טקס הסיום של פסטיבל קאן ה-71 ייזכר לנצח בזכות רגע דרמטי, מצמרר ומרגש כאחד - באירוע שנערך ב-2018, רגע לפני שהגישה את פרס השחקנית המצטיינת, השחקנית/במאית האיטלקייה אסיה ארג'נטו זרקה פצצה: "ב-1997, כאן בקאן, נאנסתי על-ידי הארווי ויינשטיין. הייתי אז בת 21. הפסטיבל הזה היה מרחב הציד שלו. אני רוצה לנבא: הארווי ויינשטיין לעולם לא יתקבל כאן שוב. הוא יחיה בבושה, מנודה על ידי קהילת הקולנוע, שבעבר חיבקה אותו וכיסתה את פשעיו.
נאומה של אסיה ארג'נטו בקאן
"ואפילו הלילה יש כאן באולם, אנשים שיושבים ביניכם, כאלה שעדיין צריכים לקחת אחריות על התנהגותם כלפי נשים ולשלם על הפצעים שביצעו, על התנהגות שאינה שייכת למקום העבודה הזה, ולא לשום לתעשייה אחרת", המשיכה ארג'נטו, "אתם יודעים מי אתם. אבל הכי חשוב, אנחנו יודעים מי אתם. ואנחנו לא הולכים לאפשר לכם לחמוק מזה יותר". ארג'נטו אף סיימה את דברי התוכחה בהנפת אגרוף קפוץ והצטלמה עם הבעת פנים שמדגימה ניצחון ואומץ.
הקהל באולם נותר המום ומטולטל, הצופים והצופות בבית שחזו בשידור הישיר לא נותרו אדישים. ארג'נטו גנבה את ההצגה מהזוכים. הנאום של ארג'נטו עשה הרבה כותרות ברחבי הגלובוס ונחשב לאחד מנקודות הציון החשובות והמשמעותיות במהפכת Metoo#. בראיון שהעניקה ל"ניו יורקר" היא סיפרה איך ויינשטיין אנס אותה בחדר המלון שלו, אחרי שהסכימה לעסות אותו. "הוא הרים את החצאית שלי, ביצע בי מין אוראלי. הוא הפחיד אותי, והוא היה כל כך גדול, והוא לא הפסיק. זה היה סיוט".
בשמונה השנים שחלפו מאז הנאום המכונן, הנבואה של האישה האמיצה הזאת התממשה: וויינשטיין אכן חי בבושה, בכלא, וכבר לא התקבל יותר בברכה בקאן שהיה ביתו השני, וכמובן שדה הציד שלו. אגב, חודשים אחדים אחרי אותו נאום, ארג'נטו הסתבכה בפרשייה בעייתית - הרשויות בקליפורניה בדקו טענות שלפיהן ארג'נטו תקפה מינית תחת השפעת אלכוהול את השחקן והמוזיקאי ג'ימי בנט בחדר במלון בהיותו בן 17 ב-2013, עת שיחקו יחד בסרט. בנט אף גילה שארג'נטו שילמה לו כסף כדי להבטיח את שתיקתו. ארג'נטו הכחישה את האשמות וטענה שבנט רצה לסחוט ממנה כספים. במכתב שפורסם באינטרנט בספטמבר 2018, הודה עורך דינה של ארג'נטו כי היה מפגש מיני, אך טען כי בנט הקטין תקף מינית את ארג'נטו. על רקע ההאשמות, ארג'נטו הודחה מתפקידה כשופט בתוכנית "אקס פקטור" האיטלקית.
בעשור כמעט שחלף מאז אותה שנה דרמטית, ארג'נטו רבת-הפעלים (מוזיקאית, קולנוענית, דוגמנית) המשיכה לעבוד, אבל לא הגיעה יותר לקאן. בפסטיבל ה-79, שנערך בחודש שעבר, ארג'נטו הגיעה עם סרט חדש בכיכובה - Death Has No Master, מותחן פסיכולוגי-אימה על אישה שחוזרת לוונצואלה אחרי היעדרות, כדי למכור את מטעי הקקאו של אביה. הסרט התחרה ב"שבועיים של במאים", מסגרת-הצד המוערכת והאיכותית.
"חשבתי שלעולם לא אתקבל כאן שוב", התוודתה ארג'נטו כשנפגשנו במסעדה רוחשת ואופנתית, על חוף הים של עיר הנופש הצרפתית. מזל שהקול עם המבטא האיטלקי המתנגן של ארג'נטו הצליח לגבור על המוזיקה הרועשת שהשמיעו המסעדנים, כדי לבדר את הסועדים והמשתזפות. "חשבתי שאני אישיות לא רצויה כאן".
