מרים זוהר מחכה בקוצר רוח לרגע שבו תחזור סוף סוף לשחק. זה יקרה רק לקראת סוף החודש הבא, כשההצגה "צ'ילבות" תחזור לעלות בתיאטרון הקאמרי, אבל היא כבר סופרת בעקשנות של תלמידה חרוצה את השבועות, הימים, הדקות והשניות, מתוסכלת שהציפייה עוד ארוכה. "עכשיו, כשהאזעקות והשיגורים נגמרו סוף סוף, אני בסדר", היא אומרת. "יש לתיאטרון הרבה הצגות חדשות אז נצטרך לחכות קצת עם ההצגה שלנו. אני נורא מתגעגעת לבמה. בגיל שלי לא לשחק זה סיוט. זה כמו למות. הבטיחו לי שאקבל תפקיד חדש בקרוב. זה מאוד משמח, אבל שוכחים שבגילי אני לא יכולה לחכות הרבה. זה חייב להיות מהר. לא אכפת לי איזה תפקיד זה יהיה, העיקר לעבוד, להיות עסוקה, לא לשבת בבית".
המלחמה נגד איראן הכבידה מאוד על זוהר בת ה-94. הפחד שמשהו יקרה לה, הגעגועים לפגוש אנשים והטילים שלך תדע איפה ייפלו לא הניחו לה. "לא יצאתי כמעט מהבית", היא אומרת. "ביקרתי פעם אחת את ליא (קניג, חברתה הטובה - י"ב). לרוץ למקלט לא היה הדבר הכי קל. הייתי יורדת במעלית עד קרוב לכניסה למקלט, ושם יורדת עוד 12 מדרגות גבוהות. פעם אני והמטפלת הזרה שלי ירדנו רק חצי קומה, לכיסא שחיכה לי, אבל בתים התחילו להתמוטט, אז שוב ירדתי למקלט. אם הבית היה מתמוטט עליי לא היה אכפת לי למות מיד, אבל לא הייתי רוצה להיות קבורה חיה בתוך ההריסות ולסבול, מה שיכול היה לקרות, לחכות שאולי יבואו להציל אותי".
מה עשית כל היום?
"הייתי מדליקה את הטלוויזיה לשמוע מה קורה. הייתי רואה די הרבה ערוץ 23 עם השירים הישראלים מפעם".
מה הכביד עלייך במיוחד?
"הגעגועים לבמה והעובדה שקשה לי לקרוא. אני לא מצליחה לקרוא את האותיות הקטנות, כי הראייה שלי כבר לא טובה. מה לעשות, הגיל עושה את שלו. לשמחתי מאוד אכפת לבנותיי ממני, הן בנות נהדרות. לקח להן הרבה זמן לשכנע אותי להביא מטפלת, אבל כשהתחילה הקורונה, הן הצליחו וזה מקל על הבדידות.
"תשמע, אני כבר לא ילדה. אני בת 94, ועוד כמה חודשים אני אהיה בת 95. היו לי שלוש חברות מאוד קרובות שהייתי נפגשת איתן, אבל הן נפטרו מזמן. אני סבתא רבתא לשלושה נינים מקסימים שיהיו בריאים, אבל לא ראיתי אותם הרבה במלחמה, רק דיברתי איתם בתמונות.
"נילי, הבת הצעירה שלי, גרה בפתח תקווה שם נפלו טילים ולא רציתי שתבוא אליי, ותמי, שגרה קרוב אליי, פחדנית גדולה יותר ממני. היא לא יצאה כמעט מהבית. יש לה ממ"ד, והיא רצתה שאבוא אליה, אבל זה לא היה לי נוח. אני צריכה את המיטה שלי ואת הפינה שלי. 20 פעם ביום דיברנו כדי לדעת שהכול בסדר אצלנו".
היו גם דברים שהרגיזו אותך?
"למה נתנו עכשיו עוד מאות מיליונים לחרדים? איך ראש הממשלה מעז להוציא את הכסף הזה עליהם במקום לתת את זה לחבר'ה שנלחמים? המצב כאן פשוט קטסטרופה. יש אנשים מבוגרים, ניצולי שואה, שחיים מגרושים. איך אפשר לא לעזור להם, וכן לתת כסף לחרדים שהודיעו שהם מעדיפים למות ולא ללכת לצבא. יום השואה הוא יום מאוד עצוב בשבילי בגלל מה שעברנו", היא אומרת גם כמי ששרדה את השואה, "ועוד יותר עצוב לי כשאני שומעת את ראש הממשלה נואם כמה אנחנו דואגים לניצולים. זה מכעיס אותי כי אנחנו ממש לא עושים מספיק".
