"הלוואי שאנשים יצליחו לראות את הסדרה הזאת דרך העיניים שלי", מסכמת צופית גרנט את הריאיון שלנו, שנערך לקראת עליית הסדרה החדשה שלה, "ללא גבולות". בפרק הראשון, שעולה הערב (ב', 21:30, רשת), גרנט מחרפת את נפשה ונכנסת אל מה שהקומוניקט מגדיר כ"לב הארגון הנפיץ בישראל", להלן ארגון להב"ה, באופן שלא ראיתם מעולם. במשך 48 שעות היא מלווה את בנצי גופשטיין, מייסד הארגון, ובת זוגו, ענת, בעבודתם הקדושה בסיוע לנערי ונערות רחוב, ובעבודתם הקדושה קצת פחות בארגון הפגנות עם תמה גזענית, חלוקת תשבוחות לברוך גולדשטיין ושריפת דגלים ושמאלנים.
נפיץ? אין ספק. כמו שלא ראיתם מעולם? על זה אפשר להתווכח. התבטאויות קיצוניות בישראל כבר מזמן אינן מהוסות בחדרי חדרים אלא נאמרות בריש גלי. אבל גרנט, שהשחיזה את יחסי האנוש שלה בסדרות כמו "אבודים" ו"קשר השתיקה", חודרת אל לב המאפליה לא כדי לצקצק ולנזוף, אלא כדי לנסות להקשיב לאנשים שעומדים מאחורי האידיאולוגיה ולפתח איתם דיאלוג אמיתי.
חוץ מלהב"ה, תכבד גרנט בביקור גם את תושבי כפר סילוואן במזרח ירושלים, ההתנחלות אביתר, מתקני השב"ס והקהילה החרדית בבני ברק, כשבנוסף ליצירת דיאלוג היא גם תאפשר לאור המצלמות לחטא את כל מה שסובל מהשתקה והסתרה. לפחות בפרק הראשון מדובר במתח עדין בין הכוונות הטובות של גרנט לבין הדילמה הנצחית בשאלה אם יש דעות שעדיף להן לא להישמע. בסוף אותו פרק, שבו גרנט מלהטטת בדיסוננסים כשהיא מחבקת והודפת לסירוגין את הזוג גופשטיין, היא לוקחת חלק באירוע המוני של הארגון. בשלב מסוים, בנצי גופשטיין שולף את דגל פלסטין ומעלה אותו באש, תוך שהוא מוסיף לחבילה את השמאלנים, וגרנט מסתלקת משם ופולטת למצלמות, "ישחטו אותי".
למה התכוונת שם?
"זה היה יותר ארוך ממה שנכנס בסופו של דבר לפרק, וזה נאמר בתגובה לסיטואציה מאוד קשה של אלימות רוחנית שהייתה שם. אבל בגדול התכוונתי ללגיטימציה, לבמה המאוד רכה ועדינה שאני נותנת לבנצי גופשטיין - שישחטו אותי על זה. אני עומדת להתמודד עם אנטגוניזם אבל אני יודעת שהסדרה תזיז לאנשים את הכיסא מתחת לישבן, כי ככה נבין שהדרך היחידה שלנו לפרום שנאה היא דרך רכות ויכולת להקשיב. לא פותרים אלימות באלימות, לתפיסתי. ובמקומות שאת מגיעה אליהם ואת לא בסכנה - אלה מקומות שצריך לפרום בעדינות את השנאה וההומופוביות.
"קרה לי דבר מעניין עם בנצי גופשטיין. אני חד משמעית אומרת שזה לא כוס התה שלי, אני לא רוצה מדינת הלכה ואני לא מאמינה שצריך לחיות בעולמות של כיבוש. אבל אני נמצאת ביניהם ואני מתאהבת באנשים האלה בפרטני. את ידעת שהזוג גופשטיין לא עוזרים רק לנערות שהולכות עם ערבים? הם הפכו לכתובת לנערי רחוב בכלל, לבנים ולבנות".