למה לא?
"תגגל את זה", היא אומרת וצוחקת. "חשבתי שלעולם לא יקראו לי לבוא לקאן אחרי הנאום שלי. מאז אותו נאום, לא קראו לי לשוב. למזלי זה השתנה. זה מאוד רגשי עבורי לחזור. תחושה נהדרת. אני מרגישה כאילו באתי לקאן בפעם הראשונה. עצם החזרה היא הישג גדול ואני אסירת-תודה להגיע עם סרט מצוין שאני מאמינה בו. זו תחושה נהדרת של הוקרה עמוקה וסיפוק. אני שמחה שהחזרה שלי אחרי שנות היעדרות, נעשית בנסיבות לא מלחיצות כמו פעם - במסגרת-צד נטולת שטיח אדום. מה שתמיד היה לי מורכב היה השטיח האדום - ולא החלק שקשור ליצירה. תמיד היה לי קשה עם הדברים שלא קשורים לעבודה שלי: להיראות טוב, למשל או השאלות: 'מה את לובשת?'. אלה דברים שלא מעניינים אותי ודרשו הרבה מאמץ לאורך השנים".
שמונה שנים חלפו מאז הנאום האייקוני שלך. את חושבת שמהפכת Metoo# הצליחה?
"אני חושבת שעשיתי מהלך קמיקזה, אבל הראשון למות הוא תמיד טייס הקמיקזה. האם המהפכה הצליחה? אני לא יודעת. כמובן שהרבה יותר סרטים נעשים על-ידי נשים. עושים גם יותר סרטים שמספרים סיפורים מעניינים על נשים, עם דמויות הרבה יותר מעניינות. דברים שפעם לא היו קיימים. השינוי ענק".
בספטמבר האחרון, חגגה ארג'נטו יום הולדת 50. "איך חגגתי? נסעתי למעיינות חמים באיטליה עם הילדים שלי. זו הייתה מסיבת יום ההולדת שלי".
ואיך היה המרגש?
"כמו ביום שלפני, בדיוק אותו הדבר. אבל, אני כן חייבת לומר שבשנה האחרונה ויתרתי על הרבה מאוד קונספציות של שליטה בדימוי שלי: איך אישה אמורה להיראות, איך אנשים אמורים לחשוב עליי ועוד הרבה רעיונות שנטמעו לי בילדות על מה זה להיות אישה בתעשייה הזו. שחררתי מהרבה מאוד מההבניות הללו. אני מרגישה הרבה יותר בנוח בגוף שלי, הרבה יותר רגועה. בעבר הייתי מאוד אגרסיבית, אבל היום אני לא מרגישה שאני צריכה לגונן על עצמי כל כך. אדם אגרסיבי הוא אדם שנמצא במצב של 'הילחם או ברח', מישהו שתמיד חושש שיתקיפו אותו. ברמה האישית השתפרתי בפן הזה".
ארג'נטו נראית נהדר, ולדבריה אין לה שום כוונות לעשות ניתוחים פלסטיים. "אני לא רוצה להפוך לאחד הפרצופים האלה שאי אפשר לזהות. המראה שלי טבעי", היא מגלה.
עכשיו כשאת בת 50, הגישה שלך לתפקידים השתנתה?
"עכשיו אני לא לוקחת את התפקידים הפיזיים שהייתי לוקחת בעבר, כי היום לא הייתי מרגישה בנוח איתם. אבל אני כן שמחה שעשיתי זאת בצעירותי. פעם הייתי חסרת-מורא, היום אני יותר מאופקת. יחד עם זאת, אני מעדיפה סרטים מעזים, אמנותיים, על פני מסחריים. אבל בוא נבהיר: אני לא בורחת מכסף, אני אוהבת כסף. תביא לי כסף", היא אומרת ופורצת בצחוק. "אני פשוט תמיד מרגישה יותר בבית בקולנוע העצמאי - זו המורשת שלי".
