"בשבת הבאה אני אחגוג 90, אתה מאמין?", אומרת לי, כולה נרגשת, מרים זוהר, מגדולות שחקני התיאטרון בארץ. "העיקר שאני עדיין עובדת ולא יושבת בבית, והראש, טפו טפו, עוד עובד ואני עדיין זוכרת תפקידים כמו שצריך. כשהייתי בת 50, שמעתי שדיברו ברדיו על קשישה בת 52. אם הייתי אז קשישה, מה אני היום? נכון, יש לי בעיות לב, בעיות של לחץ דם, בעיות בגב, כאבים ברגליים, אבל כשאני עולה על הבמה, הכל נעלם".
אנחנו יושבים בסלון ביתה ברמת אביב. זוהר יפה ומטופחת כתמיד. "אני מתנצלת שהשטיחים אינם", היא אומרת. "כשהקורונה התחילה, הבנות שלי הסירו את השטיחים כדי שלא אפול כשאני לבד בבית. הן גם קנו לי הליכון, אבל הוא עדיין מקופל וכנראה יישאר מקופל. הן גם הכריחו אותי להכניס הביתה אישה שתגור איתי. לא רציתי, אבל הבנות אמרו לי, 'אימא, את רוצה שנישן טוב בלילה? אז תכניסי מישהי הביתה'. מתרגלים גם לזה, העיקר שהן יהיו רגועות".
את עדיין נוהגת?
"ברור. אני לא מוותרת", היא צוחקת. "אבל לאן אני נוהגת? הכי רחוק זה לפתח תקווה, שם הבת שלי נילי גרה. כשאני באה לשם, נילי מבקשת, 'אמא, תודיעי לי שהגעת. תשמע, יש להן רק אמא אחת והן בנות נהדרות. נהגת שודים אני בטח לא".
בתיאטרון הקאמרי, שם זוהר משחקת בשש השנים האחרונות, יחגגו לה ביום שישי הבא יום הולדת במעמד נשיא המדינה, ובו ישתתפו שחקנים וזמרים שליוו אותה לאורך הקריירה המפוארת שלה, ביניהם חברתה הטובה ליא קניג, רמי ברוך, משה ועומר דץ ("דץ הוא כמו הבן שלי"), רבקה מיכאלי, דרור קרן, שרה פון שוורצה, אסי לוי, ציפי פינס, מנכ"לית בית ליסין, שם שיחקה זוהר במשך 16 שנה, חני נחמיאס, ענת מגן שבו ורבים אחרים. נתן דטנר ואודיה קורן ינחו את האירוע.
"אני בטוחה שליא תגנוב את ההצגה", היא מחייכת. "היא מבוגרת ממני בשנתיים ועדיין בשיא הכושר. חיית במה שאין כמוה. היא מומחית בלגנוב את ההצגה".
במקרה של שתיכן מדובר בתופעה.
"אני מצטערת שדבורה קידר בת ה-97 לא משחקת. אני מתה עליה. בכל תפקיד שהיא שיחקה היא גנבה את ההצגה. היא קומיקאית מבטן ומלידה. הראש אצלה טפו טפו עובד מצוין. היא פשוט נהדרת".
הכנת כבר נאום לחגיגות?
"אפילו לא חשבתי על זה. אני לא טובה בנאומים. אני אגיד תודה ועוד כמה מילים. שהאחרים ידברו".
"עבדתי עם אינסטינקטים של חיה"
זוהר, כלת פרס ישראל, אמא לשתי בנות (נילי ותמי) וסבתא לארבעה, נולדה בצ'רנוביץ, להורים שהגיעו לשם מפולין. אביה, חנוך, עסק ברומניה בייצור חלקי נעליים ואמה רחל הייתה עקרת בית. כשהחלה המלחמה גורשה המשפחה לגטו שהוקם בעיר, ולאחר מכן למחנה עבודה בטולצ'ין שבטרנסניסטריה. עם סיום המלחמה חזרה משפחתה לצ'רנוביץ, שם נעצר אביה על ידי השלטונות הסובייטים ומת במאסר. זמן קצר אחר כך עברו שאר בני המשפחה למחנה מעבר בטימישוארה שבדרום מערב רומניה.