מתוך "צופית גרנט ללא גבולות"
(באדיבות רשת)
אבל רק ליהודיות.
"כן, הם אישית פותרים רק ליהודיות, וזה בסדר. זה כמו שמבקשים ממני לעשות קמפיינים לכל מיני עמותות ואני אומרת 'אני מאוד מזוהה עם אנוש (שמסייעת למתמודדים עם בריאות הנפש, ס"ש), אני לא יכולה להתפזר'. זה בסדר לחלק את הכוחות שלך, אתה שם את הכוח שלך איפה שהלב שלך מחסיר פעימה. אז אם הזוג גופשטיין לא מחוברים לערבים - אני לא אשלח אותם לעזור להם. יש אנשים אחרים שיעזרו להם".
אם תבוא אליהם נערה ערבייה שצריכה עזרה, הם יעזרו לה?
"אני שמה את הראש שלי על זה שכן. בנצי הוא איש טוב לב ונדיב באופן קיצוני שאין לתאר. אין להם שקל - ואת מה שיש להם הם מחלקים. ואגב, לא כל הילדים שלהם חושבים כמוהם, אבל הם לא נידו אותם. יש להם ילד הפוך מהם, הוא לא נגד התבוללות ולא נגד ערבים ולא מת על הפעילות, אבל הוא אוהב את אבא שלו כי הוא איש טוב".
מה עם ארגוני שמאל קיצוניים? ניסית גם שם?
"אין ארגון שמאל קיצוני שלא פניתי אליו. את יודעת מה הייתה התשובה? 'את מראיינת את בנצי גופשטיין? זין נבוא להתראיין אצלך'. וגופשטיין לא שאל אם אני מראיינת את 'שוברים שתיקה', הוא לא שאל אם אני מראיינת את 'ארבע אמהות' או 'בצלם'. מבחינתו זה בסדר גמור שאני אהיה עם כולם. הייתי בסילוואן 48 שעות וזה לא הפריע לו או לחבר'ה באביתר, אבל לכל החבורה של השמאל הקיצוני מאוד הפריע מהמקום הכי מתנשא, לא מכבד ולא פתוח. שאני סו-קולד מעיזה לתת במה למשהו שחי ובועט ונושם פה.
"אני שואלת אותך בכנות, אם הייתי עושה תוכנית עם 'שוברים שתיקה' או 'בצלם', עדיין היית מרגישה ככה? בואי נצוף שתינו מעל הדעות הפוליטיות שלנו לרגע. 'בצלם' קיצוניים באותה מידה. לא בשבילך או בשבילי אולי, אבל לאנשים הכי נורמטיביים שמאמינים בארץ ישראל השלמה, שמאמינים שהארץ הזאת ניתנה לנו לפני 3,000 שנה, שהערבים לא רוצים בשלומנו, שלא עושים את החשבון מאיפה צמחה המפלצת שהיא האיום הפלסטיני. הם רק אומרים כרגע אנחנו מאוימים. אז מה ההבדל?
"ואגב, הדבר הכי מדהים זה שאם היום הייתי נכנסת למחלקה הכי סגורה של הכלא הכי שמור בעולם, היו עטים על זה ואף אחד לא היה אומר 'וואט דה פאק? למה נותנים פתחון פה לפדופילים והרוצחים האלה?'. למה? כי זה סקסי, ופוליטיקה היא לא לגיטימית. כל מה שנכנס בו אספקט פוליטי הופך את השיח למתנשא, אלים או נעול".
5 צפייה בגלריה
"איש טוב לב ונדיב באופן קיצוני שאין לתאר". גרנט עם בנצי וענת גופשטיין, מתוך "צופית גרנט ללא גבולות"
(צילום: באדיבות רשת)
"פתאום גופשטיין הוציא שני דגלים וזרק אותם לאש. באותה שנייה עזבתי את המקום"
גרנט החלה את הצילומים במקביל למבצע "שומר החומות", במהלך הפרעות ביפו ובלוד וכשהעולם החרדי מתפוצץ מכל הפרשיות שדולפות החוצה ובלפור עולה באש בהפגנות. "כשהחברה פצועה ומדממת אני נכנסת פנימה", היא מספרת, "ולא רק נשארת אנושית אלא פוגשת גם בני אדם שאולי לא חושבים כמוני אבל אני מסוגלת לנהל איתם דיון תרבותי והם מחייכים אליי".
