על התשובה לשאלה מהו האלבום הטוב ביותר בהיסטוריה, יתווכחו גם בעוד 100 שנה. פול מקרטני – אחד שהיה מעורב בלפחות שניים-שלושה כותרים הראויים להתמודד על התואר הנ"ל, ואולי גם לקחת אותו – לא התיימר להכריע בסוגייה, אבל לפחות ברשימה הפרטית שלו הוא העניק את הכבוד הזה ל-Pet Sounds של הביץ' בויז, שחוגג עכשיו יום הולדת 60. לפי ה"רולינג סטון", פעם מגזין הרוק החשוב בעולם, וכבר שנים פמפלט המתעקש ליישר קו עם טרנדים במקום להגדיר אותם, יצירת המופת שבריאן וילסון השלים באביב 1966, הגיעה רק למקום השני במצעד. Pet Sounds הצליח לשמור על מקומו הנכבד בשתי הרשימות שהמגזין ערך: הקאנונית שפורסמה ב-2003, והדי מקוממת שהוא התעקש לעדכן ב-2020. יש מצב שבפעם הבאה שעורכי המגזין יחליטו לדרג את 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים, Pet Sounds ייאלץ להידחק בכמה מקומות לאחור לטובת משהו של ביונסה או טיילור סוויפט.
מקרטני הבין ש-Pet Sounds הוא אלבום גאוני ומהפכני מהרגע שהאזין לו בפעם הראשונה. 36 הדקות הנשגבות האלו שינו את הדרך שבה הוא יכתוב שירים מעתה. והן עשו דבר נוסף, חשוב לא פחות: הן הובילו את המנוע היצירתי של הביטלס להתייחס אחרת למושג ה"אלבום". לא עוד אסופת שירים מקריים המודפסים משני צדדיו של תקליט ויניל, אלא מופע שלם שנועד לספר סיפור. לאחרים לקח קצת יותר זמן לקלוט את הקסם העולה מ-13 השירים המרכיבים את Pet Sounds.
כשהאלבום הגיע לחנויות, מעריצי הלהקה מקליפורניה לא נהרו כדי להצטייד בעותק. Pet Sounds התקשה להתקדם במצעד המכירות, וחברת התקליטים שבה הייתה חתומה הלהקה הזדרזה להוציא אוסף להיטים כדי לשפר במקצת את המאזן. גם חברי הלהקה, ובהם למשל כותב השירים המוביל שלה, מייק לאב, התקשו לקלוט בתחילה את רוחב היריעה של היצירה החדשה שהציג בפניהם וילסון, המוח המוזיקלי של ההרכב ונגן הבס שלו. כן, כמו מקרטני בביטלס.
Pet Sounds נולד כמעין ניסוי כלים, בזמן שהתפנה לווילסון כשחבריו יצאו לסיבוב הופעות. עד לאלבום הזה, הביץ' בויז העדיפו לעסוק בנושאים אחרים. האחים וילסון (בריאן, קארל ודניס), צירפו אליהם את בן הדוד לאב ואת חברו הטוב של בריאן, אל ג'ארדין, שהתגורר מול הווילסונים. הם היו חבורת נערים שאהבו מוזיקה, אבל לא ידעו לנגן. כשדניס חזר יום אחד מהים וסיפר בהתרגשות לארבעת האחרים על השיגעון שסוחף את חופי קליפורניה – גלישה – הוא הציע שהם ינסו לכתוב על זה שיר. בריאן ולאב הקשיבו לו וכתבו את Surfin'. גם השיר הבא שלהם - Surfin' Safari – רכב על אותו הגל.
5 צפייה בגלריה
הביץ' בויז ללא בריאן וילסון הופיעו - והוא רקח יצירת מופת
( Don Paulsen/Michael Ochs Archives/Getty Images)
הים הפך למוטיב מרכזי בשירים המוקדמים של הביץ' בויז. באופן טרגי, זהו גם המקום שבו דניס מצא את מותו בשנת 1983, והוא רק בן 39, לאחר תקופה שבה נמלט ממכוני גמילה וחי ברחוב. אחיו בריאן, שתמיד פחד קצת מהמים ומעולם לא ניסה לתפוס גל, מת לפני שנה. חייו היו ארוכים משל אחיו, אך הם לא היו פחות קשים בשל מחלת הנפש שממנה סבל.