ב-1948 הפליגה זוהר עם אמה ואחיה לישראל בספינת המעפילים "פָּאן יוֹרְק" ("קיבוץ גלויות"). הספינה נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. יצחק פָּאנֶר, מנהלו של תיאטרון החובבים היידי "איגוד אמנים יהודים בקפריסין" שהתארגן באי, הציע לה להצטרף לתיאטרון, והיא נענתה בשמחה. במחנה נישאה בראשונה, אבל נישואיה לא החזיקו מעמד. בפברואר 1949 עלתה משפחתה לישראל. התחנה הראשונה שלהם הייתה מחנה עולים בבנימינה. לאחר שישה חודשים קיבלו מקרוב משפחה הלוואה של 100 לירות, וקנו דירה זעירה בשכונת גבעת עלייה (ג'יבלייה) שעל גבול יפו-בת ים.
"השירותים המשותפים היו בחוץ, ובמקום אמבטיה שטפנו את עצמנו עם פיילות, אבל זה היה בית", היא אומרת. "אחר כך הבימה קנתה לי דירה בתל אביב כדי שלא אסע לג'יבלייה, כי מאוד פחדתי להיכנס לשם בלילה. היית מתאר לעצמך שהיום הבימה הייתה קונה דירה לשחקנית?! בשבילי הדירה הזאת, חדר וחצי באבן גבירול, בקומה רביעית, הייתה ארמון. שילמתי עליה בתשלומים, אבל עד היום אני מאוד אסירת תודה על זה. בשום תיאטרון זה לא היה קורה".
מה את זוכרת מתקופת השואה?
"יש דברים שבכלל נמחקו לי. לא רציתי לזכור משם כלום. אני זוכרת תמונה אחת שבה לקחו אותנו לעבודות קשות וראיתי איך הרביצו לאבא שלי עם מקל. וישנה עוד תמונה: הייתי חולה בטיפוס, ושמעתי את הצרחות של אמא שלי, צרחות של פחד. היא פחדה שאני אמות. כולם מתו שם. לא היו במחנות לא רופאים ולא תרופות".
את עדיין זוכרת בבירור איך אבא שלך נראה?
"לא כל כך, אבל יש לי תמונה אחת בבית של אבא ואמא. אלה היו שנים קשות. כשהיינו בטימישוארה, ישנו בבתי ספר על הרצפה. אני אוכלת את עצמי שלא שאלתי את אמא שלי שאלות על המשפחה. אני לא יודעת הרבה דברים. למשל, לגבי אחי אדולף, שלחם בסטלינגרד, ובסיום המלחמה נשלח ל-20 שנים לסיביר. מצאנו אותו ב־1979, כשהוא עלה לישראל. האחים שלי כבר לא חיים, ואין לי את מי לשאול. הייתי כל כך עסוקה בלבנות מקצוע, בלמצוא את הדרך שלי, והשאלות לא נשאלו".
איך בונים תפקידים כשלא יודעים עברית?
"אני רק יודעת שעבדתי עם אינסטינקטים של חיה. כששואלים אותי איפה למדתי, אני אומרת, 'באוניברסיטה של החיים'. הרי סיימתי ללמוד כשעוד לא הייתי בת תשע. מה לומדים בשנים הראשונות? כלום. אלוהים, באיזשהו מקום, בירך אותי. הוא נתן לי את הכוח להילחם. אבל זה עלה לי בהרבה בריאות. אני זוכרת שלילות שלמים לא הייתי ישנה. קיבלתי תפקידים ראשיים, ופחדתי איך אני אעשה את זה".
אמה של זוהר חייתה את השואה עד יומה האחרון. "היא הייתה אישה סגורה, גרה לבד ולא היו לה חברים", היא אומרת. "אצלה בבית אפשר היה לאכול מהרצפה. כשהייתי מכריחה אותה לבוא אליי ביום כיפור, היא הייתה מביאה את האוכל שלה. אצלי זה לא היה מספיק כשר, למרות שאצלי כשר עד היום".
חשבת לנסוע לבקר בצ'רנוביץ כדי להיזכר בילדות שלך?
