"בעבודות שלי אני זורק הרבה פעמים דברים שברור לי שיהיו קצת גבוליים. שאנשים לא יהיו לגמרי בטוחים אם זה אמת או לא. אני אוהב להתחיל עם דבר חצי אמיתי ולסלף אותו", מסביר האמן איתמר בנאי. הוא מכנה את עצמו "מספר סיפורים", ומודה בחיוך: "בכל פעם אני מגדיר את עצמי קצת אחרת. בעבודה הזו אני קורא לעצמי מספר סיפורים וזה כמו להגיד מבחינתי 'האמנות העתיקה ביותר'. אני מנסה לקשר את עצמי לאיזושהי שושלת, חוט שנמשך עשרות אלפי שנים". כבר בתחילת הריאיון, קולו העמוק בעל הצבע המיוחד כמו מסגיר: הוא נצר למשפחת בנאי, שושלת בפני עצמה. איתמר בן 36, ירושלמי, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי, אב לתינוקת, "בן דוד של רוב האנשים שאתם מכירים" ובנו של השחקן המנוח חיים בנאי - גם הוא מספר סיפורים (שזכור מדמותו כאלברט פירות).
את פעולת סיפור הסיפורים, בנאי עושה לרוב על במה - כשחקן, פרפורמר ומכשף. הוא מדריך את הקהל ובו זמנית מערפל. מסביר היטב - בעודו מציף סימני שאלה. עולמו היצירתי מחבר יחד דמיון ומציאות, נפש ומדע. כך למשל בעבודת הווידאו "שישי", שיצר בקורונה לזירה הבין-תחומית בירושלים, בה הוא מספר על דירה ששכר ונבנתה לפי דגם של בית המקדש. "סיפרתי מין סיפור על זה ששמעתי שמי שעיצב את הדירה, עיצב אותה לפי מודל של בית המקדש. סתם, המצאתי לי איזה משהו", הוא צוחק ומנסה להסביר את הרעיון. "כשאתה אומר לאנשים מילה כמו 'בית המקדש', זה ישר לוקח אותם לאנשהו. בקבלה מאד טובים בזה, בלעורר בך חוויה 'מיסטית' במירכאות. איך הם עושים את זה? הם אומרים כל הזמן מילים, מין כישופים קטנים כאלה. רגע אחד הם עושים את זה שכלתני וטכני, ואז פתאום הם אומרים כל מיני דברים שאי אפשר שלא יציפו בך אסוציאציות רגשיות.
"אז אני גם מנסה לעשות דברים כאלה, לזרוק כל מיני מילים, קצת כמו כישוף. אני מתעסק המון עם כישוף ועם קמעות ועם סמלים ודברים שמעבירים המון מידע בצורה מאוד מזוקקת. את האמנות אני רואה כאחד הביטויים החשובים של רוח האדם, של הצד היותר מסתורי ולא-פיזי שלנו. לאמנות יש תפקיד מאוד חשוב - היא אחד הקטליזטורים הכי גדולים שהאדם יצר כדי לקדם את האבולוציה התודעתית שלו. להזיז את עצמו קדימה מבחינת מורכבות של רעיונות וסמלים, של ייצוג העולם הפנימי".
מתוך הפרוייקט "שישי" של הזירה הבין תחומית – איתמר בנאי
(קרדיט: איתמר בנאי)
לא בתחרות עם אף אחד
החל מהיום (ה') בנאי יציג את יצירתו החדשה "שתי שיניים טוחנות" באירוע האמנות השנתי של עיריית תל אביב-יפו - "אוהבים אמנות. עושים אמנות", שיתקיים ברחבי העיר, והתערוכה המרכזית שלו תוצג בשכונת יד אליהו. מדובר בעבודת סאונד בה יישמע קולו בלבד, כשהוא מספר כמה סיפורים שמתלכדים זה לתוך זה - זאת על רקע מפתיע של מוזיקה המלווה שיחת המתנה לקבלת הלוואה בבנק, לצורך בנייה של פירמידה שבה יוכל לחיות חיי נצח. הסיפורים שיספר שם מערבבים בין האישי לקולקטיבי. בין אלו נמנים סיפור על כך שהשם בנאי הוא שיכול אותיות של המילה "נביא", והיותו צאצא של שושלת נביאים וכהנים; הוא מתאר מפגש אקראי שהיה לו עם אליהו הנביא עימו שוחח על המשיח (בקריצה לשכונת יד אליהו, שבה גם תוצג היצירה); וכן סיפורו של האב הקדמון המשותף האחרון של האנושות, שנותרו ממנו רק שתי שיניים טוחנות שמהן ריצפו את ה-DNA שלו, ושכל בני האדם החיים כיום הם צאצאיו - סיפור שמעורב בו גם אביו שלו, חיים.