אבל מה שהם אומרים לא תרבותי בשום צורה.
"אולי לא, אבל יש להם הרבה חלקים שהם כן תרבותיים וטובי לב. ואם בא לנו לשנות משהו, אז הדבר החכם הוא לא להישאר תוקפניים כל הזמן. לרגע אחד להבין שאני נכנסת למקום שהחוק מקבל אותו ועוד רגע הוא חלק מהמיינסטרים - בממשלה יושבים איתמר בן גביר ואנשים שהם לא חברים בלהב"ה אבל הם חלק מתפיסת העולם הזאת. זה נוכח במציאות שלנו, ואני קיבלתי הזדמנות לדבר איתם ולהגיד להם שזה לא בסדר, שזו גזענות. שברוך גולדשטיין היה איש קדוש - עד שהוא הפך לרוצח, ושעדיף לחיות עם השני מיליון הערבים שחיים בשטחים מאשר למדר אותם ולנסות למגר אותם כל הזמן".
סליחה, אבל זה כל כך נאיבי.
"ומי אמר שלא נתקן את העולם בנאיביות? אני נאיבית! ובגלל זה יש לי אהבה כזאת גדולה בגיל 57. אני נאיבית. אוי ויי".
מה את חושבת שהיית מוצאת ב"בצלם"?
"אנשים מאוד תרבותיים שמספרים כמה אנחנו עם נורא ואיום, ושאין הבדל בין מה שהנאצים עשו ובין מה שאנחנו היהודים עושים לערבים ולמיעוטים בכלל, והם אומרים את זה בחיוך וחושבים שזכויות אדם זה מעל לכל, ושהמדינה הזאת היא בור בלי תחתית ושהדבר הכי נכון לעשות זה לחיות בלי גבולות ולמה כל הכסף שלנו הולך למצע של הצבא".
אבל את מגחיכה אותם. לא עשית את זה מול להב"ה.
"אני ממש לא מגחיכה אותם, אני מסכימה איתם על המון דברים. אני גם רוצה מדינה בלי גבולות כמו באירופה. אני רוצה שיהיה לי דרכון אדום או צהוב, שרק עוברים בביקורת גבולות ומנופפים בו לפקיד. אני רוצה לבקר בביירות ובמדינות מוסלמיות אחרות ואני חושבת שאם היה פה שלום אמיתי זה היה אחד המקומות הכי מופלאים על הגלובוס. אבל נכון לרגע זה, זה לא העולם. אז מה שנשאר לי להביא זה את ההפך מציניות, היכולת לדבר עם כל סוגי האנשים".
את חושבת שדיברת איתם? שהם הקשיבו לך?
"ברור. אגב, בסופו של דבר התוכנית ערוכה אז חלק מהדברים הקשים שאמרתי נשרו, אבל בתוך זה דיברתי, הטחתי, האשמתי והתחבקתי ונבהלתי ודחיתי. היו קטעים שאמרתי 'תעצרו, זה נורא'. כששרפו את הדגלים, למשל. היה חושך והייתה מדורה, ופתאום גופשטיין הוציא שני דגלים ואמר מה שאמר וזרק אותם לאש. באותה שנייה - אפילו בלי לבדוק אם המצלמות קולטות את זה או לא, כי לא ידעתי שזה הולך להיות - עזבתי את המקום. בנצי בא אליי אחר כך ושאל מה קרה, ואמרתי לו שזה גדול עליי. זאת אלימות רוחנית. אין אף מפלגה או תנועה שיש לה זכות לשרוף דגלים בצורה כזאת".