"לא רציתי להגיע יותר לשם. היה לי ידיד טוב שביקר שם (השחקן תיאודור ביקל - י"ב). הוא אמר לי, 'מרים, אין מה לחפש שם. זאת לא אותה עיר, אלו לא אותם הרחובות. קיבלתי תואר דוקטור לשם כבוד משלוש אוניברסיטאות. אני הקטנה הזאת, שכמעט לא למדה, ישבתי בטקסים האלה ליד פרופסורים שקיבלו פרסים גדולים, שהמציאו דברים. מה אני המצאתי? כלום. זה נתן לי הרבה כוח".
את הקריירה שלה החלה זוהר בגיל 16 בטימישוארה. "התגלגלתי לתיאטרון קטן שארגנה שחקנית", היא מספרת. "היא נתנה לי תפקיד של ניצבת, בלי טקסט - לחצות את הבמה עם כלב וזהו. שם כנראה התאהבתי בתיאטרון. ידעתי את הטקסט של ההצגה בעל פה, וכשהגענו לקפריסין, העליתי אותה בתיאטרון החובבים שפעל במחנה. הפעם שיחקתי את התפקיד הראשי, ומישהי אחרת חצתה את הבמה. המנהל האמנותי של התיאטרון ראה אותי בהצגה, והחליט שאני מוכשרת, והכניס אותי לתיאטרון. בהמשך הוא המליץ עליי לבמאי פולני בשם יעקב מנסדורף, שהגיע לישראל והעלה מחזות בתיאטרון עולים ביפו. הוא החליט להעלות שני מחזות, אחד ביידיש ואחד בעברית, וליהק אותי לשניהם. ההצגות רצו במשך כמה ימים, כשבאותו הזמן לא ידעתי לדבר מילה בעברית חוץ מלהגיד 'שלום'".
איך לומדים תפקידים כשלא יודעים מילה בעברית?
"כתבתי את המילים באותיות לועזיות, עם תרגום בצד, שאבין מה אני אומרת. פחדתי לשכוח את הטקסט. היום אני לא מבינה את החוצפה הזאת שהייתה לי אז".
איך למדת לכתוב עברית?
"למדתי לבד. אני מדברת טוב מאוד, אבל כשאני כותבת, אני לפעמים מחליפה בין ע' לא' ובין ת' לט'. אבל אומרים שגם הצעירים היום מתבלבלים לא פעם כשהם כותבים".
התחנה הבאה של זוהר הייתה תיאטרון הבימה. היא הגיעה לשם בזכותו של אגדה אחרת, השחקן שמעון פינקל, שראה אותו משחקת בתיאטרון ביפו. "הוא החליט שאני מוכשרת ושאני צריכה להתקבל להבימה והכין אותי לאודישן", היא מספרת. פינקל נתן לי לעשות את 'שלומית' של אוסקר ווילד, את המונולוג האחרון שבו היא מדברת לראש של יוחנן.
"אחרי הבחינה שאלו אותי, 'מי ישב בבחינה שלך?'. הייתי כזאת אידיוטית, ילדה שלא יודעת שום דבר, ואמרתי, 'אני חושבת שבן גוריון. ישב שם צבי פרידלנד, ממייסדי הבימה, וגם לו הייתה קרחת עם שערות עומדות כמו של בן גוריון", היא מתפקעת מצחוק. "אתה מתאר לעצמך איזו אידיוטית הייתי?!"
"תפקיד חיי היה להיות אמא טובה"
זוהר שיחקה בהבימה כ-45 שנים וגילמה בתיאטרון הלאומי עשרות תפקידים עליהם קצרה שבחים ופרסים. התחנה הבאה שלה הייתה תיאטרון בית ליסין, בו שיחקה 17 שנים, עד שהצטרפה לפני כשש שנים לתיאטרון הקאמרי, בו היא מככבת כיום בהצגה "הנכד", שזוכה לשבחים. "אני כמעט שבעים שנה על הבמה, וזה המון", היא אומרת, מלאת התפעלות.
מה התפקיד הכי זכור שגילמת?