"אני מאוד אוהב להתעסק עם זיכרון, עם הרעיון של DNA", הוא מסביר את הקשר שבין הסיפורים הקולקטיביים לסיפורו שלו. "פיזיקה ומתמטיקה והעולמות האלה, זה נשמע לי אותו דבר. בסך הכול עוד שפה לדבר בה על הדבר הבלתי נראה הזה, על הצורה שבה דברים מתנהלים - ואיך הם מקבלים כל מיני ביטויים בעולם".
הסיפורים של בנאי נלקחים כולם ממחברות על מחברות שהוא כותב. "היום יותר מתמיד ברור לי שאחת החוזקות שלי היא הקול שלי. אני מבין שזה גם לא סתם, כי פשוט גדלתי עם אבא שהיה כזה, שהיה מדבר מאוד ברור, והרבה. וגם אני מדבר הרבה. אני כותב כל הזמן. אבל את הדברים שאני כותב אני לא כותב בשביל שמישהו יקרא אותם - אלא כי אני רוצה להגיד אותם בקול רם אחר כך למישהו. אני תמיד מדמיין את עצמי אומר אותם, ולכן אני לא אומר שאני 'כותב', אני יותר מדבר".
מתוך "שתי שיניים טוחנות"
(קרדיט: צילום: איתמר בנאי ארט: יונתן סוויד)
איך זה מרגיש לעשות עבודה קולית בלבד, בתור בן לאבא שגם היה שחקן אבל זכור בעיקר מהיותו איש רדיו ומספר סיפורים?
"אני מרגיש שחלק מההתעסקות שלי היום באמנות זה ללכת ולהתעסק באותם העולמות שהוא התעסק בהם. אני מרגיש שזה עושה לי כל מיני קלואז'רים, או – נותן לי המון מבטים מאד כנים או אובייקטיביים יותר על אבא שלי. כי במקור אני לא מסתכל עליו בצורה אובייקטיבית, הוא ארכיטיפ מבחינתי. הוא מתוך התודעה שלי. יש לי מערכת יחסים מאוד גדולה ומורכבת איתו שעדיין קיימת ועדיין משתנה".
על אף העיסוק בשם משפחתו בעבודה, מהמיתוס המשפחתי ניכר שהוא מנסה להתרחק. "המיתוס העצמי הזה, בתור חלק מאיזושהי משפחה, אני מרגיש שהיום הדברים האלה פחות מעסיקים אותי ושהם העסיקו אותי יותר בצעירותי. באיזשהו שלב אתה בונה את הזהות שלך, כמו לקבל את עצמך ואת כל הדבר הזה, כדי להבין שאתה לא בתחרות עם אף אחד.
"אם יש אנשים אחרים שמשווים או שיגידו דברים - בסדר, אני מבין את זה. מן הסתם אני לא בתוך איזה ואקום. אני לא מתעסק או מתכנן להתעסק בחיים של אנשים אחרים מהמשפחה שלי בתוך האמנות שלי או בכלל. זה לא שלי. אבל זה השם שלי! אני נולדתי עם זה, וזה לא שאני יכול לעשות משהו בנידון. זה משהו שאני גם מאוד שמח עליו מן הסתם, אני מכיר תודה ומבין שאני עוד חולייה בתוך איזו שרשרת. לא סתם אני מקשר את עצמי לאנשים שמספרים סיפורים, ובסיפורים באמנות שלי אני הולך הרבה יותר רחוק - עשרות אלפי שנים אחורה. מצחיק לי לחשוב שיש פה איזה 50 אלף שנה של גלגול אחרי גלגול של בן אדם שעושה את אותו הדבר במהותו, שוב ושוב".