5 צפייה בגלריה
""אני ממש לא מגחיכה את 'בצלם', אני מסכימה איתם על המון דברים". מתוך "צופית גרנט ללא גבולות"
(צילום: באדיבות רשת)
אז איך משלימים עם הסתירות האלה?
"לא משלימים. בואי, אני עושה תוכנית טלוויזיה, לא עברתי לגור בלהב"ה ולא אימצתי את תפיסת העולם שלהם ואני גם לא מנסה לגייס אליהם אנשים".
בנצי אומר לך שנקמה נגד גויים היא חלק מרכזי ביהדות. זה נראה לך נכון?
"אני לא מאמינה בזה. הוא אומר דבר לא נכון".
איך את מסוגלת להכיל את אנרגיות השנאה שלו?
"אין לו אנרגיות של שנאה, זה לא נכון".
הוא שורף את הדגלים ואומר "ככה שורפים שמאלנים בוגדנים". זו לא שנאה?
"הוא סיפר לי שמישהו פעם אמר לרב כהנא, 'אתה חייב לשנות את התדמית שלך', אז הוא אמר, 'השתגעת? אתה יודע כמה זמן לקח לי לבנות את התדמית הזאת?'. אז בנצי משמר דפוס מנהיגות מאוד מסוים, אבל בד' אמותיו האיש הספציפי הזה, שמסוגל להיות בוטה - כמו שהוא דיבר על לוסי אהריש, שזה היה נורא ואיום - יחד עם זאת הוא באמת בן אדם טוב ועושה המון דברים טובים".
היו רגעים שהשתכנעת?
"ממש לא! תפיסת העולם שלי מאוד מורכבת ועקבית. אני לא משתנה בהתאם לבן זוג או לילדים. אני כן מאוד רוצה לשמר את היהדות, אני מאוד יהודייה. אני גם טבעונית רדיקלית, אבל גם כשלא הייתי אכלתי רק כשר, ואני לומדת יהדות 32 שנה - יותר מכל דבר אחר שעשיתי אי פעם. הרב והרופא והמורה שלי הוא הרב יובל אשרוב, ואין יום שאני לא שומעת ונושמת את הדברים שלו. יותר מכל דבר אחר בעולם הזה - אני אוהבת בני אדם. פעם שאלו אותי אם אני מוכנה לראיין את יגאל עמיר, אמרתי 'לא, כי אני עלולה להוציא אותו טוב'. זה מפחיד".
זה אומר שהגבול שלך עובר איפשהו בין להב"ה ליגאל עמיר.
"בסוף בנצי גופשטיין הוא לא יגאל עמיר ולא ברוך גולדשטיין. אם זה נגמר בדיבורים - בואו נתווכח עד קץ כל הדורות. זה טבע האדם".
אז מה את מקווה שהתוכנית הזאת תשיג?
"תרבות שיח. אם פעם העדפתי להתעלם מאנשים, היום אני מעדיפה ללכת ולהתווכח איתם ולשתף אותם בתפיסת עולמי, אבל גם לשמוע מאיפה צמחה התפיסה שלהם ומה מניע אותם, ואולי יש נקודות תורפה שאני אוכל לגעת בהם כדי לגרום להם רגע לראות אותי באור אחר. עם בנצי וענת הצלחתי".
אני חייבת להגיד שמהצד זה לא נראה שהם רואים אותך. את מנסה למצוא דרך להכיל אותם וזה לא בהכרח עובד לשני הכיוונים.
"אין לי יומרה לשנות תפיסת עולם של בן אדם ב-24 שעות, זאת יומרנות לא לגיטימית. ואני אומרת לך שנגעתי בהם. הם אומרים לי את זה, וענת אמרה בריאיון שהיא הרגישה שלא באתי להתקיף ולהשפיל אותם".
5 צפייה בגלריה
"יותר מכל דבר אחר בעולם הזה - אני אוהבת בני אדם". מתוך "צופית גרנט ללא גבולות"
(צילום: באדיבות רשת)
והיא שמעה אותך?
