע כשהוא נער צעיר, בן 14 בלבד. "הייתי המון שנים תלמיד בבית מלאכה לתיקון כלי נגינה", הוא משחזר. "למדתי אצל שישה בעלי מקצוע, בכל מיני תחומים. אחרי זה המשכתי גם לעבוד באקדמיה למוזיקה, כמעט עד יום העלייה לארץ".
איזה כלים למדת לתקן שם? "למדתי לתקן פסנתרים, אקורדיונים, כלי מפוח, הרמוניומים של כנסיות, כלי מיתר, כל מיני כלים אתניים כמו סיטאר, טאר ורבאב. אצל כל עדה יש את כלי הנגינה שלהם אז למדתי לתקן אותם, ואם יש משהו שאני לא יודע אז אני פותח אנציקלופדיות, קורא בגוגל ולומד".
כשעלה ארצה, אקילוב חיפש תעסוקה במקצועו. הוא עבד כמה שנים בתיקון כלי נגינה אצל בעלי מקצוע שונים, עד שהחליט להקים עסק משלו. "כשפתחתי את העסק שלי הוא היה עסק קטן. כל הכלים שהיו לי אלה כלים שהבאתי מברית המועצות - כלי עבודה, המון חלקי חילוף וכל מיני דברים שאספתי מגיל 14. זה היה ארגז של טון וחצי. יש לי גם כלים של המורים שלי - אלה כלים של אולי יותר מ-100 ו-120 שנה. כלים עתיקים. אני לא משתמש בכלים האלה כמעט, אבל אני מחזיק אותם בתור מזכרת מאנשים שעבדתי איתם".
3 צפייה בגלריה
שמחה אקילוב
שמחה אקילוב
שמחה אקילוב
(צילום: אורי דוידוביץ)
את העסק הצנוע שלו פתח אקילוב בתחילתה של מלחמת המפרץ, כשנאלץ לפנות את ארגז הכלים שלו ממקלט הבניין בזמן שנשלחו על ישראל סקאדים מכיוון עיראק. הוא מצא מקום קטן באור יהודה, אליו נכנסו כל טון וחצי הכלים שלו - ושם הוא נמצא עד היום.
"פתחתי את העסק ולא ידעתי ממה להתחיל. לא הייתה עבודה וגם לא משכורת, אבל לאט לאט התחלתי לעבוד מאוד קשה, אנשים למדו להכיר אותי ובאו עם כל מיני כלים לתיקון. היום באים לתקן אצלנו אהוד בנאי, מוש בן ארי, נגן הקמנצ'ה מארק אליהו, האקורדיוניסט עוזי רוזנבלט, וכמה פעמים גם שלחו אליי לתיקון אקורדיון של עידן רייכל".
יש כלי שאתה לא יודע לתקן? "אצלי אף פעם לא שומעים 'אי אפשר' - אני יודע לתקן הכל. אני מתייחס לכלי נגינה כמו לבן אדם חי. כלי נגינה פגום, פצוע או שבור - בשבילי זה כמו בן אדם שיש לו פצעים בגוף".
אתה חושב שאתה רופא טוב? "כן. בלי התלהבות ובלי מחמאות לעצמי. בכל פעם אני יושב עם כלי נגינה עם הרבה סבלנות ואהבה. כשיש אהבה לעבודה שאתה עושה - אז תמיד יוצא הכל יפה וטוב, כמו שצריך".
3 צפייה בגלריה
שמחה אקילוב
שמחה אקילוב
שמחה אקילוב
(צילום: אורי דוידוביץ)
אקילוב התחיל את דרכו מתיקון פסנתרים ואקורדיונים, הכלים היחידים שגם ידע כיצד לנגן בהם. אולם מאז הוא למד וגם לימד את עצמו לתקן כלים נוספים - ועל כולם הוא גם יודע לנגן היום. איך? משמיעה בלבד. בתור בן אדם שעושה את כל הכיוונים לכלי הנגינה, אני גם צריך להרגיש את הכלי, איך הוא יהיה בידיים של מוזיקאי", הוא מספר. "בגלל זה בזמן הפנוי שלי אני לוקח איזשהו כלי ומתאמן קצת, כדי להרגיש איך הוא אחרי תיקון".
"עם הזמן מתפתחת מעין רגישות כזו, בידיים ובאוזניים, שאני נוגע ומרגיש אם צריך עוד טיפה להנמיך את המיתר, אם מפריע לי משהו. פעם לא היו לנו מכשירים ממוחשבים ודיגיטליים כמו שיש היום, הייתה רק אוזן - זה עד עכשיו המכשיר הכי מפותח בעיני. תווים, למשל, אני היום לא יודע לקרוא. אני אולי זוכר איפה כל תו נמצא ואיך הוא נקרא - אבל לקרוא תווים בשבילי זה סינית. בגלל זה אני מנגן רק משמיעה".
מה קורה במצב שכלי נגינה במצב סופני? "יש לפעמים מקרים כאלה, שאי אפשר לתקן. אם אני הולך לבית הלקוח לבדוק איזה פסנתר וצריך להגיד להם 'לצערי אי אפשר לתקן אותו' - זה כמובן עצוב. זה כמו שרופא אומר 'זהו זה, הבן אדם כבר עשה את שלו והוא הולך למות".
אם לא היית דוקטור לכלי נגינה היית שוקל להיות דוקטור אמיתי? "לא יודע אם הייתי דוקטור אמיתי אבל יודע דבר אחר, אם הייתי דוקטור אמיתי - אולי הייתי דוקטור לא רע".