נעם חורב לא היה ילד ביישן, אבל הוא הפך לכזה. האיש - שהיום עוקבים אחריו למעלה מ-150 אלף אנשים ברשתות החברתיות, שחתום על כמה מלהיטי הענק של השנים האחרונות (כן, הוא זה ששלח לכם את "מתנות קטנות") ומוכר ספרים במספרים חריגים בנוף הישראלי - לא תמיד היה כל כך בטוח בעצמו. הסביבה בעפולה לא ידעה איך להכיל את הילד עם הנטיות האמנותיות והלב הרגיש.
"הייתי ילד מאוד פעיל שמשתתף ומצביע בכיתה, אבל באיזשהו שלב, כשהרגשתי שאני קצת שונה ואחר, הייתה התכנסות פנימה והפכתי להיות ילד שתקן וביישן שיושב בפינה. פחדתי שיזרקו הערה. לא רציתי לבלוט. אז עברתי מין תהליך כזה כואב, שרק היום אני כאדם מבוגר יכול להבין מאיפה הוא הגיע", הוא אומר. "אני אומר לך דוגרי, בעפולה לפני 20 שנה - הבנים שיחקו כדורגל, הבנות היו מציירות ורוקדות בלט. אז מה זה בן שמצייר וכותב שירים? הייתי ילד שמסתובב עם קלמר טושים ומחברות - ולא כל כך ידעו איך לאכול את זה. הרבה פעמים הסתכלו על זה בהרמת גבה. היום כמובן יש הרבה יותר הכלה לדברים כאלה".
לא רק הסביבה הייתה ביקורתית כלפי חורב, עכשיו כבר תל אביבי אדוק בן 35, אלא גם הוא עצמו. ילד שדרש מעצמו בלי סוף, כפי שהוא מתאר בהקדמה של ספר הילדים החדש שלו, "טביעת האצבע של איל". "כשהייתי בכיתה ב', נכשלתי במבחן בחשבון. מה לעשות, אף פעם לא הייתי טיפוס של מספרים. חזרתי הביתה עם המבחן מקווצ'ץ' בילקוט, נכנסתי לחדר, טרקתי את הדלת, נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות. המפגש עם כישלון היה זר לי. לא הצלחתי בשום אופן להכיל אותו", הוא כותב. "אמא שלי, החכמה והטובה, נתנה לי להירגע קצת ואז נכנסה בשקט לחדר, התיישבה על קצה המיטה, ליטפה את ראשי ואמרה משפט אחד, שלא שכחתי עד היום: 'נעם, אתה לא חייב להיות טוב בהכל".
בדיוק בזה עוסק "טביעת האצבע של איל", עם איוריו מלאי החיים של עידן ברזילי (מאייר ישראלי שחי בברלין, ושבגלל הקורונה, לא נפגש עם חורב לכל אורך התהליך). איל הוא ילד חובב ציור, שנתקל בבעיה: הוא אינו יודע לחתום על ציוריו. אבל בעקבות שיחה עם אימו, הוא מוצא פתרון יצירתי. מוסר ההשכל, או טביעת האצבע של חורב: קבלו את עצמכם עם המגבלות שלכם. כן, גם אתם ההורים.
כמו ספר הילדים הקודם של חורב, "לציונה יש כנף אחת", שנכתב בהשראת סיפורו האישי - הוא נולד עם יד משותקת, שהשתקמה בהדרגה - גם החדש מבוסס באופן חלקי על הביוגרפיה שלו. הרבה לפני שהתחיל לכתוב, היה ילד-צייר, שניבאו לו עתיד מזהיר בתחום. "חיפשתי איזשהו מקום מפלט כזה, כי אולי לא תמיד הייתי יכול לבטא את עצמי כמו שצריך בסביבה ועם האנשים שגדלתי איתם. זו הייתה השפה שלי באיזשהו מקום", הוא אומר היום. לאורך השנים, הציור התחלף בסוג אחר של ביטוי עצמי - כתיבה.
חורב מרגיש שכולנו במרדף הזה, כל הזמן. להיות הכי טובים שיש - ובהכל. "אני מסתכל על אחיינים ואחייניות שלי לדוגמה, ועל חברים שלי - אני בגיל שכולם כבר מביאים ילד שני ושלישי - ואני רואה את הלחץ הזה שמופעל לא רק על הילדים, אלא גם על ההורים. להיות טובים בהכל, להצטיין, להיות תלמידים מצוינים וספורטאים מצוינים ולהיראות מצוין - הכל נורא פומבי בעידן הזה של אינסטגרם. וממש רציתי שזה יהיה מן ספר כזה שיגיד גם להורים וגם לילדים: 'הלו, זה בסדר, תרגעו. אתם יכולים להיות פחות טובים בחלק מהדברים".