"כן, וגם הבכתי אותם כמה פעמים. כי כשאני אומרת להם שאני לא מוכנה לשמוע שברוך גולדשטיין הוא לא קדוש אלא קודם כל רוצח, הם זזו באי נוחות. בין היתר, כי הוא גם היה חבר שלהם. אותו דבר קרה לי באביתר, שהם חברה מזרוחניקים, יפים, חכמים, כולם משרתים בצבא. לא מעניינים אותם נוחיות וגאדג'טים, יש להם דבקות בערכים שהם גדלים עליהם. של משפחה, חברה, ערבות הדדית מהגבוהות שיש בחברה הישראלית. יש בחבורה הזאת משהו נורא סקסי. עם כל התרבושים היפים האלה, הבנות נורא יפות, הם מתלבשים יפה. יש בהם משהו מאוד מיוחד".
איזה דיאלוג היה לך איתם?
"אמרתי להם שיש פה מיליון וחצי ערבים, חלומות להתפתחות ולמשמעות, דמיינו עולם אוטופי שבו אתם בעלי השליטה מכוח הנסיבות, אבל אתם לוקחים את כוחות הנפש המופלאים האלה ומשקיעים אותם באמת בלפרום את ההתנגדויות. במקום להגדיר את הגבולות תדמיינו שאתם פורמים אותם".
ומה הם ענו לך?
"הם זזו באי נוחות. כי הם אמרו שזה באמת נשמע חלום אבל זה לא יכול לקרות עם האויב שלנו. כי הוא רוצה להרוג אותנו. ואז אני מגיעה לסילוואן, והחברה שם אומרים את אותו הדבר, אבל במבטא ערבי".
"יש כמה מקרים בודדים בשנה של גברים שמקבלים היתר לשאת אישה שנייה, אבל בגלל שאנחנו מפורסמים הרגו את שולי"
אם המציאות הייתה ממנה שגרירים של מצוקה אנושית, גרנט הייתה יכולה להגיש הצעה למכרז. את סיפור החיים שלה היא מעלה על הבמות במופע "דלתות מסתובבות", כולל הנטישה המשפחתית בגיל חמש וחצי, כשהושארה על ידי אמא שלה אצל סבתה במילים, "אם היא מפריעה לך - שימי אותה על הכביש". שלוש שנים אחר כך היא אספה אותה בחזרה, אבל אז הפכה גרנט לקורבן לפדופיליה בידי אחד השכנים. בגיל עשר החלה להתגלגל בין מוסדות ובגיל 14 עברה התעללות מינית קשה על ידי אחד המדריכים, "אבל היום אני בן אדם שמחלים על בסיס יומיומי דרך היכולת לאהוב בני אדם. ושלא תתבלבלי, אני יודעת גם לשנוא. אני שונאת אנשים רעים ואני לא מפחדת מהם יותר ואני נלחמת ואני אלחם בהם.
"ואם תשאלי אותי עכשיו 'את מפחדת ממה שיעשו לך ברחוב בעקבות הסדרה?', אז לא. אני לא עובדת של התקשורת הישראלית, ואני לא עובדת במפורסמות שלי. אני לא עובדת אצל נשים ולא אצל גברים. והאותנטיות שלי, לא תמיד יכולים להכיל אותה וכנראה גם לא חייבים. שלא יכילו, זה בסדר גמור. לכולנו יש פנטזיות, ימים שאת שוכבת במיטה ובוהה או נוסעת ברכב ומדמיינת, ואחד התסריטים המדומיינים שלי זה שאני נופלת בשבי. ובדמיון שלי, הדרך שלי להשתחרר היא לגרום לשובה שלי לקשור את נפשו בנפשי. שבסופו של דבר הוא נותן לי את המפתח ואומר לי, 'תברחי, אני אתמודד'. אף פעם בתפיסתי לא הורדתי לו את הראש עם חרב. ואני חושבת שהיה לי קושי אמיתי לעשות את הסדרה הזאת מלכתחילה כי פחדתי להתעמת עם המקום הזה אצלי, אבל אני שמחה שנתתי לו ביטוי".
