אי אז, באמצע שנות ה-90, בהופעה של להקת מוניקה סקס ביישוב עשרת, עמדה בצד הבמה נערה בת 14 והביטה בגיטריסט החתיך, פיטר רוט. פתאום, בהתאם למוניטין של ישוב כפרי, הגיע גמל שלמה ענקי ירוק ונחת על המיקרופון של רוט. הגיטריסט ההמום פרץ בצחוק והנערה בת ה-14 ("נראיתי כמו בת שש") צחקה גם היא והמבטים שלהם הצטלבו. חלפו שנים עד הפגישה הבאה של נטע גרטי ופיטר רוט, זאת שתהפוך אותם לזוג ובהמשך גם הורים לשני צאצאים, לני בת ה-18 ואריק בן ה-13, אבל פעם בכמה שבועות גרטי אוהבת להגיע להופעות של מוניקה סקס, לעמוד בקהל בצד של הגיטריסט החתיך ולהתבונן בו דרך העיניים של המעריצה.
"זאת מתנה אדירה", היא אומרת, "יש בזה משהו מאוד מאפס, שמחזיר למקום ראשוני של הערכה. כאילו חזרנו אחורה בזמן, לא חושבים על שום דבר שקשור לבית או לדברים שצריך לעשות, נלחץ איזה כפתור ואני חוזרת להיות בת 15 ששומעת מוניקה סקס. הוא מרגיש משהו דומה כשהוא בא לראות אותי בתיאטרון. לראות את הפרטנר שלך בפורטה שלו זה עושה מאוד טוב לזוגיות, ממליצה".
אבל אם בהופעות נטע גרטי משתחלת בקלות לנקודת המבט של המעריצה בקהל, דווקא במציאות המקצועית שלה כשחקנית, הסביבה האותנטית היא לפעמים קצת יותר מדי. בצילומי העונה החדשה של "פאודה" (שמשודרת בימים אלה ב-yes ובאוגוסט תעלה גם בנטפליקס), שחלקם נערכו באזור בית קמה בעוטף עזה, ביקשה ההפקה מצוות הצילום והשחקנים ללון באחד הקיבוצים הסמוכים כדי לחסוך את זמן הנסיעה. "הקיבוצים עוד לא היו מיושבים ושאלתי את הצוות שהיה שם אם הם מצליחים לישון בלילה", היא נזכרת, "הם אמרו שהיו בומים חזקים כל כך שהם לא עצמו עין. אמרתי למפיקה שאני אסע כבר הלוך וחזור, אם אני רוצה לצלם 12 שעות בעירנות - כדאי שאני אשן בלילה בבית ולא בתוך טריגר.
10 צפייה בגלריה
"לראות את הפרטנר שלך בפורטה שלו זה עושה מאוד טוב לזוגיות, ממליצה". פיטר רוט עם נטע גרטי
(צילום: דנה קופל)
"כולנו היינו שם בתוך טריגר ואנחנו עדיין בכזה. משהו בי עוד לא היה מוכן לעכל את הטראומה הזאת, זה היה לי מוקדם מדי להכיל את זה. בשביל לעבד טראומה צריך להבין אותה לעומק, ואישית אני מרגישה שזה שאין הסברים ברורים ואין ועדת חקירה, ולא יודעים בדיוק מה קרה לנו, הריפוי לא נעשה. יש שם שד שמרגיש שאין סדר הגיוני בראש, וכשלא יודעים מה באמת קרה - זה ממש כולא את הטראומה. אי אפשר לעבד או לפרק אותה. גם לזה יש חלק בזה שאנחנו עדיין כלואים שם, אני עוד לא הצלחתי לצאת מזה".
"פאודה" תסייע בפירוק או תנציח אותו?
"בעיניי זה ש'פאודה תהיה בנטפליקס זאת הדרך הכי אפקטיבית לקירוב לבבות ולהסביר מה עובר עלינו דרך הלב והנפש ולא דרך הראש והרציונל".
