ווילו רוזנברג ("באפי ציידת הערפדים")
לא קל להיות דמות יהודייה בסדרה שבה צלב נחשב לאחד מכלי הנשק היעילים ביותר נגד ערפדים. לא קל לשבת בצד כשכל שאר החברים חוגגים את חג המולד. אומנם אין המון זמן מסך להיבט היהודי בזהותה של ווילו רוזנברג, חברתה הטובה של באפי קוטלת הערפדים, אבל אין ספק שמדובר באחת מהדמויות היהודיות האהובות שהופיעו בטלוויזיה.
היא גם אחת מהדמויות שעוברות את התהליכים המעניינים ביותר בסדרה: היא מתחילה כחנונית על שמתרגשת מבנים, ובהמשך יוצאת מהארון כלסבית ונעשית מכשפה עם כוחות אפלים, שביום רע יכולים גם להחריב את העולם. ווילו, בכיכובה של אליסון הניגן, היא לא רק יהודייה טובה, חכמה וכישרונית – אלא גם דמות מרתקת שכל אחד היה רוצה להיות חבר שלה. שמואל מוניץ
מגנטו ("אקס-מן")
בהיסטוריית הקומיקס בטוח, אבל יכול להיות שגם בכלל בתרבות הפופ, קשה לחשוב על דמות יותר יהודייה מאריק לנשר, שכולכם מכירים אותו בעיקר כנבל העל (עם כוכבית) מגנטו. כילד, הוא אולץ לעבוד בכפייה באושוויץ אחרי שמשפחתו הוצאה להורג – ומה שעבר שם עיצב את דמותו, חייו והשקפת עולמו.
את חברו הטוב ולימים ראש האקס-מן, צ'רלס אקסבייר, לפחות לפי הקומיקס, הוא פגש במרכז לשיקום ניצולי שואה בחיפה (!). ולצד החברות העמוקה ביניהם, הם התפצלו ופנו לדרכים שונות, אקסבייר, גם הוא אחד המוטנטים החזקים ביקום, האמין בדו-קיום עם בני האדם, בעוד מגנטו הבהיר לא פעם שמדובר במלחמה בין-גזעית, שבה רק לגזע אחד יש מקום בעולם – בני האדם או המוטנטים. למעשה, הדמויות שלהם בוססו במקור על דוד בן גוריון (אקסבייר) ומנחם בגין (מגנטו). הגישה הניצית הזו שמה אותו הרבה פעמים בתפקיד הנבל – הוא אומנם תמיד רצה את הטוב ביותר עבור חבריו המוטנטים, אך לא בחל באמצעים כדי ליצור עבורם את אותו עולם בטוח. כן, גם אם כמה בני אדם "רגילים" ימצאו את מותם בדרך לשם.
למעשה, לנשר/מגנטו הוא דמות יהודית חריגה גם מעצם העובדה שהיא אחת היחידות בקולנוע או בטלוויזיה שאינה מוצגת כקורבן. כך, ב"אקס-מן: ההתחלה", מגנטו (מייקל פאסבנדר, שגולם גם על ידי איאן מקלן בגרסתו המבוגרת), פוסט מלחמת העולם השנייה, צד נאצים ונוקם את המוות של משפחתו. הטראומה הזו מובילה אותו והסלילה אותו בכיוון אחד בלבד. הישרדות ונקמה. בכל מחיר. דביר רשף
לארי גופניק ("יהודי טוב")
מדובר באחד מאותם מקרים נדירים, שבהם השם העברי של סרט מוצלח פי כמה מהמקור האנגלי. מה לעשות, לארי גופניק (מייקל סטולברג בתפקיד הפריצה שלו) הוא באמת יותר "יהודי טוב" מאשר "איש רציני", או לפחות מעמיד פנים שהוא עומד בסטנדרט המצופה ממנו שהגדירו אבות אבותיו: יש לו עבודה, אישה, ילדים, קהילה. אבל להיות "יהודי טוב", כפי שמסבירים האחים כהן, לא מבטיח שום דבר, בטח לא בעולם הזה ואף אחד עוד לא חזר לספר איך זה עובד בעולם הבא, מה שמעלה חשד שהוא, ובכן, לא קיים.