"הייתי מאוד ביישנית, בודדה ומוזרה, ואנשים תיעבו אותי"
ואכן במשך שנים, ארג'נטו הייתה אחת הנסיכות הקוליות והפרועות של הקולנוע העצמאי האמריקאי והאירופאי כאחד. מה גם שהיא בעלת ייחוס - אביה, דריו ארג'נטו, הוא במאי פולחן נערץ, שמתמחה בסרטי אימה ומתח וחתום על הסרטים "הציפור עם כנפי הבדולח", "אישה בצל הפחד" (המוכר כ"סוספיריה"), "אדום עמוק", "פנומנה", "טראומה", "תופת", ומזוהה עם מה שנהוג לכנות סרטי הג'אלו (סרטי ניצול), שזכו להצלחה בשנות ה-70. אמא שלה היא השחקנית דאריה ניקולודי, שמתה ב-2020. "כשהייתי ילדה, אבא לא הביא אותי לסט", מגלה ארג'נטו. "מי רוצה ילד בוכה על סט? הוא התחיל לקחת אותי כשהייתי בת עשר בערך".
ארג'נטו מספרת שלא הייתה לה ילדות רגילה, "אז אני לא יודעת מה בדיוק פספסתי". בהמשך, ארג'נטו הפכה לנערה פרועה, מרדנית וסוררת, ואף ברחה בגיל 14 מהבית. "הסרטים הצילו אז את חיי, ולכן אני שמחה שהתחלתי לעבוד בגיל צעיר", היא מתוודה. "הייתי מאוד ביישנית, בודדה ומוזרה, ואנשים תיעבו אותי, ואם לא הייתי מוצאת מקום בעולם הסרטים, אני לא יודעת מה היה נהיה ממני. אבא שלי אומר שאלמלא הקולנוע הייתי בוודאי הופכת לחברה במחתרת מהסוג של 'הבריגדות האדומות'".
רק בגיל 18 היא החלה לעבוד תחת שרביט הבימוי של אביה. זה קרה בסרט "טראומה" (1993), ומאז הם עשו בין היתר את "סינדרום סטנדאל" שחולל שערוריות בשל סצנות אונס בוטות, "פנטום האופרה" ו"אם הדמעות" (שבו, אגב, הופיעה גם מורן אטיאס). גם בשנות ה-80 לחייו, אבא ארג'נטו עדיין פעיל. ב-2022 הוא ביים את "משקפיים כהים" וליהק אליו את בתו. את הסרט הזה ניתן לזמן עכשיו ב-VOD של yes. "בחיים הפרטיים אנחנו לא מדברים על הבעיות והצדדים האפלים, והסרטים אפשרו לי ולהוריי לעסוק בדברים האלה ולבטא רגשות. זה ממש מעין פסיכו-דרמה בשבילנו. אבא שלי מבטא בסרטיו את הצד האפל באישיותו ואת התת מודע-שלו".
כעת, כשאת כבר בת 50 והוכחת את עצמך, זה עדיין עול להיות הבת של דריו ארג'נטו?
"זה באמת יושב אצלי ואני עדיין מרגישה לחץ אדיר להיות ראויה למורשת הזו ולשם של הבמאי הגאון הזה. זה לא צל, זה לא עול - אלא פשוט הדנ"א שלך".
במהלך הקריירה שלה ארג'נטו נהגה לגלם נשים חושניות, פתייניות, אפלות. "לא מעניין אותי לעשות קולנוע בורגני", היא אמרה לי בעבר. "אני מעדיפה לעבוד עם במאים בלתי-צפויים שמתברכים בקול אישי, ורוצה להופיע בסרטים שמאפשרים לי לבטא את הפרסונה שלי, למשל את הפרסונה המינית".
ואכן לארג'נטו יצא לא אחת לבטא את הפרסונה המינית שלה. היא כיכבה בלא מעט סצנות סקס, כולל סצנת אוננות בסרט "בורדינג גייט" מ-2007. "זה לא הייתה בעיה לאונן. אני יכולה לעשות זאת בקלות, מדי יום", היא אמרה אז.
ארג'נטו אף עבדה בהוליווד, כולל ב"XXX", סרט האקשן עם וין דיזל (לימים טענה שרוב כהן, במאי הסרט, אנס אותה), "ארץ המתים" של ג'ורג' רומרו ו"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה.
איך מערכת היחסים שלך עכשיו עם הוליווד?
"אין לי שום קשר".
איך זה קרה?
"אני לא יודעת. פשוט לא מתקשרים אליי. אולי בגלל תרבות הביטול. יכול להיות שביטלו אותי. למזלי אני אירופאית, אז זה לא משנה. אני באמת חיה מיום ליום. אני פשוט לא טובה במיוחד בתפקידים בסרטים מסחריים, בקומדיות וכולי, זה לא ממש הסגנון שלי".