לפחות מבחינת מעריצי הלהקה; מורי, אביהם השתלטני של הווילסונים שניהל את ההרכב; וכאמור, גם ארבעה מתוך חמשת החברים בה, התרנגולת של הביץ' בויז הייתה צריכה להמשיך להטיל ביצי זהב בדמות שירים קלילים על גלשנים, בחורות ומכוניות, לא חובה בסדר הזה. המדים האחידים (חולצות פסים בהירות), ההרמוניות הקוליות המושלמות וההבטחה לחופש מוחלט ולאהבת נעורים שעלו מהלהיטים הראשונים שלהם, היו מתכון מנצח. אבל ב-1964 וילסון קלט שאפשר להשתמש באולפן כעוד כלי נגינה, והחליט לקפוץ למים. על האיפה ליצור הייתה לו תשובה. על האיך הוא היה צריך לחשוב עוד קצת. ב"דרך ארוכה ומובטחת", סרט הדוקו הנוגע ללב על וילסון, הוא נשאל כיצד המוזיקה שלו נכתבה, והשיב שאין לו באמת מושג. ייתכן שהוא היה יכול לענות לשואל בשלוש המילים המרכיבות את שם השיר הכי יפה באלבום המדובר (וכנראה שגם בעולם) - God Only Knows.
קנאת סופרים מושלמת
לא רק מקרטני הכיר בגאונות של וילסון בזמן אמת, גם נער החוף מקליפורניה החולמת הוקסם מהכישרון של הרביעייה מליברפול. באמצע הסיקסטיז הביץ' בויז היו תפוח האדמה הלוהט של הפופ האמריקאי. הם הופיעו בלי הפסקה, אך וילסון היה זקוק לחופשה מהבמה. הצלילים החדשים שווילסון שמע באלבום Rubber Soul של הביטלס, גרמו לו להבין שמוזיקת פופ יכולה – וצריכה – להיות מורכבת יותר. משוחרר מסיבוב ההופעות (ברוס ג'ונסטון גויס כדי להחליף אותו כבסיסט), הוא החל להקדיש את זמנו לכתיבת מוזיקה חדשה עבור הלהקה שהושפעה מההפקות המורכבות של פיל ספקטור. וגם מהביטלס. כשווילסון הזדמן לאחד מהאולפנים שבהם ספקטור עבד אז בלוס-אנג'לס, הוא נדהם מהאופן שבו כלי הנגינה נשמעו: לא אחד ליד השני, אלא ביחד.
על מנת להעמיד את חזונו המוזיקלי החדש, וילסון החליט לזמן כמה מנגני האולפן שעבדו עם ספקטור כדי להקליט שירים כמו I Get Around – שניתן לראות בו כמעין מבוא ל-Pet Sounds. יצירה מורכבת הכוללת בין היתר פתיחה מפתיעה עם ארבע תיבות שהיו אמורות להופיע רק באמצע השיר; פזמון שלכאורה מגיע מוקדם מאוד; הכפלת תפקידי כלי נגינה; סולו גיטרה קצר; ומודולציה בחצי טון המובילה לפזמון החותם. משיר לשיר וילסון שכלל את יכולותיו כמלחין. עכשיו הוא כבר היה מוכן לעלות מדרגה נוספת.
יחסי הגומלים בין הביטלס לווילסון נמשכו כשנתיים. זו הייתה קנאת סופרים מושלמת, שחובבי המוזיקה הרוויחו ממנה. וילסון, עוד לפני שהביטלס הגיעו לאותה המסקנה, הבין שנמאס לו מהנערות הצורחות שמגיעות להופעות של הלהקה כדי לראות את חבריה ולא כדי להקשיב להם, ושהאולפן הוא המקום שבו הוא יוכל למקסם את יכולותיו כאדריכל של סאונד. כשהביץ' בויז – מינוס בריאן – חזרו מסיבוב ההופעות של 1965 חיכתה להם הפתעה בדמות האלבום The Beach Boys Today!. חציו הראשון של האלבום, שנמשך פחות מחצי שעה הציע פחות או יותר את מתכונת הלהיטים המוכרת של הלהקה. חציו השני כבר כלל עיבודים מורכבים יותר ושימוש בכלי נגינה לא טריוויאליים למוצר פופ מסחרי ובהם צ'מבלו, ויברפון וקרן יער. באלבום הופיע גם Please Let Me Wonder, השיר הראשון שווילסון כתב לאחר שעישן ג'וינט.