ולכן כשהחיים של לארי מתחילים להתפורר, חתיכה אחרי חתיכה כמו טפטופי שמן רותח בעינוי סיני עתיק, שום מלאכים לא באים לעזור ואף רב לא באמת יודע מה להגיד. אין היפוך קערה או תובנה מכוננת, רק רצף אקראי לחלוטין של תאונות. "קבל בפשטות את כל מה שקורה לך", מצטטים האחים את רש"י בפתיחת הסרט בסרקזם אופייני (וגם בחוסר דיוק אופייני לא פחות), אבל זה לא כל כך פשוט אחרי שנים של טיפוח אמונת ההשגחה הפרטית. "אלוהים הוא לא קופת חולים!", היה נוהג לזעוק פרופ' ישעיהו ליבוביץ' והסבל הנוראי שעובר גיבור הסרט בחודש מאי 1967 די מוכיח זאת, אבל חודש אחר כך ישראל תנצח את מלחמת ששת הימים ולא רק "יהודי טוב" כמו לארי גופניק יישכח אלא גם ישעיהו ליבוביץ'. עינב שיף
שושנה שפירו ("בנות")
אי-אפשר באמת לדבר על דמויות יהודיות אהובות מבלי לציין את שושנה שפירו מ"בנות", שלמרות גילה הצעיר ואופייה התמים חינכה אחריה דורות רבים של פמיניסטיות מבטיחות שמצאו בדמותה התזזיתית היגיון - בטח בהשוואה ליתר הבנות בסדרה, שזרחו אחת-אחת עם הפרעות שונות ומשונות.
לאורך שש עונות הסדרה, שוש, בת דודתה של ג'סה, עוברת תהליך התבגרות מכמיר לב, אם יש משהו אחד ודאי לגביה - זה שהיא הקדימה את זמנה. הרי ברור שגם היום, בג׳ונגל של דור ה-Z, היא הייתה מסתדרת מצוין. כבר בזמן שידור סדרת המופת היא נחשבה לאחת הדמויות האהובות ומעוררות ההזדהות, גם אם היא דיברה מהר מדי ולא תמיד הייתה מספיק מובנת. בדיעבד, הדמות שלה היא מהיחידות שעוברת מסע שלם ומשמעותי בשביל להבין שהיא לא צריכה את החבורה ההרסנית הזו בחייה. וזה, רבותיי, סיפור ניצחון וגבורה של יהודייה אמיתית. עומר טסל
פרנסין פרנסקי ("ארתור")
אני מזמינה אתכם להצטרף אלי לנסיעה קצרה לאלווד סיטי, עיר פיקטיבית ומצוירת בה גרות הדמויות החייתיות מ"ארתור". לא ברור איזו חיה פרנסין אמורה להיות. ארתור הוא דוב נמלים, באסטר הוא ארנב, פרנסין היא קופה? סוג של דובה? אין לדעת. אבל על דבר אחד לא ניתן לערער - פרנסין יהודייה, והיא אחד הייצוגים היהודיים הראשונים שראיתי על המסך, כבר בתור ילדה.
פרנסין היא טום בוי (ויש שיגידו - פשוט לסבית), היא אוהבת ספורט, תחרותית ואחת החברות הכי טובות של ארתור. היא לא עונה על הסטריאוטיפים היהודיים הקלאסיים שאנחנו מכירים, היהדות שלה היא לא כל האישיות שלה מצד אחד ומצד שני היא לא משהו שפשוט מסמנים עליו וי בשביל גיוון פוליטקלי קורקטי. היהדות של פרנסין הייתה חלק בלתי נפרד ממנה למרות שהייתה חילונית, או כמו שקוראים לזה היום בארגוני יהדות מתחדשת - היא התייחסה ליהדות כתרבות.