את חזון הגישור על פני גדות מרוחקות גרנט מיישמת גם בחיים של עצמה. בנובמבר האחרון היא נישאה לשחקן והזמר החרדי, שולי רנד, הודות להיתר מיוחד שהעניקה לו הרבנות לשאת אישה שנייה, כשהניסיונות להביא לגירושים מאשתו הראשונה, מיכל רנד, הגיעו למבוי סתום. החתונה הייתה שיא במערכת יחסים מרימת-גבה מלכתחילה, וכשהיא לוותה בהופעה ציבורית של גרנט בכיסוי ראש לאחר החתונה, גל של שמועות באשר לחזרתה בתשובה שטף את האינטרנט. גם לצילומי הפרק הראשון, אגב, היא מגיעה בכיסוי ראש.
"ברור, בכל פרק שאני בסביבה דתית אני מגיעה בכיסוי ראש", היא צוחקת, "זה היה חלק מהרעיון בסדרה, אני באה ומתלבשת כמוהם. ובפרק של הערבים לא באתי עם כיסוי ראש אבל באתי עם שרוול. הבדיחה הזאת עם הכיסוי ראש שלי... את יודעת כמה שנים אני הולכת עם מטפחות על הראש? 30 שנה! ויש לי שיטה לקשור את הסרט, אני מרימה אותו מעל הראש אבל מאחורה זה השיער שלי, אני אף פעם לא מכסה את הכל. הייתי במופע בירושלים ובאתי עם השביס הזה - וואי. 'צופית גרנט חזרה בתשובה', איזו התעסקות. נקרענו מצחוק על זה".
בפרק שעשית על בני ברק והחברה החרדית היה לך ולשולי דיאלוג על החומרים?
"קודם כל, היה לנו דיאלוג על כל הפרקים מההתחלה ועד הסוף, כי זה טיב מערכת היחסים בינינו. הרבה מאוד ממה שקרה בבני ברק נגע לפגיעות מיניות, לנוער שוליים, ואנחנו לומדים שנה שלישית טיפול עם התמחות בהתמכרויות, אז היה לו הרבה מה להגיד, ובעיקר נורא כאב לשנינו. זה פרק כואב. הבאנו שם סיפור של אדם חרדי שרגע לפני ההתאבדות הלך להורים שלו וסיפר להם שכשהיה בן 12 החבר הכי טוב של אבא שלו, שהיה אמור לעזור לו בלימודים, הפך אותו לשפחת מין במשך שנים. הם אפילו לא הבינו על מה הוא מדבר. זה בית בלי רדיו. הכל זה 'תויירה' ומצוות, בעולם שלהם הם לא ידעו שזה קיים. האבא סיפר לי שהוא שאל את אשתו, 'מה זאת אומרת? איפה הוא נגע בו? בפנים? ליטף אותו? מה זאת אומרת נישק אותו? מה הוא עשה?'
"בסופו של דבר הם לא התעמתו איתו. הם שיקמו את הבן והוא יושב מול המצלמה בפנים גלויות ומדבר על הטראומה, ואיך הוא עכשיו עוזר לילדים שעוברים דבר דומה. ואני יודעת שאם אנחנו נבוא בכזאת התנגדות למנטליות הזאת ולא נכיל אותה, לא נצליח לרפא אותה. לא נצליח לפתוח את הביוב הזה ולאפשר למים המטונפים לרדת למטה. הדרך להביא לריפוי בחברה היא לאפשר להם לדבר דרך הרצון שלהם להשתיק, אבל בסוף הם מבינים בעצמם שהם לא יכולים להסתיר את זה. הבחור הזה, קאסל (הרב יחיאל קאסל, ס"ש), היה חבר מאוד טוב של ולדר (הסופר חיים ולדר, ששם קץ לחייו לאחר פרסום עדויות על ניצול מיני מצידו, ס"ש). ויום אחד הוא אמר לוולדר, 'בוא נקים יחד מרכז למוגנות בעולם החרדי'. והוא ענה לו 'אני שונה ממך, אני בעד להסתיר ואתה בעד לדבר'".