יש לו בטן מלאה על התרבות התחרותיות הזו, שכמו כולנו, גם הוא חלק ממנה. "זה אנושי וטבעי, וגם אני עושה את זה. אבל זה מכרסם בכולנו מבפנים. כל הזמן אנחנו עסוקים בהשוואות - 'למה הוא מצליח ואני לא מצליח'. ככל שנהיה יותר סלחניים לעצמנו, התהליך הזה של הקבלה העצמית יהיה יותר אפקטיבי. כשאנחנו עומדים עם השוט כל הזמן ומצליפים - זה נורא קשה לעבור תהליך".
ואתה עצמך מצליח לקבל בעצמך את הדברים שאתה לא טוב בהם?
"אני בתהליך", הוא וצוחק. "אתה יודע, אני יכול להגיד לך 'ברור' שכן, אבל אנחנו לא פתורים עד הסוף, אף פעם. אחרת המסע שלנו היה נגמר. ואני חושב שגם כתבתי את הספר כחלק מתרפיה לעזור לעצמי. לפעמים אתה כותב משהו ומגלה שהוא טיפולי בשבילך".
גם אתה עצמך מאוד פעיל ברשתות, בלשון המעטה. התחרות קלה יותר כשאתה כבר "מנצח"?
"תמיד מרגישים את זה. אבל אגיד לך מה, אני לא נותן לזה לשבת במושב של הנהג. אם תסתכל על האינסטגרם שלי, באמת 90 אחוז ממנו תוכן שאני מייצר, שירים שאני כותב, סיפורים אישיים על החיים שלי, זה מה שחשוב לי. להגיד לך שאני לא אומר לפעמים 'וואו, הוא יש לו מלא עוקבים, והוא יש לו מלא לייקים'? ברור שכן, זה טבעי, אנחנו בני אדם וזה בסדר. אבל לשמחתי, אני לא נותן לזה לנהל אותי. אחרת הייתי משתגע".
"חינו אותי שאמנים צריכים להיות סגפניים. אני לא טיפוס כזה"
חורב פרץ לתודעה הציבורית הודות לשורת הלהיטים הארוכה שכתב. כשהיה בן עשרים ומשהו, היה אורב למוזיקאים בסוף הופעות - ומגיש להם חוברת עם שיריו. מירי מסיקה הייתה הראשונה שנעתרה, ואחריה הגיעו ריטה, רמי קלינשטיין, אייל גולן עם להיט העל "כשאחר", עברי לידר - והרשימה נמשכת. אבל עכשיו, הוא אומר, מזהים אותו דווקא בעיקר מהטקסטים האחרים שלו. אלה שהוא מפרסם ברשתות, וגם בספרו "טיוטה של אושר" - שמכר בעשרות אלפי עותקים ושיוצא עכשיו במהדורה חדשה, עם פרק מיוחד של קטעים שנכתבו בזמן הקורונה, על המציאות החדשה.
אתה מרגיש יוצא דופן בתחום הכתיבה? פזמונאים נשארים לרוב מאחורי הקלעים, ומשוררים נתפסים כמי שחיים בשולי החברה.
"נראה לי שתמיד חינכו אותנו שכותבי שירים או אמנים צריכים להיות כאלה טיפוסים סגפניים, שיושבים עם תריסים מוגפים בבית שלהם, ואני פשוט לא טיפוס כזה. אני אוהב אנשים ואינטרקציות. כשעשינו את המופעים של 'טיוטה של אושר', שבהם אני מספר את הסיפור האישי שלי ומשלב שירים שכתבתי, סגרנו זאפות והיכלי תרבות ואולמות של 800-700 איש. כל כך נהניתי לספר את הסיפור ולהתרגש עם האנשים. אז אני לא מרגיש שזה סותר. אני יכול גם לכתוב שירים וגם להיות הבן אדם שעומד בפרונט ומדבר עליהם. קשה לי עם הלבד".
זה בעצם במקום להופיע עם השירים בעצמך, לא?
"אני מסכים איתך, זו תובנה מדהימה. אם הייתי יכול אני לשיר את השירים שלי, ברור שהייתי עושה את זה. אבל אלוהים ישמור, עדיף שאני לא אשיר".