בניגוד לבושה שהרגישה פרנסין על היותו של אביה עובד זבל, היהדות שלה מעולם לא הייתה דבר שהיא ניסתה להסתיר. היא חגגה את החגים, הלכה לבר המצווה של בן דוד שלה סטיב (למרות שאת זה ספציפית היא כן ניסתה להסתיר כי זה נפל בדיוק על תחרות באולינג בה השתתפה) ואפילו השתדלה לצום ביום כיפור! בשביל הילדה שהייתי, פרנסין הייתה ייצוג חיובי שניתן להתחבר אליו וחשתי גאווה עצומה בכל פעם שחג יהודי הוזכר בסדרה. כשהיא התמודדה עם התלבטויות שהיו מוכרות לי, ראיתי את עצמי בה (וכן כמה שנים אחר כך גם יצאתי מהארון, אולי כמוהה). הדס לבב
בן גרוס ("אמת או חובה")
כמיטב המסורת הרום-קומית, גם בסדרת הנעורים המבריקה של נטפליקס, "אמת או חובה", סיפור האהבה המתהווה לאורך ארבע עונות הוא בין שני אנשים שלא מסוגלים לסבול זה את זה בהתחלה.
בן גרוס, מושא אהבתה-תיעובה של גיבורת הסדרה דבי וישקומאר ההודית, מוצג בתחילת הסדרה כמעט כקריקטורה אנטישמית של יהודי-אמריקאי: עשיר, מתנשא, זחוח ובלתי נסבל.
בן ודבי מנהלים יריבות אקדמית מרה של בני מיעוטים אובר-אצ'יברים שמרגישים צורך נואש להילחם בציפורניים על המקום שלהם בחברה האמריקאית. המלחמה ביניהם מגיעה לרגע השפל הגדול שלה כשדבי, מצטיינת בלימודים, אבל פחות בשליטה בפה, משתמשת ב-N Word של היהודים ואומרת לבן ש"הלוואי שהנצאים היו הורגים אותך" ועוד בשיעור על השואה. אבל דווקא הירידה המוחלטת הזו מהפסים מייצרת מיד לאחר מכן את הרגע האינטימי החמוד והראשון בין השניים. נקודת מפנה שתשרת את הסדרה כולה.
בכלל, ההתפתחות של בן היא אולי המורכבת והיפה ביותר בסדרה כולה. פרק אחרי פרק, עונה אחרי עונה, אנחנו נחשפים לעוד קליפה שמוסרת מהעטיפה היהירה – וחושפת דמות בודדה, פגיעה, קורסת תחת נטל הפרפקציוניזם אבל גם אמפתית מאוד; כזו שמסוגלת לשים בצד את היריבות ולהושיט יד לדבי ברגע של חולשה. איך אמרו חז"ל על העם היהודי? רחמנים בני רחמנים. אליסף דעואל
מייקל רובינוביץ' - רובי ("הפיט")
בפרק ה-13 בעונה הראשונה של הסדרה "הפיט", מייצר נואה וויילי את אחת מתצוגות המשחק הטובות שנראו בטלוויזיה במאה ה-21. ההתרסקות של ד״ר רובי בשיאו של מצב חרום בעקבות פיגוע ירי המוני, לא רק העניקה לוויילי כל פרס אפשרי, אלא גם הפכה את הסדרה מסוד קטן ללהיט ענק. לכל אורך הקריסה שלו, ממרר הרופא הטוב בבכי כשהוא מחזיק בשרשרת מגן הדוד על צווארו וממלמל "שמע ישראל". הוא מצליח לקום ולחזור לטפל בילדים מדממים רק אחרי שהוא נזכר שתיקון עולם זה הבסיס לכל היהדות בה הוא מאמין.