לעיניים זרות ולאו דווקא אמפתיות אלינו, יש ב'פאודה' אפשרות לאיזו הבנה עמוקה. כי זה הסיפור האישי של דמויות שהקהל כבר מכיר ארבע עונות ופתאום חווה איתן את השבר הזה
אבל זאת עונה שהתמה הדומיננטית שלה, לפחות בינתיים, זאת נקמת הדם.
"נכון, אבל יש שם גם טראומה, ולעיניים זרות ולאו דווקא אמפתיות אלינו, יש כאן אפשרות לאיזו הבנה עמוקה. כי זה הסיפור האישי של דמויות שהקהל כבר מכיר ארבע עונות ופתאום חווה איתן את השבר הזה. וכשאתה צופה בטלוויזיה אתה נפתח רגשית ומתחבר, זה לא עובר לידך כמו אקטואליה או חדשות".
"פאודה", עונה 5 – טריילר
(באדיבות yes)
מערכת היחסים של גלי ודורון, שמגלמים ב"פאודה" גרטי וליאור רז, ידעה עליות ומורדות לאורך ארבע העונות הקודמות של הסדרה. לא קל להיות אשתו של דורון קביליו, המסתערב שלפעמים חי את העבודה שלו יותר מאשר את החיים עצמם. הסיפור שלהם הוא סיפור של שחיקה מתמשכת, כשגלי מנסה להחזיק בית יציב ולעודד את דורון לפרוש, אבל הוא נשאר כלוא בעולם המבצעים. בעונה השנייה הזוגיות שלהם מתפרקת, ברביעית ישנה התקרבות מסוימת ובעונה הנוכחית, זאת שהעלילה שלה מתרחשת שנתיים אחרי 7 באוקטובר - מה רבו מעשיך השם, הצופה מקבל אותם יחד שוב, ולא עובר זמן רב עד שדורון שוב נשאב אל המחויבות והאקשן. הוא יוצא למבצע מסוכן במרסיי וגלי שוב נותרת מאחור.
כמו שגרטי רואה את זה, לתפקיד של האישה שנשארת בבית התווספה משמעות קולקטיבית נוספת עבור כולנו. "אני אומנם יותר בצד השני, פיטר לא יצא למילואים, אבל לני התגייסה ואני גם חווה את זה דרך חברים", היא מספרת "התחושה הזאת שאת נשארת בבית להחזיק את החרדה ואת הנורמליות. זה כבר לא סיפור על האישה הזאת אלא סיפור על נשים בישראל, בעיקר נשים, ועל הכובד הזה שנשאר בבית, כי מי שלא הלך להילחם ונשאר הרגיש את הכובד הנוראי הזה, את החרדה לגורלם של האהובים שלו וגם את הניסיון לשמר את השפיות ואת החיים שהכרנו. בפרמיירה מול הקהל הרגשתי שאנחנו סוחבים כל כך הרבה מטען שאי אפשר באמת להפריד בין מה שקורה על המסך לבין מה שאתה חווה".
10 צפייה בגלריה
"אי אפשר לאחות שברים בלי להבין מאיפה השבר הגיע מלכתחילה". נטע גרטי
(צילום: עמית נעים)
אז זה חלק מתהליך העיבוד.
"יותר מהכול אני חושבת שלחקור את מה שעברנו זה קריטי לכולם. וזה לא קשור לימין, שמאל, מרכז, דתיים או חילונים, זה פוסח על כל התת-קטגוריות שלנו כחברה. אני יכולה לדבר רק על מה שעובר עליי ומה שאני מבינה בו, וזה הדבר הכי אותנטי שאני יכולה להגיד. אני אישית ממש זקוקה להבין, ומשפחות שכולות חייבות להבין איך זה קרה בשביל לנסות לשקם את הטראומה הזאת, אי אפשר לאחות שברים בלי להבין מאיפה השבר הגיע מלכתחילה. קשה לי לראות איך קמים כחברה ממשהו שאין לו צורה ואין בו סדר".