האנטישמיות בעולם מחזירה אותך לימים שבהם היית צעירה?
"לפעמים. אני חושבת שבגלל מה שקורה כאן, האנטישמיות בעולם הרבה יותר גדולה. הייתה תקופה שכולם התגאו במדינת ישראל, והיום כל העולם נגדנו. חלקם שונאים אותנו. הייתה שואה ב-7 באוקטובר. הרגו תינוקות ושרפו אנשים, ולצערי אשת ראש הממשלה דיברה בכנס בארצות הברית על הילדים שלה במקום לדבר על הילדים שנשרפו כאן. הבטחתי לילדות שלי לא לדבר על פוליטיקה בתקופה כזאת, אז אני אשתוק. הלוואי וכבר יהיה כאן שלום, כי זאת הארץ היחידה שלי, בטח אחרי שעברתי את השואה. נמאס כבר מהמלחמות".
מה היית אומרת אם הנכדים שלך היו חושבים לעזוב את הארץ?
"הם לא חושבים לעזוב. הם ילדים טובים וחושבים שהמצב כאן יסתדר. הם פטריוטים".
"בגיל 20 התחלתי לקבל תפקידים, אבל התביישתי שאני לא יודעת עברית"
זוהר, מגדולות שחקניות התיאטרון בארץ, נולדה ב-1931 בצ'רנוביץ', שהייתה אז חלק מרומניה. אביה חנוך עסק בייצור חלקי נעליים, ואמה רחל הייתה עקרת בית. בגיל תשע נשלחה עם משפחתה למחנה עבודה אצל האוקראינים. "היינו במחנה כמעט חמש שנים עד שהרוסים שחררו אותנו", היא אומרת. "הגעתי לשם כילדה בת 9 ויצאתי בת 14. את אבא שלי לקחו מתישהו לעבודות פרך, והוא לא חזר משם. אני כמעט ולא זוכרת איך הוא נראה".
מה את זוכרת מהמחנות?
"כמעט כלום. יש דברים שבכלל נמחקו לי מהזיכרון. רציתי כל כך למחוק את זה, לא במודע. פשוט לא רציתי לזכור כלום, רק לשכוח ולשרוד. כשלקחו אותנו לעבודות קשות, ראיתי איך הרביצו לאבא שלי עם מקל. האוקראינים היו הרבה יותר נוראים ואכזריים מהגרמנים. אני זוכרת עוד תמונה - הייתי בת שש-שבע, חולה בטיפוס, ושמעתי את צרחות הפחד של אמא שלי, 'אני לא רוצה שהילדה שלי תמות'. כנראה שהצרחות האלה הצילו אותי. לא היו במחנה רופאים, לא היו שם תרופות, כולם מתו. אני זוכרת תמונה נוספת שבה לקחו את אבא ואותי למקום רחוק, לעבודות, והיינו צריכים להוציא פחם מתוך האדמה".
עם סיום המלחמה חזרה זוהר עם אמה לצ'רנוביץ', שם נרשמו לעלייה לישראל. "שהינו שנתיים במעין מחנה מעבר בטימישוארה, וישנו על הרצפה בבתי ספר", היא מספרת. "ב-1948 עלינו לארץ בספינת המעפילים 'פאן יורק', אבל הבריטים לא אפשרו לנו להיכנס והחזירו אותנו למחנה מעצר בקפריסין".
מרים זוהר | פרויקט ״דור הזהב״
(צילום: ירון שרון | עריכה: קורל קוט)
מתי התחלת לשחק?
"בטימישוארה, בערך בגיל 16, התגלגלתי לתיאטרון קטן שארגנה שחקנית שנתנה לי תפקיד של ניצבת - לחצות את הבמה עם כלב בלי לומר אף מילה. כנראה ששם התאהבתי בקסם הזה, בלי לדעת מהו. מעולם לא הייתי בתיאטרון קודם. במשפחה שלי לא היו אנשים תיאטרליים כמו במשפחה של ליא, אבל כשעמדתי שם מאחורי הקלעים, מחכה לרגע שבו אחצה את הבמה עם הכלב, הייתי מסתכלת על השחקנית ומתרגשת.