בעונה השנייה, זו המשודרת עכשיו, רובי מטפל ביהודייה מבוגרת שסובלת מפוסט טראומה בעקבות הפיגוע בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג ב-2018. הם יוצרים קשר מיידי, למרות שרובי מבהיר שהוא לא ממש בעניין של בתי כנסת ויש לו יחסים מורכבים עם אלוהים, אבל אף אחד לא יכול לפקפק ביהדות שלו. נואה וויילי, שבא מבית יהודי והוא גם אחד המפיקים של הסדרה, התעקש כי ד״ר מייקל רובינוביץ יהיה יהודי, אבל ברח מהסטריאוטיפ הרגיל של הרופא היהודי, וייצר דמות עצובה, רדופה ומרתקת, שהיא לא רק חלומה של כל אמא יהודיה, אלא גם קצת הסיוט שלה. ציפי שמילוביץ, ניו יורק
נואה רוקלוב ("רק לא זה")
הרב נואה רוקלוב רחוק מאוד מאיך שישראלים מדמיינים רבנים, אבל די קרוב למודל שיהודים אמריקאים דווקא מכירים היטב: צעיר, מודרני, כרזימטי ובעיקר ליברל שאולי מכיר את ההלכה אבל גם החיים המודרניים. הוא בעיקר יודע שרוב הקהילה שלו לא באה כדי להתפלל בשפה שהם לא מבינים, אלא בעיקר כדי לשמוע "דבר תורה" מעניין ורלוונטי וכדי לפגוש את החברים היהודים שלהם. על הרקע הזה הוא משתלב נהדר וממלא את כל המשבצות של "ילד יהודי טוב" עד שהוא פוגש את האישה שמסעירה אותו, שהיא לצער כולם, דווקא לא יהודייה.
זאת אמנם סדרה חצי קומית עם כמה דמויות ביזאר וסטראוטיפים שחוקים, אבל בשורה התחתונה יש פה קונפליקט אמיתי – מי ינצח: הגבר המאוהב או הרב היהודי שנושא מטען גנטי של 2,000 שנה? מה שמעניין בדמות של הרב הצעיר הוא שזאת סיטואציה שיכולה לקרות רק בחלקים הליברלים ביותר של ארה"ב. בכל מקום אחר, ובמיוחד בישראל, רב שהיה יוצא עם גויה היה נזרק מהקהילה והופך למודל למה שממש, אבל ממש, אסור לעשות.
וכמו בכל סיפור יהודי גלותי טוב, יש גם שיקסע בלונדינית שאולי מתחזקת עיני עגל ופנים תמימות אבל "המזימה" שלה ברורה. אז מה זה בסוף, סיפור אהבה? אולי. אבל מתחת לפני השטח זה הרבה יותר מזה, וגם לישראלים יש המון מה ללמוד מהדילמות שאולי נראות לנו רחוקות, אבל הן חלק בלתי נפרד מהעם היהודי לדורותיו. יניב פוהורילס
רייצ'ל ברי ("גלי")
תגידו מה שתרצו, אבל רייצ'ל ברי היא הדמות שחיה לפי הערך היהודי החשוב ביותר, לא "תיקון עולם" לא "אור לגויים" אלא - "חוצפה". ברי, אותה שיחקה ליאה מישל שגם לה שורשים יהודיים, היא הכוכבת הראשית ב"גלי" והיא זמרת עם אמביציות מפה עד להודעה חדשה. היא תעשה הכול כדי לקבל את הסולואים במקהלה, והעתיד שלה מתוכנן לפרטי פרטים עוד מינקות. בסדרה היא מגדירה את עצמה - "ילדה יהודייה מעצבנת עם שני אבות הומואים וחלום גדול". והכול נכון, בעיקר החלק על זה שהיא מעצבנת.
"גלי" לא הצטיינה בייצוגים יהודיים טובים, לראייה כדאי שתדעו שישנה דמות בשם ג'ייקוב בן ישראל, שככה ג'יי קיי רולינג הייתה בוודאי קוראת לקוסם יהודי בספרי "הארי פוטר". וכמובן ישנם מי שיטענו שגם ברי היא גם ייצוג כזה, הג'אפ האולטימטיבית (Jewish-American princess), מפונקת שמגיעה מכסף. אבל אני אומרת שהסיפור פה הוא אחר, כן היא מגיעה ממשפחה ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, וכן המשאלה שלה זה להיות פופולרית ואהודה - אבל היא ממש לא מצליחה בזה. ולא מוכנה להקריב את העקרונות שלה בדרך.