ולני עכשיו בצבא. איפה היא?
"היא פה קרוב לבית, היא מגיעה כל יום הביתה והכול בסדר, אני נושמת. אבל זה תמיד ציון דרך לגיל הזה. וזה מדהים - כל הסביבה שלה, האנשים בגיל שלה, הם מאוד פטריוטים. גם זה כנראה תוצר של התקופה שעברנו. אני ממש מרגישה שיש שם איזו מחויבות שאני בגילאים האלה לא זוכרת מעצמי, כי היינו בתקופות אחרות לגמרי. אבל הקורונה, המלחמה המתמשכת, הטראומה כנראה מייצרת מחויבות כזאת. הם מבינים על הבשר שלהם מה המשמעות של לחיות פה".
זה לא מובן מאליו, שדווקא העולם הכאוטי שהם גדלו לתוכו יצר אצלם מחויבות למדינה שאנחנו חיים בה.
"יש בהם הרבה להט. לכי תדעי, יכול להיות שזה הדור שיעשה את התיקון".
"לקח זמן עד שהאמינו לי שאני רצינית ושלא השתגעתי"
כשגרטי קיבלה קצת מהפנאי שלה בחזרה, היא ידעה בדיוק איך היא רוצה למלא אותו. עכשיו, בגיל 46 היא צועדת מידי יום כבר שנה שנייה אל אוניברסיטת תל אביב ולומדת לתואר ראשון בלימודי קולנוע. הייתם חושבים ש- 25 שנה על סטים של קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון מלמדות אותך כל מה שצריך לדעת על המקצוע, אבל גרטי רצתה להתרחב.
היא נכנסה לחיינו עם תפקיד מקסים ב"סוף העולם שמאלה" של אבי נשר, המשיכה עם רזומה תיאטרלי עשיר בבית ליסין ובקאמרי (שם היא משחקת כעת ב"לילה טוב אמא" וב"הריטריט"), עדיין מזוהה ברחוב כקוקי מ"הבורר" ולאחרונה גם שיחקה בסרטה זוכה פרס האופיר של תום נשר, "קרוב אליי", המבוסס על מערכת היחסים שלה עם אחיה, ארי נשר ז"ל. אבל עכשיו היא בכלל שוקדת על נושאים כמו עריכת וידאו, צילום, חורשת על תולדות הקולנוע ובעיקר לומדת לתקשר עם ילדים בני עשרים ומשהו שחולמים את המסך הגדול.
"זה נורא מצחיק", היא מודה, "ללמוד עם אנשים כל כך צעירים זה כמו ללמוד שפה חדשה. בעיקר דברים שקשורים לטכנולוגיה".
טיקטוק?
"לא לא, זה קולנוע, רואים גודאר", היא צוחקת, "אבל כן, כל מיני דברים שהניסיון שלי במשחק לא בהכרח מכין אותך אליהם. אף פעם לא פתחתי תוכנת עריכה, אף פעם לא החזקתי מצלמה. הם רואים אותי בעיקר יושבת מול המחשב וכמעט שוברת את המסך מרוב תסכול על זה שאני לא יודעת איך לעשות את הדבר הכי פשוט. אז הם באים ותוך שנייה, 'את מזיזה את זה ככה ותופסת את זה ככה'. ומצד שני, אני קוראת טקסטים שלהם ונותנת להם את חוות דעתי".
את אאוטסיידרית.
"אני תמיד אהיה אאוטסיידרית כי אני בגיל של ההורים שלהם, אבל גם מבפנים תמיד הרגשתי קצת כזאת בכל מיני מקומות בחיים. בחוץ אני מחפה על זה בכל מיני דרכים אבל הבפנים יודע להרגיש אאוטסיידר וגם לחיות עם זה בשלום. אני כבר בגיל שאני מקבלת את זה, אני לא רבה עם המקום הזה שלי שמרגיש שונה".