"ידעתי את הטקסט של ההצגה בעל פה, וכשהגענו לקפריסין, העליתי אותה בתיאטרון החובבים שפעל במחנה. הפעם שיחקתי את התפקיד הראשי, שהיה כמובן ביידיש, ומישהי אחרת חצתה את הבמה. המנהל האמנותי של התיאטרון במחנה ראה אותי בהצגה, החליט שאני מוכשרת והכניס אותי לתיאטרון".
ב-1949 עלתה זוהר לישראל. התחנה הראשונה של משפחתה הייתה במחנה העולים בבנימינה. בתיווך בן דוד רחוק שגר בתל אביב והלווה להם מאה לירות קנו דירה אצל ערבי בג'יבליה (גבעת עלייה). "הערבי נשאר לגור בדירה בחדר משלו, ואנחנו גרנו בשני החדרים האחרים", היא מספרת. "השירותים המשותפים היו בחוץ, ובמקום אמבטיה שטפנו את עצמנו עם פיילות. כשירד גשם היינו שוכבים במיטה עם מטריות, אבל זה היה הבית שלנו, בו גרנו שבע שנים.
12 צפייה בגלריה
"במשפחה שלי לא היו אנשים תיאטרליים, אבל הייתי מסתכלת על השחקנית שעל הבמה ומתרגשת. ליא קניג ומרים זוהר
(צילום: אביגיל עוזי)
"הערבים בג'יבליה היו אוכלים אותי בעיניים כשהייתי עוברת וזה לא היה נעים. יום אחד הודיעו לי שתיאטרון הבימה קנו לי דירה חדשה של חדר וחצי. אמנם החזרתי את הכסף בתשלומים, אבל איזה תיאטרון היה קונה היום דירה לשחקנית שלו? בינתיים המנהל האמנותי של התיאטרון בקפריסין המליץ עליי לבמאי פולני שהגיע לישראל והעלה מחזות בתע"ז (תיאטרון עממי זעיר) שהקימו עולים חדשים. הוא החליט להעלות שני מחזות, אחד ביידיש ואחד בעברית, וליהק אותי לשניהם.
"ההצגות רצו במשך כמה ימים ביפו, כשבאותו זמן לא ידעתי אף מילה בעברית חוץ מאשר להגיד 'שלום'. ביידיש הוא העלה את 'חי אני' של פינצ'בסקי, ובעברית את 'מירנדולינה', הפונדקאית של גולדוני. במחזה שעלה ביידיש היה לי תפקיד קטן, ואת התפקיד הראשי גילמו שתי שחקניות בוגרות שהתחלפו ביניהן. עמדתי בכל פעם מאחורי הקלעים להסתכל עליהן, עד שיום אחד, אחת מהן ניגשה אלי ואמרה, 'כל יום את מסתכלת על מה שאנחנו עושות. את צריכה לחכות ששתינו נשבור רגל בשביל שתוכלי להגיע לתפקיד כזה'. נורא נעלבתי".
שיחקת בלי לדעת מילה בעברית?
"כתבתי את המילים באותיות לועזיות, עם תרגום בצד, כדי שאבין מה אני אומרת. כל הזמן חששתי, מה יקרה אם אשכח מילה? היום אני לא מבינה את החוצפה שהייתה לי אז לעשות את זה".
המקפצה הבאה בקריירה של זוהר הייתה כששמעון פינקל, מגדולי שחקני הבימה, הגיע לתיאטרון החובבים שבו שיחקה ואהב את מה שראה. "הוא הכין אותי לבחינת הקבלה להבימה", היא אומרת. "לא הכרתי אז מחזות, והוא עזר לי ועבד איתי. כשיצאתי מהאודישן שאלו אותי מי שפט אותי, ועניתי 'אני חושבת שבן-גוריון'. מתברר שזה היה השחקן והבמאי צבי פרידלנד. היו לו שערות פרועות, שנראו לי מרחוק כמו השיער של בן-גוריון. כעבור שבועיים, ב-1951, הודיעו לי שהתקבלתי. הייתי בת 20, והתחלתי לקבל תפקיד אחרי תפקיד. התביישתי שאני לא יודעת עברית".
12 צפייה בגלריה
"כששואלים אותי איפה למדתי אני אומרת ש'באוניברסיטה של החיים'". מרים זוהר
(צילום: אביגיל עוזי)
מי עזר לך?