8 צפייה בגלריה
מי צריך את הוליווד? זאת אומרת, להוציא את עניין הכסף. אסיה ארג'נטו
(צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)
אבל כן עשית סרטי אקשן.
"כן, ונורא נהניתי. זה לא אומר שסרט מסחרי פסול בעיניי, אבל יש סרטים כאלה שהם פשוט גרועים ויש דיאלוגים שהם פשוט מטופשים. כשמגיע אליי תסריט אני בודקת האם הוא נכון לי או לא. אגב, גם באיטליה אני לא מוערכת מספיק, אבל אני מבינה שקשה ללהק אותי - מעולם לא ממש התחברתי למילייה האיטלקי. זה לא מגיע ממקום של סנוביות, אלא מזה שאני נורא ביישנית. כשעוד שהייתי צעירה, יצרתי לעצמי דמות שתגן עליי - דמות של גיבורת-על, שנראית חזקה וסקסית, שתעזור לי לצלוח את החיים. באיטליה הפכתי לדמות מאוד מפחידה. הבמאים האיטלקים לא יודעים מה לעשות איתי. אבל אין ספק שהמצב משתנה. אולי גם אני נפתחת ופחות מפחידה משהייתי פעם. יש היום הזדמנויות באיטליה גם עבורי, אז יש לי תקווה. בכלל, מה שמגיע אלי ומרגיש נכון - אני הולכת על זה. ולכן עשיתי את Death Has No Master - שם אני עושה תפקיד מאתגר שהייתי צריכה ללמוד בשבילו ספרדית, ואותו צילמנו בוונצואלה. מבחינתי תמיד היה יותר מעניין לשחק תפקידים של דמויות מעורערות ומשוגעות".
הסרט צולם רגע לפני שהכוחות האמריקאיים פשטו על קראקס הבירה וחטפו למעצר את הרודן ניקולאס מדורו. המטוסים והרחפנים האמריקאים כבר היו באוויר. "לפני שנסעתי לוונצואלה כולם אמרו לי להיזהר", מגלה ארג'נטו. "אם תגגל ונצואלה תראה: 'המקום הכי אלים בעולם! תיזהרו מהכנופיות, מהסמים!'. ובחיים לא הרגשתי יותר בטוחה משהרגשתי בוונצואלה. נשבעת. הייתי הולכת לבד בחוץ בלילה ואף אחד לא היה אומר לי כלום, אף גבר לא ניסה איתי שום דבר. לא ראיתי שום אלימות וסמים. אני מבינה שייתכן שדברים כאלה קורים, אבל זו לא הייתה החוויה האישית שלי. ונצואלה היא מקום לא אמיתי, כל כך עשיר וכל כך עני, כאוטי. עם הרבה רוחניות. יש בה הכול: אושר ועצבות, אנרגיה מדהימה. והאנשים! והטבע! בזמן ששהינו שם, היה גם את איום אמיתי של חדירת הכוחות האמריקאיים מכיוון הים - ואנחנו צילמנו בנמל - אז היה גם כאוס ממשי בפתח. כמה חודשים אחרי שעזבנו הייתה תקיפה".
ומה חשבת עליה?
"בכל מה שנוגע לפן הפוליטי אני חושבת שזה מורכב ועדין. זה לא ממקומי להגיד משהו או לשפוט. זה מקומם של האנשים שגרים שם ומכירים לומר. יכולות להיות לי קונספציות שנובעות מהמקום ממנו אני מגיעה ואין להן שום קשר למה שהמדינה הזו עברה. אני לא פוליטיקאית - אני לא טיפשה מספיק כדי להפוך להיות פוליטיקאית. בגלל שלא הייתי מסוגלת לשקר, ולכן לא הייתי יכולה להיות פוליטיקאית טובה".
"אנחנו, בני האדם, סתם חיות"
ארג'נטו היא מולטי טאלנט. בעבר כתבה סיפורים קצרים, ביימה סרטים אחדים, תיקלטה ואף ביימה קליפים, למשל s(AINT) של מרילין מנסון, שלאור נועזותו, נאסר לשידור ב-MTV. "מרילין אף פעם לא חשב שהקליפ ישודר. הוא רצה שלקליפ יהיה מעמד פולחני. אני תמיד מג'נגלת בין דברים ובשנתיים האחרונות החלטתי להעניק למשחק את כל האנרגיה. אני עוסקת במשחק כאמור מאז שאני בת תשע וזה הדבר שהכי טיפחתי. כשאני על הסט המערכות בגוף שלי נרגעות ואני מרגישה שאני במקום הנכון".