המודל שלה לחיקוי הוא ברברה סטרייסנד, וכשהיא שוקלת לעבור ניתוח אף כדי להיפטר מ"האף היהודי" שלה היא נזכרת שסטרייסנד סירבה לבצע ניתוח שכזה. בסופו של דבר ברי נאמנה לעצמה, ממרפקת בדרך לפסגה, וחיה לפי העיקרון שעליו הוקמה מדינת ישראל - אם לא נדאג לעצמנו, מי ידאג לנו? הדס לבב
ג'רי סיינפלד ("סיינפלד")
בכמה ראיונות שנתן, בין היתר אצל הווארד סטרן, הודה ג'רי סיינפלד שההומור שלו הוא בעצם "קומדיה מבוססת תלונות" (Complaint-based comedy), שהיכולת להתלונן על זוטות בדרמטיות היא המהות שהופכת אותו ליהודי ולקומיקאי. "אני לא דתי, אבל אני מאוד יהודי", הוא הסביר, "ככה המוח שלי מחווט. עבורי יהדות היא לא סט של חוקים אלא סט של תלונות מאורגנות היטב". בתור מי ששיחק את הדמות הראשית בקומדיה שנקראת על שמו, כשהוא והדמות גם חולקים את אותו השם, אפשר להניח שג'רי סיינפלד הדמות מתנהל כמו המוח שהגה אותו, אדם שהיהדות שלו היא המלצה לניהול נוירוזות.
בעיני זאת תמצית היהדות החילונית-מסורתית, כמו שאני רואה אותה במיטבה. היכולת לכתוב סדרה על כלום ולהפוך אותה לכל מה שגאוני ומטופש בו זמנית, להתלונן ולקטר על הדברים הכי פעוטים ולהוציא אותם מפרופורציות תוך כדי הידיעה שכל מה שקורה - גם הטרגדיות, הוא קומדיה שרק מחפשת סדק להיחלץ החוצה, וזה כל מה שהחזיק יהודים בחיים לאורך ההיסטוריה. היכולת לשלב בתוכך את שני הצדדים האלה – הפרעות נפשיות וקטנוניות בלתי נסבלת, כזאת שמתפלפלת על כל פסיק בעמוד גמרא וגם מסדרת את הקורנפלקס על המדף לפי הצבע, ומהצד השני היכולת לזהות אבסורד ואקראיות ולהיצמד אליהם כדי להתגבר על ההפרעות האלו, היא ספר החוקים האמיתי של היהדות. סמדר שילוני
לארי דיוויד ("תרגיע")
בקיץ יעלה ב-HBO פרוייקט חדש של לארי דיוויד שיחגוג את יום ההולדת ה-250 של ארצות הברית, וכמובן יעשה ממנו חוכא ואיטלולא. אחד המפיקים הראשיים של הסדרה הוא הנשיא לשעבר, ברק אובמה, והשניים - חברים טובים - בילו זמן רב בישיבות משותפות במהלכן זרקו עלבונות אחד על השני. פעם אחת, אובמה חיקה את הצורה בה דיוויד מורח על עצמו כמויות אדירות של קרם הגנה כשהם משחקים גולף, ודייויד ענה: "אני מצטער שאבא שלי לא נולד בקניה". אין עוד אדם אחד באמריקה, אפילו אם הוא קומיקאי נחשב, שיכול היה להגיד דבר כזה ועוד לראות את אובמה צוחק.
