בשנה שעברה כנס SXSW היה האירוע התרבותי הגדול הראשון שהתבטל בעקבות התפרצות מגיפת הקורונה. עד הרגע האחרון ייחלו המארגנים ליישועה, כנגד כל הסיכויים. אולם עם התפשטות הנגיף ברחבי ארצות הברית וגם באוסטין טקסס, לא היה מנוס מגניזתו של הכנס שכולל תוכנית קולנוע, מוזיקה, היי-טק, גיימינג, סטנד-אפ ועוד - צעד שעלה למארגנים ולעיר המארחת בהפסדים משוערים של כמעט חצי מיליארד דולר, שגררו בין השאר פיטורי שליש מעובדי SXSW. במאמץ של הרגע האחרון ניסו ראשי תוכנית הקולנוע לאלתר פלטפורמה מקוונת ברגע האחרון, מה שלא זכה להיענות מטעם המפיקים והמפיצים, שהעדיפו פשוט למשוך את סרטיהם בהמתנה לפתיחת בתי הקולנוע. זו כצפוי התמהמהה בצל התמשכות המשבר, והיום SXSW חוזר כפסטיבל וירטואלי.
הטרגדיה של SXSW 2020 הייתה אתגר לא פשוט עבור פסטיבל הקולנוע שביסס את עצמו כשני בחשיבותו בארצות הברית, אחרי סאנדנס ולפני טרייבקה הדועך (ואשר גם הוא בוטל אשתקד וסובל מהפסדים לא קטנים). אבל כאירוע שמאז ומתמיד היה מכוון טכנולוגיה, הפתיחות לשינויים בהרגלי הצריכה והצפייה של הקהל אפשרה את קיומו של הפסטיבל בגרסתו המקוונת. הבעיה היא שגם השנה, לא כל המפיקים והמפיצים הסתגלו לנורמלי החדש. האולפנים הגדולים עדיין נרתעים מהשתתפות בפסטיבל וירטואלי, מה שמותיר קצת יותר מקום לסרטים העצמאיים הקטנים.
דבר אחד לא השתנה: פסטיבל הקולנוע של SXSW נותן דגש לתכנים שקשורים למוזיקה. וכך, סרט הפתיחה שיוקרן היום (ג') יהיה Demi Lovato: Dancing With The Devil, דוקומנטרי של הבמאי מייקל רטנר שסוקר את תהפוכות חייה של דמי לובטו מתוך מבט ליצירתה המוזיקלית ואף יותר מכך: לרכילות מחייה הפרטיים. עוד בתוכנית הראשית דוקו על הרוקר המנוח טום פטי בשם Tom Petty, Somewhere You Feel Free המורכב מחומרי ארכיון שקיבצה יחדיו מרי וורטון.
בהתחשב בתוכנית המצומצמת יותר ובהיעדר סרטים עלילתיים גדולים, במרכז הבמה יעמדו הפעם פרויקטים תיעודיים שעוסקים בשלל נושאים חברתיים, פוליטיים, וכלכליים. כך במקרה של WeWork: or The Making and Breaking of $47 Billion Unicorn של ג'ד רוטשטיין המוקדש רובו ככולו לעלייתו ונפילתו של היזם הישראלי אדם נוימן. Not Going Quietly של ניקולס ברוקמן מתרכז בסיפור שונה לחלוטין של גבר אחר ממוצא ישראלי - אדי ברקן, שלצד התמודדותו עם בריאותו הרופפת בגין מחלת ה-ALS, עמל ללא הפסקה כפעיל חברתי לטובת חברה ליברלית וצודקת יותר, למען בנו.
גם הצעירה הטקסנית ריאליטי ווינר (זהו שמה המציאותי, קשה להאמין) ניסתה לתקן את העולם, אולם כפי מראה הדוקו United States vs. Reality Winner של הבמאית סוניה קנבק, הכוונות הטובות שלה הבילו אותה לגיהנום. ריאליטי ווינר, שעבדה בשירותי הביטחון האמריקנים, הדליפה על פי החשד דו"ח לתקשורת על מתקפת ההאקרים הרוסים על המערכת הממוחשבת של בחירות 2016. בעוד שכל נאמני דונלד טראמפ ניסו לגנוז את הגילוי הבעייתי הזה, ווינר החליטה להביע אותו לתודעת הציבור. כשה-FBI זיהה אותה כחשודה בהדלפה, היא נחקרה, נעצרה ללא אפשרות לשחרור בערבות, ונשפטה לחמש שנים בכלא - עונש המאסר הארוך ביותר שניתן אי פעם ל-whistle blower (עובד שמדליף מסמכים מהעבודה שלו) בארצות הברית. המסמך שהדליפה אגב, פתוח היום לציבור. קנבק משלבת היטב בין המתח סביב התיק, לאי הצדק ולאבסורד, עליו מצביע גם אדוארד סנודן בראיון ממעונו ברוסיה.