"מרתה ב'מי מפחד מווירג'ינה וולף' הוא אחד מהם כי הוא אחד המחזות הטובים שנכתבו. גם 'אנה כריסטי'. אף פעם לא חשבתי שהייתי טובה. אני לא מאלה שמסתובבים וחושבים שהם גדולים. מן הסתם היו תפקידים שעשיתי אותם יותר טוב, והיו תפקידים שעשיתי פחות טוב. קיבלתי הרבה תפקידים, אבל לקחתי גם הרבה חופשים כשהילדות נולדו. היה לי חשוב להיות גם אמא. גם כששיחקתי, הייתי טסה בלילה הביתה, ועומדת ומבשלת כדי שיהיה לילדות למחרת ארוחה חמה. לא ישבתי בקפה כסית בחיים שלי. לא הכרתי את שלונסקי ואלתרמן. תפקיד חיי היה להיות אמא טובה. בשבילי החיים זה המשפחה".
אהבת חייה היה העיתונאי והפרסומאי אריה גלדבלום, שנפטר לפני כ-30 שנה. "להבימה הייתה הזמנה לנסוע לפסטיבל תיאטרון באנגליה וצרפת, והם לקחו אותו לעשות את הפרסומת לנסיעה", היא מספרת על ההיכרות ביניהם. "הוא ראיין את כל השחקנים, ביניהם את מסקין ופינקל, וכל אחד מהם השוויץ במה שהוא עשה, ואיך כתבו עליו. אני הייתי היחידה שלא עשיתי מעצמי עניין. כל כך קסם לו שאני לא מתפארת בשום דבר, והוא התאהב בי. ארבע שנים הוא חיזר אחריי. לא הלך לו בקלות. הוא היה אינטלקטואל וידע את כל שייקספיר באנגלית. לצערי הגדול הוא נפטר. הייתה לו בעיה עם מפרצת העורקים. הוא היה די היפוכונדר, ולא רצה שיקרה לו משהו והוא ישאיר אותי לבד. הוא הלך לניתוח, אבל הניתוח רק הפריע. אין הרבה בעלים כמוהו. הייתה לנו אהבה נהדרת. זו כנראה הסיבה שנשארתי מאז לבד. לא חיפשתי אהבה אחרת ואף אחד גם לא חיפש אותי".
למה?
"מפחדים מאנשים שיש להם מעמד מסוים".
תקופת הקורונה הייתה לא קלה עבור זוהר. "הפריע לי מאוד שלא שיחקתי במשך שנה", היא אומרת. "ליא ואני היינו מדברות על זה כל הזמן. היינו המון בבית ולא עבדנו, ואנחנו הרי רגילות לשחק כמעט ערב ערב, עשרות שנים. בהמשך, בין הסגרים, עשינו חזרות ביחד על מופע משותף, וזה היה נהדר. בהתחלה הבנות שלי לא הגיעו לבקר אצלי. הן פחדו בגללי. היינו נפגשות למטה, בחוץ. עד היום הן לא מרשות לנכדים לחבק את סבתא. גם אני מאוד חרדתי להן. בשנה הראשונה ראיתי את הטלוויזיה, והייתי בטוחה שאני לא אצא מזה. כנראה שהייתי בדיכאון בלי לדעת את זה. זה כל כך השפיע עליי. פרופסור ברבש סיפר שבאיטליה זורקים את המתים לרחובות כי לא היה איפה לקבור אותם, וזה הפחיד אותי".
"היית צריך לשמוע עכשיו את אדון ראש הממשלה לשעבר. הוא אמר ש'כשאנחנו היינו בשלטון לא היו מתים'. נו באמת. אני קצת נושמת עכשיו. כל כך טוב שאני לא רואה את הגברת ראש הממשלה ולא רואה את הבן. אני לא יודעת איך תהיה הממשלה הזאת, אבל עכשיו שקט לנו".
זוהר מעדיפה לא לחשוב על מה שיהיה. היא לפחות משתדלת. "אני אשחק עד מתי שאוכל אם רק ירצו אותי", היא אומרת. "בינתיים מאוד רוצים אותי בקאמרי ועושים לי כבוד. כבר לא נותנים לי לנהוג לתיאטרון לבד, אלא שולחים לי מונית, העיקר לשמור עליי. המשחק הוא סם החיים בשבילי".