על הכריכה של "טיוטה של אושר" מתנוססת תמונה של חורב, בחור נאה לכל הדעות. יש בה אומנם משהו מעוות - היא חתוכה באמצע, ולמעשה מורכבת משתי תמונות שלו, אחת לבוש ואחד עירום - ובכל זאת, לא בדיוק משוררת חולת שחפת שמחשבת את קצה לאחור.
אתה חושב שמה שהשתנה בעולם הספרות, אולי, זה פשוט ההגדרות? לכאורה פחות מתעניינים בקריאה - אבל יש בפייסבוק כותבים שמקבלים עשרות אלפי לייקים.
"הפלטפורמות השתנו והמלבוש השתנה. היום כשאתה מוציא ספר, אם אתה רוצה שהוא יהיה מאוד מסחרי וימכור - אתה צריך שזה יהיה שזור ושלוב ברשת החברתית, ואני חושב שזה מצוין. אתה מצליח להגיע ככה לעוד קהל. אספר לך משהו מדהים. הרצאתי בפני תלמידי תיכון בצפון הארץ, מול שכבה של כ-400 ילדים בכיתות י"א, י"ב. בסוף ההרצאה, 200 ילדים בערך הוציאו את הספר וביקשו שאחתום להם. בני נוער, בני 17 שהלכו לחנות וקנו ספר שירים".
חורב נשמע מלא סיפוק, ובצדק - בעיקר לאור הסירובים שקיבל לטענתו ממספר הוצאות ספרים. אלה הבהירו לו ש"אנשים לא קונים ספר שירים", ושקשה לתרגם לייקים לרכישה בחנויות.
אתה בטח מודע לתפיסה הזו, שקיימת בעולם הספרות, שאם משהו עד כדי כך פופולארי, הוא אולי לא כל כך טוב. מה אתה חושב על זה?
"אני לא חושב שזה או-או. גם במוזיקה זה ככה, תמיד אומרים ששירים שמככבים במצעדים ומצליחים, כנראה שיש בהם משהו שמכוון למכנה המשותף הכי נמוך. אני באמת חושב שיכולה להיות גם הקפדה על איכות ועל תוכן. אתה לא מבין עד כמה העבודה על הספרים שלי הייתי סיזיפית. ירדנו לפרטים שלצופה מהצד זה ישמע מופרך - וגם עשינו הכל כדי שזה יצליח, שזה יגיע לקהל רחב. שזה יגיע להרבה אנשים".
אתה פונה לקהל הרחב באופן מכוון, לא במקרה.
"ברור. אני חושב שכל אמן רוצה קהל, והרבה ממנו ושיקנו את הספרים שלו ולרגש ולגעת באנשים ולהשפיע עליהם. זה המהות שלנו כאמנים. עכשיו, השאלה עד כמה זה שיקול והאם זה דורס לך את היצירה. שם מתחילה הבעיה. אם אני יושב עכשיו מול המחשב וכותב שיר ואומר, 'רגע, רגע, רגע', מה אני יכול לכתוב שכולם יאהבו' - שם זה בעיניי מדרון חלקלק וזו מלכודת. ובסוף זה גם לא יצליח".
אתה קורא ל"טיוטה של אושר" ספר שירה או ספר שירים?
"ספר שירים. אני עדיין מרגיש שבשירה יש משהו אחר - הן ברמת השפה והמשלב הלשוני והן ברמת הנושאים שבהם היא מתעסקת. בסוף הספר הזה מתעסק בנושאים הכי יומיומיים, אפילו הייתי אומר טריוויאליים. כמעט ואין כאן התעסקות בנושאים ברומו של עולם. אני חושב שבגלל זה אנשים גם מצאו את החיבור - כי זה תמיד מרגיש כאילו אני יושב פה ומדבר איתך".
"שיר עידוד". חורב כתב, הבימה ביצעו
חורב מסכים שכנראה "מתנות קטנות" הוא הדבר הפופולארי ביותר שעשה עד כה - ועדיין ניכר עליו שהוא מופתע מכך. השיר יצא בזמן שטייל בתאילנד, שם הוא גם נכתב, וכשחזר גילה שהוא מושמע בכל מקום - אפילו כצלצול בבתי ספר ובגני ילדים. "זה היה ממש כיף, כי כבר ממש קשה לעשות פה שירים שחיי המדף שלהם יהיו ארוכים, אתה מבין? עושים פה בדרך כלל שירים שנשארים חודשיים שלושה וזהו".