לך ולשולי יש את אותו האלוהים?
"כן. אבל אנחנו מתווכחים המון. הרי אנחנו התחתנו עם היתר לשולי לשאת אישה שנייה. כשחושבים על זה דרך העיניים של העגונות - זה מקומם, ובצדק. אישה עגונה זה דבר מזעזע. גבר לא נותן גט? שב 50 שנה בכלא. יש רק כמה מקרים בודדים בשנה של גברים שמקבלים היתר לשאת אישה שנייה ובגלל שאנחנו מפורסמים אז הרגו את שולי. הוא קיבל היתר רק ממוסמכי דיינות. וכשהוא מדבר על נשים עגונות הוא מביא הסברים תורניים. ואני אומרת - זה לא המקום להסבר תורני. פה זה המקום לפתרון פרגמטי. אני מאוד מזדהה עם הנשים העגונות".
למה בעצם התחתנתם?
"זה מה שאנשים שואלים אותי. 'זה היה מאסט? לא יכולתם להישאר ככה?'. אני אולי הייתי יכולה להישאר איתו ככה, אבל הוא דתי. אנשים שוכחים שהוא גדל בבית דתי וגם היום הוא מאוד דתי. חיכינו את הזמן הזה מנסיבות מאוד מצערות, אחרת היינו מתחתנים אחרי חודש או חודשיים. אבל אני נורא שמחה שהתחתנו.
"אני חושבת שהכול מתחיל מאיך שציירתי לעצמי משפחה. זה הדבר שהיה לי הכי חשוב כל החיים. כל הזמן חיפשתי את הבית, את השורשים. כאילו קטפו ושכחו אותי. תמיד אהבתי משפחות ואני חושבת שדווקא היום, כשזה יותר ברור אצלי, הרפיתי מהרצון שתהיה לי משפחה כמו שכל המשפחות נראות בדמיון. אני אוהבת את מה שיש לי וזה טוב. ויחסית למה שאני רואה בעבודה שלי, אני חושבת שהילדות שלי הייתה הרבה פחות גרועה משל הרבה אנשים אחרים. יש לי משפחה מדהימה ויש לי גרוש מדהים. והילדים הם אהבה ענקית בחיים שלי".
אני חייבת להודות שאני דווקא מבינה את החיבור ביניכם, במהות שלו.
"עד שלא נמצאים לידינו לא מבינים כמה אנחנו דומים. בחיים לא הכרתי מישהו שכל כך דומה לי. בהכול. בריח, באוכל, בהומור. בול אבל. אותה רגישות, גם הוא אומר את זה. בחיים לא פגשנו אנשים שיותר דומים לנו. אין בעולם מישהו שדומה לי כמוהו. הבן שלי קצת, אולי. אבל גם לא. שולי דומה לי יותר מכולם. באיך שאנחנו מדברים עם אנשים, בנדיבות שלנו וביחס לכסף. שני פראיירים. שני סמרטוטים. אנחנו צוחקים שאנחנו צריכים לעשות פרסומת לסמרטוטים - אבל שאנחנו נהיה הסמרטוטים.
"וגם הסדרה הזאת, שאני עוד לא לגמרי יודעת לדבר אותה כי היא כל כך מלאת דיסוננסים, היא מה שהיא ואין לי מה להתנצל על זה. אני אוהבת בני אדם גם כשאני לא אוהבת את הדעות שלהם. ואם בנצי גופשטיין היה איש גס רוח והיה מסתובב ואומר, 'עופי לי מהעיניים' - לא הייתי ממשיכה איתו. אבל הוא איש נחמד וגם הערבים שפגשתי היו מקסימים. זה לא הזיז לי כלום מבחינה פוליטית אבל אני כן חושבת שזה מקרב אותנו כבני אדם ואני מקווה שזאת תהיה ההשפעה של זה הלאה. לבוא ולהגיד מתי זה יקרה? הנה התשובה המוחצת - כשיבוא המשיח".