דיוויד נמצא במעמד הזה כי הוא כמובן גאון אותנטי, אבל גם כי הוא יהודי שלא רק יכול להגיד דברים שכמובן אסור לכל מי שאינו יהודי, אלא גם ממש אומר אותם. אין נושא נפיץ ורגיש ביהדות שדיוויד לא הגחיך. אין סכסוך במזרח התיכון שהוא לא הפך לפארסה. אין סרט שואה קלאסי שהוא לא הפך לפרק מופת ב"סיינפלד". דיוויד התחיל מהמקום הכי יהודי ולאט לאט הגביר לכל העדות, הצבעים, המינים, הזהויות וכל פילוג אנושי שמגוחך בעיניו, וכל זה התנקז ללארי דיוויד של "תרגיע". גם בתקופה בה כבר אסור לצחוק על כל דבר ועל כל אחד, הדמות של דיוויד המשיכה לצחוק על כל דבר ועל כל אחד. ולא רק שאיש לא הציע לבטל אותו, הוא הגיע בגיל 78 למעמד שבו הוא יכול להגיד לנשיא השחור הראשון דברים שאף אחד אחר לא היה מעז. ציפי שמילוביץ, ניו יורק
טובי זיגלר ("הבית הלבן")
רק מלהסתתכל בפרצוף של טובי זיגלר מקבלים חשק לבייגל עם לקס: ההבעה הזעופה, עיני הכלבלב וכמובן החוטם המרשים. כתוב עליו "אני יהודי משכיל וליברל מניו-יורק ואם יש לכם בעיה עם זה תיכנסו לי לטוכעס". רק בהמשך מגלים, שמאחורי העקשנות הבלתי נסבלת מסתתר בנו המתוסבך של גנגסטר בשירות המאפיה היהודית, וקמפיינר פוליטי על סף הגליה מהענף עד שהגיע המועמד ג'ד ברטלט, שגם הוא לא הבין מה הקטע אבל התרגל אליו כמו שמתחילים לאהוב גפילטע פיש באמצע החיים.
כיאה ליציר כפיו של ארון סורקין, זיגלר היה יהיר, מתנשא, לא מבין נשים וגם לא ממש מנסה, אבל הוא גם היה הלב הפועם של הפנטזיה הפוליטית, שניסה לנווט בין רעיונות גדולים לפרגמטיות הבלתי נמנעת של וושינגטון. הגאווה שלו הכריעה אותו שוב ושוב וזה גם נגמר רע מאוד מבחינתו, אבל טובי הוא גם סמל למהפך המדהים: עם שרק 50 שנה קודם היה בסכנת השמדה ועכשיו יוצא ונכנס מהחדר הסגלגל. הטרגדיה כיום היא שגם בישראל וגם באוניברסיטת קולומביה הוא היה נחשב לאויב. עינב שיף
סול ברנסן ("הומלנד")
מנדי פטנקין גילם הרבה דמויות יהודיות בקריירה מפוארת, אבל אף אחת מהן לא היה משמעותית ומצליחה כמו סול ברנסן, ראש ה-CIA והאיש שמציל את קארי מת׳יסון שוב ושוב. הזהות היהודית של סול היא חלק בלתי נפרד מתפיסת עולמו, משפיעה על הצורה בה הוא פועל בעולם המודיעין ועל דעתו המורכבת בענייני המזרח התיכון. "הומלנד" לא היתה מעודנת מדי בהדגשת יהדותו של סול, כולל היותו בן למשפחה שניצלה מהשואה. רואים אותו אומר קדיש ומשתתף בסדר פסח. ואם זה לא מספיק, יש לו אחות שגרה בגדה המערבית והוא נוסע לבקר אותה.
דמותו של ברנסן הייתה, בקלות, המרתקת ביותר מסביב לקארי של קלייר דיינס. פטנקין תיאר אותו כמי שמעדיף לשבת סביב שולחן ולדבר, אבל אין בו שום נאיביות לגבי המציאות. דרך סול ברנסן עסקה "הומלנד" בעדינות מרשימה - והרבה הרבה לפני 7 באוקטובר - בדילמה היהודית-אמריקאית סביב התמיכה האוטומטית בישראל. והיא גם שמה מראה על החשדנות האנטישמית איתה מתייחסים ליהודים בצמרת הפוליטית האמריקאית: למי אתם באמת נאמנים? ככל שעברו העונות, סול ברנסן נקרע יותר ויותר בשאלות האלה, אבל הפרס של הדמות היה שהיא סיימה כהוכחה לכך שזו התחבטות מיותרת. אפשר להיות גם זה וגם זה, והנאמנות היחידה החשובה באמת היא למצפן מוסרי. ציפי שמילוביץ, ניו יורק