הסטודנטים נורא נחמדים ומקבלים אותי, אבל לוקח זמן ליצור אמון - כלומר שהם יאמינו לי שאני באמת באה ברצינות ולא השתגעתי. לקח קצת זמן אבל כשראו שאני באה כל יום ומגישה את הכול, אז מבינים שהבן אדם כנראה לא השתגע, זה באמת מה שהוא רוצה לעשות
הם מרוצים מהרעיון שיש להם סלב בכיתה?
"הם נורא נחמדים ומקבלים אותי, אבל לוקח זמן ליצור אמון, דווקא מהכיוון השני, כלומר שהם יאמינו לי שאני באמת באה ברצינות ולא השתגעתי. לקח קצת זמן, אבל כשראו שאני באה כל יום ומגישה את הכול, אז מבינים שהבן אדם כנראה לא השתגע, זה באמת מה שהוא רוצה לעשות. אני עדיין שחקנית, וזה משהו שאני עדיין חולמת אותו, המקום הזה עדיין מאוד פועם אצלי. אבל גם המקום היוצר שלי רוצה להתפתח. אני רוצה לכתוב, יש לי אספירציות לביים. במאי צריך לדעת לצלם, לדעת עדשות, לדעת לערוך, לעשות תאורה. אני מהאסכולה הישנה שחושבת ככה".
אבל את מגיעה מהשטח, את יודעת איך זה עובד באמת והם עדיין בפנטזיה התמימה.
"אבל זה כיף להיות בפנטזיה. לפעמים גם אני נדבקת בתקווה הזאת שהכול עוד פתוח. בתור אמן אתה חייב את המרווח של התמימות והחלימה ובאמת אי אפשר לדעת. פתאום סרט קצר שעשית בלימודים מתגלגל לעולם. אצלי זה מגיע ממקום קצת אחר, של רצון בידע. יש לי הרבה חברות בגילי שחוות מן התעוררות, צורך לגדול והסקרנות שפתאום משתלטת. זה לא כל כך יוצא דופן כמו שזה נשמע. נכון שהלכתי למסלול מאוד תובעני ולא עשיתי קורס קרמיקה".
זה משבר גיל ה-40?
"לא בהכרח, למרות שנדמה לי שכולנו חווים איזה משבר בלי קשר לגיל. הקורונה נתנה לנו שתי סטירות ואמרה לנו לשבת בבית. זה מרגיש כמו היסטוריה עתיקה, אבל לא עבדנו שנה וחצי ואני זוכרת שזה הרגיש כמו גמילה מסמים - לא שאני יודעת מה זה סמים כי אני לא עושה כלום, אני ילדה קטנה עם קוקיות - אבל ככה אני מדמיינת את זה. זה היה קריז כזה שאין פתאום במה אחרי 20 שנה. על הבמה האדרנלין קופץ, אתה שעה וחצי-שעתיים מול קהל ופתאום זה נלקח ממך. אני חושבת שגם 7 באוקטובר והמלחמה החזירו להבנה מאוד קיומית שהחיים נורא נורא קצרים וצריך לתת להם ביס, צריך לחיות אותם".
וזה הדליק אצלך את התאווה לחיים.
"כן, זה משהו שקורה הרבה כשאתה מרגיש איזה קץ. אז החלטתי להשתמש בכל השעות ביום. כן היה בהתחלה קיפאון ופחד גדול שהשתלט, הייתה בהלה מקפיאה, אבל זה מתחלף במשהו אחר".
אז את אומרת לעצמך "המקצוע שלי לא בטוח, אני צריכה ללמוד משהו יציב יותר" - ובוחרת בלימודי קולנוע?
"כן אבל הקולנוע עוד יחזור, את תראי. ברטרו, כמו הוויניל".