"לא יהודי דתי – אבל בהחלט אדם דתי"
לא ניתן להתעלם מהאלמנט הדתי שנמצא ביצירותיו, שכמובן גם לא זר למשפחה שממנה הוא בא. הוא מעיד על עצמו שכבר כילד התחבר לסיפורי התנ"ך ולסיפורי מיתולוגיות ודתות. "באמנות אני מתעסק המון עם שדות של מטא-פיזיקה, אזוטריקה, מיסטיקה, פסיכולוגיה, נפש. אני אוהב להתעסק במיתוסים קולקטיביים, וגם במה שמרגיש כמו מיתוסים 'אישיים' - כי לכולנו בעצם יש את אותם המיתוסים האישיים פחות או יותר", הוא טוען. "כולנו מרגישים דברים לגבי השם שלנו, לגבי המראה שלנו, הגוף שלנו. אין אדם שמיניות היא לא דבר מורכב בשבילו, שאוכל הוא לא דבר מורכב בשבילו. אז אני מערבב את הדברים האלה, ומערבב בין מציאות ודמיון. למשל הסיפור על איקרוס, שיש לו כנפיים עם שעווה ואומרים לו לא לעוף קרוב מדי לשמש כי הן יימסו, ואז הוא מתקרב לשמש, נופל למים ומת – אתה מבין שלא מדובר על בן אדם אמיתי עם כנפיים, ושהרעיון הוא סימבולי. אבל זה סיפור 'אמיתי' - כי יש שם מהות אמיתית".
3 צפייה בגלריה
"לא משנה כמה חם ואיזה פקקים יש עכשיו - תזכור שיש לך כאן מטרה". "חמסה" מתוך פרויקט קמעות דיגיטליים
(צילום: איתמר בנאי)
מתוך כך, הסיפורים שלו באים להזכיר "אמיתות" נשכחות על החיים, על היותנו אנשים בעולם ועל זיכרוננו הקולקטיבי. הוא מדבר על התודעה, על הדת ועל הרוחניות כפי שהוא תופס אותן. "לא הרגשתי אף פעם רחוק מהדת. אני רואה את עצמי אדם דתי. לא יהודי דתי - אבל בהחלט אדם דתי" הוא מעיד על עצמו. "הרמב"ם אמר: כל דבר שאתה אומר על אלוהים – התרחקת צעד אחד אחורה ממנו. אמרת שהוא ככה? הוא לא. וזה לא רק הוא אמר, גם אריסטו, גם רומי ומיסטיקנים לאורך כל הדורות. תפיסות עולם, אמונות, זה קצת כמו מערכת הפעלה: לכל אחד יש כזאת. אני ממלא את היומיום שלי בפרקטיקות כדי להיזכר באלוהות - אני כולי קמעות".
את הקשר שלו לקמעות לקח בנאי צעד קדימה בעבודתו "גלריה סיטרא", שהוא מתכנן להציג בעתיד ושבה נמצאים קמעות שמאחוריהם יש סיפור. גם ביומיום הוא מקפיד לשאת על עצמו כאלה. "זה מעניין אותי בתור סמל שנועד להזכיר שלא משנה כמה חם ואיזה פקקים יש עכשיו - יש לנו כאן מטרה שהיא מעבר. זה מזכיר לא לקחת יותר מדי ברצינות את מה שמול העיניים. זה מה שאדם 'דתי' במירכאות עושה. אני לא מברך על מים לפני שאני שותה אותם, אבל כשאני רואה אחרים עושים את זה, זה נראה לי כמו סוג של מיינדפולנס. להגיד: רגע, פוקוס. מה אני עושה עכשיו? שותה מים. אבל לא סתם שותה מים! אני לוקח את זה ל'תודה לך אלוהים, על המים שאני שותה עכשיו'. למה? סתם, לזכור שיש אלוהים.
3 צפייה בגלריה
"מזכיר לא לקחת יותר מדי ברצינות את מה שמול העיניים". מתוך העבודה "גלריה סיטרא" - מזבח זיכרונות
(צילום: שירה מרק)
"גם אני עושה את זה, מזכיר לעצמי שיש אלוהות, אבל עם עולם סמלים יותר אישי שבניתי ואספתי, וליקטתי מהמון תפיסות ותרבויות. אין סיבה להישאר אטום בתוך שפה אחת, יש הרבה דברים שאפשר ללמוד משפות אחרות. במציאות יש משהו שאני מתעורר אליו כל פעם מחדש, אבל כל פעם שוכח אותו", מסביר בנאי שוב את עניין הקמעות ומוסיף: "ב'שתי שיניים טוחנות' אני אומר בעצמי שזו עבודה שתשכחו אותה איך שתלכו. כי זו בדיוק הפואנטה".