מהצד הקונספירטיבי, SXSW נותן חשיפה לסרטו של ברנדן פיצג'ראלד, The Ox Kingpins שמציג את הקנונייה השיווקית של חברות התרופות, כסוחרות סמים ממכרים לציבור הרחב. אולי אפשר ללמוד מכך גם על מה שנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית החיסונים, עליה בוודאי נעשים סרטים בימים אלה.
גם משבר ההגירה לארצות הברית מהגבול הדרומי שלה עומד במרכז הפסטיבל, במיוחד בטקסס. Fruits of Labor מציג את הפנים האישיות של המשבר מהצד האמריקני, כשהבמאית אמילי כהן איבנז מלווה נערה שמשפחתה עומדת בפני גירוש והיא נותרה המפרנסת העיקרית שלהם בשדה תותים. Luchadoras של פאולה קלבו ופטריק ג'סים עוקב אחר תושבת עיר הפשע סיודד-חוארס אשר עובדת למחייתה כמתאבקת מקסיקנית ומנסה להתאחד עם בניה שגרים עם אביהם בארצות הברית.
פרויקט תיעודי נוסף שעומד בקו אחד עם כותרות החדשות אבל עם הפנים קדימה לעתיד הוא The Hunt For Planet B של הבמאי נתניאל קאהן. ברוח משימת Preseverance על המאדים, הסרט סוקר את ההכנות לקראת שיגורו של טלסקופ ג'יימס ווב, אשר נועד להרחיב את שדה הראייה של חוקרי החלל שביננו.
בכל הנוגע לתוכנית העלילתית, פסטיבל הקולנוע SXSW שומר על הרוח השובבה והקלילה שלו, אבל סובל ממיעוט שמות גדולים השנה. כמו בכל הפסטיבלים האמריקנים בשנים האחרונות ניתן דגש לסרטים נשיים, ואם אפשר על נשים צעירות. זהו המכנה המשותף של The Fallout של מייגן פארק בכיכובה של מאדי זיגלר, על תלמידת תיכון שמתמודדת עם טרגדיה; Women Is Loosers של ליסט פליסיאנו על התבגרות תלמידות תיכון בשנות ה-60 בסן פרנסיקו, ו-I'm Fine של קלי קאלי ואנג'ליק מולינה על אלמנה צעירה שנזרקת מביתה ביחד עם בתה בת ה-8 ומנסה לשרוד ברחוב.
גברים לבנים כגיבורים פחות מקובלים כיום, לפחות בקולנוע העצמאי האמריקני - אלא אם כן הם מזוהים כלהט"בים. זה המקרה של שתי דרמות קומיות מקסימות שיוקרנו בפסטיבל. Potato Dreams of America של ווס הרלי, בשמו המקורי ואסילי נאומנקו, או בכינוי החיבה שלו קרטושקה (תפוח אדמה). הבמאי יליד סיביר מגולל בהמון חן את סיפור חייו כנער מתבגר בעל נטיות הומוסקסואליות לפני ואחרי הגירתו לארצות הברית. טוד סטיבנס בוחר דווקא להתרכז בחיים של דמות הומו מזדקן, מעצב שיער אגדי, שיוצא מבית האבות לטובת סיבוב דאווין אחרון בעירו והשלמה עם מות אהובו. אודו קיר מככב בדמות שמרגישה כמו חיקוי של השחקן טרנס סטמפ ב"פריסליה מלכת המדבר" (נחמד לראות את השחקן הגרמני לא בסרט אימה כהרגלו לאחרונה), ואפשר להבחין בתפקיד קטנטן של לינדה אוואנס, המוכרת לכם אולי כקריסטל קרינגטון מ"שושלת".
וכמובן שאי אפשר בלי קורונה. שתי קומדיות קטנות אמורות להציג את הפן האנושי הריגשי, המשעשע לעתים, של ההתמודדות עם המגיפה. ב-Recovery של מלורי אברטון וסטיבן מיק, שתי אחיות קלולסיות יוצאות למסע ממונע מחוף לחוף כדי להציל את סבתם מהנגיף המשתולל בארצות הברית. ואילו ב-The End of Us של הנרי לובנר וסטיבן קאנטר, עומדים בני זוג שלא יכולים לסבול אחד את השני ומחליטים להיפרד, רק שפריצת המגיפה מאלצת אותם להישאר יחד ספונים בביתם המשותף.