ב-1964 וילסון עבר התקף חרדה שמנע ממנו לצאת לסיבובי הופעות עם הלהקה. לפי מה שהסביר ביותר מראיון אחד בהמשך חייו, בערך באותם ימים הוא גם החל לשמוע קולות בראשו. חלקם כנראה סיפקו לו השראה להלחין את המוזיקה השמיימית שלו. אחרים גרמו לו לסבל רב. וילסון שלאחר Pet Sounds היה גאון מיוסר
מכאן ועד לשנת 1967 התנהל משחק פינג פונג בין-יבשתי בין מקרטני לבין וילסון. בהשפעת Rubber Soul, וילסון החל לכתוב מוזיקה אחרת ששיאה הגיע ב-Pet Sounds. מקרטני, שהתרשם עמוקות מווילסון ענה לו (בעזרת חבריו לביטלס) באלבום מופת נוסף - Revolver. אחרי שזה הופיע, וילסון תכנן לעלות עוד קומה עם יצירת מופת חדשה שהכניסה אותו לסחרור נפשי, ויצאה במלואה רק כעבור עשרות שנים – Smile. בזמן שווילסון היה תקוע איתה והלך לאיבוד בתוך עצמו, הביטלס הוציאו את Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band. הדו-קרב הוכרע בנוקאאוט לטובת החבורה מילברפול.
5 צפייה בגלריה
בריאן וילסון (על האורגן) עם הביץ' בויז ב-2012
(צילום: Jason DeCrow/Invision/AP, File)
וילסון פוסט ההאזנה ל- Rubber Soul שאף לכתוב את אלבום הפופ המושלם. טוני אשר, התמלילן שגויס למשימה, הרחיב את נושאי הכתיבה וכלל בין היתר את המילה "אלוהים" בשיר פופ (ב-God Only Knows). שילובי הכלים של וילסון לאורך שירי Pet Sounds היו פורצי דרך: בשיר Don't Talk (Put Your Head on My Shoulder) למשל אפשר לשמוע המונד, בס, גיטרה חשמלית שמנוגנת כמו מנדולינה, קונטרבס שעליו ניגנו עם קשת ומצילת רייד, באופן שנותר מרהיב גם היום. לקראת סוף השיר, עיבוד המיתרים המרטיט מתחבר לתופי הטימפני לטובת העצמת הדרמה. למרות שאורכו של השיר אינו עולה על שלוש דקות, Don't Talk (Put Your Head on My Shoulder) מכיל עולם ומלואו.
כמעט כל אחד מ-13 הקטעים והשירים המרכיבים את Pet Sounds הוא מופת של כתיבה וביצוע. אך אם צריך להצביע על האחד שבולט מעל לחבריו – הבחירה קלה. God Only Knows הוא שיר מורכב: ההרמוניה שלו נעה בין ארבעה סולמות, מניפת הצלילים העשירה שהוא פורס בפני המאזין כוללת בין היתר אקורדיונים, קרן יער, פסנתר וצ'מבלו מוכפלים, ואפילו קרש עץ וקסטנייטות ספרדיות המגבות את הקצב. לתוך 2:45 דקות הצליחו וילסון ונגני הוורקינג קרו לדחוף סימפוניה שלמה. השירה של קארל וילסון, עיבוד המיתרים בבית השני וההרמוניות הקוליות לאורך השיר, השלימו יצירת מופת שאי אפשר שלא להתפעל ממנה גם בהאזנה האלף.