גם חיי הרגש והאהבה של ארג'נטו היו סוערים במיוחד: ארג'נטו הייתה מאורסת לבמאי-שחקן הפרוע וינסנט גאלו ("בראון באני"), אבל בסופו של דבר הם לא התחתנו. ב-2004 היא התארסה לשחקן מייקל פיט ("דוסון קריק", "אימפריית הפשע") שאיתו היא עשתה את "ימים אחרונים" על קורט קוביין, וגם כאן הקשר לא הבשיל לחתונה. שחקן שווה נוסף שמופיע ברזומה הרומנטי שלה - ג'ונתן ריס מאיירס ("נקודת מפגש", "שושלת טיודור").
לארג'נטו יש שני ילדים, אנה לו מהקשר עם המוזיקאי והשחקן מרקו קסטולדי (הידוע בכינויו מורגן), שעבד עם ארג'נטו בסרט "טרנסילבניה" ("זאת הייתה אהבה ממבט ראשון", היא אמרה פעם). אנה לו קרויה על שמה של אחותה של ארג'נטו שנהרגה בתאונת אופנוע בשנת 1994. ובן, כיום בן 18, מנישואיה לבמאי מישל סיווטה, ממנו התגרשה ב-2013. ארג'נטו אף ניהלה רומן עם השף האמריקאי הנודע אנתוני בורדיין, שמאוד תמך בה אחרי שחשפה את פרשת האונס. בורדיין, התאבד בתלייה ב-2018. זמן קצר אחרי שארג'נטו נפרדה ממנו.
אחרי שנים של נדודים ומסעות, ארג'נטו חייה כעת בבירה האיטלקית. "אני גרה בדירה שלי עם הכלב והצמחים שלי בפרברי רומא, שם אני מרגישה בבית. אני לא בן אדם שיוצא הרבה ואני אף פעם לא מגיעה למרכז העיר".
בגיל 50, ארג'נטו שופעת תובנות ומחשבות על החיים ועל בני אדם. "אנחנו, בני האדם, סתם חיות", היא מכריזה. "רואים את זה בכל פעם שמישהו מת ומשאיר אחריו ממון ורכוש: היורשים מתנהגים כמו חיות ומוכנים להרוג זה את זה עבור הירושה. אני לא יודעת מה הקטע. כסף משחית הכול. כסף משמעותו כוח. תסתכל על הקופים: הם יכולים לחיות בשבט אבל תמיד יהיה מי שירצה להיות הבוס, ועל זה רוצחים. זה מה שאנחנו. קראתי את הגיגיו של פרויד שטוען שהחברה האנושית מכריחה את בני האדם, גברים ונשים, לתוך סדר מסוים. מכריחה אותם להיות סדורים, כמו עצים בשדרה. ללא החוקים החברתיים, נוסח 'ואהבת לרעך', היינו נכחדים. אנחנו יכולים להעמיד פנים שאנחנו חיים בחברה שבה אנחנו עומדים אחד אחד סדורים כעצים בשדרה, אבל בפועל אנחנו פראיים לגמרי, חסרי-רסן - זה הטבע האמיתי שלנו.
8 צפייה בגלריה
כלב, צמחים, דירה בפרברי רומא. זה כל מה שצריך בחיים. אסיה ארג'נטו
(צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)
"למזלנו החברה בייתה אותנו, אחרת היינו רוצחים אחד את השני בעבור כוח וכסף", היא ממשיכה. "כשזה נוגע לבית לדעתי יוצא מתוכנו משהו מאוד יצרי, משהו שמזכיר לנו את תקופת המערות, כשאתה מוכן להרוג את כל מי שמאיים על הטריטוריה והמשפחה שלך, או על השם שלך. זה משוגע אבל גם מאוד אמיתי. אנחנו חייבים להשלים שזו תכונה שקיימת בטבע שלנו. באמצעות הדמות שעשיתי ב-Death Has No Master גם אני הייתי חייבת להשלים עם זה שיש בי חיה פראית".
אפרופו פראית. כשראיינתי אותך לראשונה, לפני כמעט 20 שנה, אמרת לי: "אני לא מפחדת מכלום, חוץ מנמלים". התחושה שלי אז שאת בעלת לב פראי. את עדיין כזאת?
"לא, אבל עדיין יש לי לב. היום הוא מבוית".