הייתה ביקורת שהשיר הצליח ברמות האלה רק בגלל שהוא אופטימי. כשאנשים מרגישים שהמצב רע - במדינה, בחברה - זה נתפס לפעמים כמו בריחה.
"אבל האם כשהמצב רע, אני כאמן לא רוצה הרבה פעמים לנחם אנשים? האם אני לא רוצה להגיד לאנשים שיהיה בסדר? לתת להם תקווה ונחמה? הרי יש מספיק חרא בחוץ. העניין הוא שזה לא יהפוך להיות כל מה שאתה. אני חושב שזה אף פעם לא או-או. בספר שלי יש טקסטים שהם סופר אופטימיים ומנחמים ומחבקים לצד טקסטים חברתיים קשים, סמי פוליטיים אפילו. אז יש את 'שיר' עידוד', כשכתבתי בתחילת משבר הקורונה, כשנכנסתי לבידוד, וזה התפוצץ והגיע נראה לי לכל בן אדם במדינה הזו - ותיאטרון הבימה לקחו את זה וביצעו. לצד זה ,במהדורה החדשה של הספר יש שיר שנקרא 'מה עם הנהג', שמדבר על כל הבעיות בתעשיית המוזיקה - מאות אלפי אנשים שיושבים כבר חצי שנה בלי פרנסה, כל המשפחות שנגררו לזה בעל כורחן. יש בי צד שרוצה לקום ולהגיד, 'הלו, מה קורה פה' ולהפנות אצבע ולהעיר אנשים - וגם צד שרוצה לחבק ולעודד, משהו בתמהיל הזה, באיזון העדין - זו הדרך שלי".
אתה כותב ומדבר באופן פתוח על המיניות שלך ועל בן הזוג שלך. מבחינתך זה משהו שדרכו אתה יכול לעזור לצעירים?
חורב מהנהן. "אתה יודע, זה דבר מדהים בעיניי. מבחינה מגדרית, יש בספר הזה שירים מגברים לגברים, מנשים לנשים, מנשים לגברים, יש כאן הכל - סיפורים שלמים על היציאה שלי מהארון, ההתמודדות שלי עם השונות הזו בילדות. אתה יודע כמה הודעות אני מקבל? אלפים עד היום, מצעירים שעוברים את התהליך הזה". הוא מספר שבעקבות אירוע של "גאווה בסלון" שהשתתף בו לאחרונה בזום, קיבל הודעות אפילו ממשפחות דתיות "שישבו ביחד לצפות". "הכח הוא עצום, וזה כל כך חשוב שנדע לנצל אותו לדברים הנכונים, ולא לקחת את זה כמובן מאליו. מבחינתי זה קדוש".
שאלה ממעריצה: איך זה שהשירים שלך מלאים בחכמת חיים ובניסיון, למרות שאתה צעיר ואין לך משפחה?
"אני חושב שבעיקר מהתבוננות. בסוף אני מבלה את כל החיים שלי בהתבוננות בהורים שלי, אחי ואחותי, חברים שלי, ההתנהלות שלהם בעולם הזה, סיטואציות אנושיות. כשזה ככה, הססמוגרף שלך נהיה מאוד רגיש. אני יכול להבין, או לפחות לנסות ללכוד במילים, את מה שעובר על אמהות, אפילו שאני לא אימא".
בימים אלה חורב הוא בחור אולטרה עסוק, שמעורב ב"שבעת אלפים פרויקטים", לדבריו, וחושב כל הזמן קדימה - איפה אפשר לשפר, להתפתח ולחדש. מהילד הביישן מעפולה הוא החל להיפרד ברגע שיצא מהארון, עבר לתל אביב ("הטלתי את הפצצה וברחתי") והחל לגלות בעצמו צדדים חדשים. "פתאום אתה לא באקווריום הזה שגידלו אותך בו. יצאת החוצה קצת, ואתה בסביבה חדשה שאתה יכול לבחור מי להיות. ברגע שאתה לא עסוק בהסתרה, בבושה ובטיוח - הדרך נפתחת", הוא מעיד, אך באותה נשימה מקפיד לומר שהוא עדיין "עפולאי גאה".
היום אתה מבין את הילדים מעפולה שהיו מציקים לך?
"כן, אבל זה לא אומר שאני מסכים איתם".
ואתה כועס?
"אין בי כבר כעס, אבל כשאני חוזר היום לעפולה, אני חוזר במין הרגשה של 'תראו, אני שלם וטוב לי ואני מצליח, ואני עושה את מה שאני אוהב על אף מה שחשבתם ומה שעברתי פה'. וזו הרגשה של ניצחון".