המיני-סימפוניות של וילסון המרכיבות את האלבום הוקלטו לאורך 27 סשנים בעזרת נגנים רבים. לא כולם זכו לקרדיט על תפקידם, אך כולם היו זמינים בארבעת האולפנים שעמדו לרשות וילסון בלוס-אנג'לס - כדי שהוא יוכל להקליט ברגע שיהיה במצב הרוח הנכון לכל שיר. עלות ההקלטה עמדה על 70 אלף דולר. במושגים של היום הסכום הזה שווה בערך פי עשר, אך כל סנט ממנו מוצדק. דוגמה לארמדה הזו אפשר למצוא בין היתר ב- Let's Go Away For a While האינסטרומנטלי החותם את צד א' של האלבום שבו השתתפו למעלה מ-20 נגנים. אגב, וילסון לא ניגן בו אף תפקיד, וגם לא יתר חבריו ללהקה.
האלבום הכי טוב אי פעם?
וילסון היה משוכנע שהוא כתב את אלבום הפופ המושלם, אבל חבריו להרכב חששו שפינת הליטוף המוזיקלית שלו לא תתיישב עם ציפיות המעריצים שחיכו לעוד שיר על גלישה. הלחץ על וילסון גבר והוא רץ לכתוב להיט חדש. התוצאה הייתה Good Vibrations, שיר ששילב בין הקלילות של הביץ' בויז המוקדמים לבין המורכבות המוזיקלית של Pet Sounds, עם קורטוב של רוח פסיכדלית שכבר החלה לנשב בחוף המערבי. ואז הוא התפנה להקליט את האלבום שיתעלה על ההישגים שרשם עד כה.
אלטון ג'ון תיאר פעם את וילסון כאדם ש"הייתה לו תזמורת שלמה בראש, לא רק להקה". אבל התזמורת הזו לא ניגנה תמיד בסולם הנכון. ב-1964 וילסון עבר התקף חרדה שמנע ממנו לצאת לסיבובי הופעות עם הלהקה. לפי מה שהסביר ביותר מראיון אחד בהמשך חייו, בערך באותם ימים הוא גם החל לשמוע קולות בראשו. חלקם כנראה סיפקו לו השראה להלחין את המוזיקה השמיימית שלו. אחרים גרמו לו לסבל רב. וילסון שלאחר Pet Sounds היה גאון מיוסר. במהלך העבודה שהלכה והתארכה על Smile (האלבום ראה אור רק ב-2004), וילסון הציב פעם פסנתר כנף בתוך ארגז חול שבנה בסלון, ועישן שקיות של גראס באוהל שהקים בחדר העבודה שלו.
וילסון נלחם לא מעט בחייו: בקולות שבראשו ובהתמכרויותיו לסמים, לאלכוהול ולאכילה כפייתית. הם גבו ממנו מחיר כבד שהשפיע על תפקודו כאדם ועל תפוקתו כמוזיקאי. בראשית הסבנטיז הביץ' בויז השלימו צמד אלבומים נהדרים - Sunflower ו-Surf's Up (שווילסון היה פחות מעורב בהם), והוא חזר להקליט כסולן בשלהי האייטיז. בלא מעט מהאלבומים המאוחרים שלו, היה אפשר לאתר עדויות נוספות לכישרון שהוא הציג לאורך Pet Sounds.
60 שנה אחרי שיצא, קשה לקבוע האם Pet Sounds הוא האלבום הכי טוב שנוצר אי פעם. לרגל יום הולדתו העגול, יזכה האלבום למהדורה חגיגית נוספת, שאמורה לכלול לצד גרסאות אלטרנטיביות לחלק מהשירים ושאר ירקות שדוחפים למהדורות כאלו, גם שיפור נוסף בצליל. וילסון כבר לא יוכל להאזין לה, אך כשנשאל פעם על האלבום, הוא השיב שצורת ההגשה המועדפת עליו היא להאזין לו בגרסת המונו. גם בתום ההאזנות האחרונות ל-Pet Sounds לצורך הכתבה הזו, אני לא מסוגל להשיב על השאלה שנשאלה בפתיחתה. יש מצב שרק אלוהים – אם הוא אכן ישנו – יודע.