"אני מאוד היפוכונדרית"
העיסוק בקץ החיים ובזמן שנותר עד אליו מתלווה גם אל התפקיד של גרטי במחזה "לילה טוב אמא" שמשחק בקאמרי. גרטי, שמגלמת אישה שמגיעה אל אמא שלה בלילה שבו היא מתכוונת לסיים את חייה ומבקשת להיפרד, מגיעה אל התפקיד כשהיא נוהגת בשני נתיבים בו זמנית: באחד היא אמא ללני ואריק, בשני היא הבת של אמה, עפרה, 75. את אמה של גרטי מגלמת במחזה אודיה קורן. "אני יודעת שזה נשמע כבד ומדכא", מבהירה גרטי, "בת שמגיעה לאמא שלה שבעוד שעה וחצי היא הולכת להתאבד, והיא רוצה שהן ידברו, יתקנו משהו, יעבירו לילה עם קשר. אבל זה האפקט של ההצגה הוא הפוך".
כלומר?
"יש בו התנגשות אבל גם רגעים של חמלה והומור. אני מקבלת הרבה הודעות מאנשים שצפו במחזה, וכשאתה יוצא ממנו כל מה שבא לך זה דווקא לחבק את אמא שלך ולבלות איתה. זאת מראה לשעון החול של החיים שעוברים לנו, לאנשים שקרובים אלינו ושאנחנו לפעמים מפספסים, החשבונות הלא-סגורים שמעכבים את התקשורת.
"הכול עובר עליי בהצגה הזאת, כמו רגשות אשם של אמא, של ילדה. אבל במקום לייצר בי תחושות של אנטגוניזם כלפי אמא שלי או כלפי הורים בכלל, זה דווקא גרם לי לרצות להתקרב ולראות שהמקום של תיקון מול הורים הוא מאוד מאוד חשוב והוא קיים תמיד. וכאמא זה משמש לי מין נורת אזהרה שמהבהבת ומסתובבת איתי - מה יכול לקרות אם לא תהיי מספיק קשובה, אם לא תחבקי מספיק".
את אוהבת להיות אמא? זה בא לך טבעי?
"נהייתי אמא בגיל די צעיר, בגיל 27. בשביל שחקניות זה כמו גיל עשר, זה בשנות כלב", היא צוחקת. "אז למדתי את זה עם הזמן ואני עדיין לומדת. אני לא חושבת שאמא נולדת כשהיא יולדת, זו למידה אינסופית ובכל התחומים אני אף פעם לא אומרת 'עכשיו אני יודעת'".
10 צפייה בגלריה
"נהייתי אמא בגיל די צעיר, בגיל 27. בשביל שחקניות זה כמו גיל עשר". נטע גרטי
(צילום: עמית נעים)
ושעון החול שהולך ואוזל, זה נוכח בחיים שלך?
"תראי, אני מאוד היפוכונדרית, אני מאוד אוהבת רופאים. לא מזמן, בשביל לשמור על יחסים טובים עם הגסטרולוג שלי ולטפס גבוה בסולם החברים שלו, נסעתי איתו לשחק סימולציות של מחלות מעיים לחברת תרופות בנצרת. היו שני סשנים עם רופאים והייתי צריכה לגלם כל מיני סיטואציות של מחלות, לא עלינו, אני לא אכנס לפרטים מפלילים, אבל שיחקתי את זה במלוא הרגש וההתמסרות. פיטר אמר שזה סיפור לארי דייויד קלאסי וזה נכון".
כל קריירת המשחק שלך הכינה אותך לרגע הזה.
"הוא רופא מדהים שעזר לי מאוד אז רציתי לעזור לו גם. הוא שאל אם אני מכירה מישהו שיכול לעשות כזה דבר, ואמרתי לו: 'מה זאת אומרת מכירה מישהו? אני!'. די נידבתי את עצמי. להיות מוקפת ברופאים זה גם סוג של פנטזיה. עכשיו אני מקווה שחוויתי את זה כשחקנית אז כבר ניקיתי את זה מהמדף שלי וזה יפסח עליי, למדתי את השיעור על יבש. ואם הם לא קנו את התרופות האלה אחרי תצוגת המשחק הזאת, אז אני לא יודעת מה אני שווה".