"היו לי אינסטינקטים של חיה. פחדתי להיכשל. כששואלים אותי איפה למדתי, כשמגיל תשע לא ביקרתי בבית הספר, אני אומרת ש'באוניברסיטה של החיים'. באיזשהו מקום אלוהים בירך אותי, ונתן לי את הכוח להילחם, אבל זה עלה לי בהרבה בריאות. לילות לא ישנתי. פחדתי איך אני אעשה את התפקידים האלה. פחדתי גם מביקורות. את השפה רכשתי בעצמי. מעולם לא למדתי באולפן. אני מדברת טוב עברית, אבל עד היום אני כותבת לפעמים בשגיאות ומחליפה, למשל, בין ת' לט'".
"אנשים מזכירים לי הצגות שעשיתי ואני אפילו לא זוכרת אותן"
זוהר, כלת פרס ישראל, גילמה מאז תפקידים ראשיים רבים וגרפה מחמאות ופרסי הוקרה - בראשם פרס ישראל. אחרי כ-45 שנים בהבימה עברה לבית ליסין, שם שיחקה יותר מ-17 שנים. בשנים האחרונות היא בתיאטרון הקאמרי, בו היא רואה את ביתה. בין ההצגות שהיא שחקה אפשר למנות את "מי מפחד מוורג'יניה וולף", "מירל'ה אפרת", "הדוד וניה", "חנה סנש", "אמא מאוהבת" וכן "אדיפוס" ו"צ'ילבות" שעוד רצות בקאמרי.
לצד הקריירה הענפה, את חייה היא חלקה עם העיתונאי ואיש הפרסום ויחסי הציבור אריה גלבלום. "כשהתחתנתי עם אריה עוד לא הייתי פותחת את הפה כשבאנו להתארח באיזשהו מקום מרוב פחד שיחשבו שאני לא מדברת נכון. אריה לימד אותי הרבה מאוד, גם מבחינה אינטלקטואלית. הוא רצה להראות לי הכול. הוא לקח אותי לשבוע מוזיקה קלאסית כשעוד לא ידעתי מה זה מוזיקה קלאסית ולמוזיאונים שבהם היו ציורים של גדולי הציירים.
"היינו יושבים שעות ומסתכלים על ציור אחד, והוא סיפר לי עליו. לימד אותי עולם ומלואו. כל מה שאני יודעת הוא בזכותו. הוא היה מאהב נפלא. כשהוא חיזר אחריי, לא היה יום שהגעתי הביתה מהתיאטרון ולא מצאתי שיר בתיבת הדואר, או מכתב. הוא כל כך רצה לפתח את האישיות שלי ואני לקחתי הכול בשקיקה".
איך הכרתם?
"כשהכרנו אריה הוא היה גרוש. נפגשנו בתיאטרון כשהוא בא לעשות חוברת לנסיעה של הבימה לחוץ לארץ. הוא ראיין את השחקנים. כולם דיברו כל הזמן רק על עצמם, 'אני ואני ואני', ובי הוא מצא בן אדם צנוע, וזה קסם לו. בהתחלה בכלל לא התייחסתי אליו והוא נאלץ לחזר אחריי. הייתי בת 27 ולא רציתי להתחתן, אבל כשהוא לקח את ידי בידו התחלתי להרגיש פרפרים. כשהתחתנו הייתי כבר בת 30. היו לי קודם מחזרים, אבל לא רציתי להתחתן איתם. זה לא עניין אותי. עניין אותי רק התיאטרון.
"הייתה לאריה בעיה עם מפרצת העורקים כמו שהייתה לאריק איינשטיין. הוא לא רצה שיקרה לו משהו ואני אשאר לבד, ולכן הלך לעשות ניתוח. כמה חודשים אחרי שהניתוח הסתבך הוא נפטר. היינו נשואים 32 שנים טובות מאוד. אין הרבה בעלים כמוהו. זאת כנראה הסיבה שנשארתי מאז לבד. גם לא חיפשתי מישהו ואף אחד לא חיפש אותי. כנראה מפחדים מאנשים שיש להם מעמד מסוים".
את עדיין מתגעגעת אליו?
"החיים עושים את שלהם. אני עסוקה בהרבה דברים, אבל אני חושבת עליו הרבה, כמו למשל מה הוא היה אומר על המצב עכשיו".
היופי שלך עזר לך לקבל תפקידים?
"אף פעם לא חשבתי את עצמי ליפהפייה. לא הרגשתי שזה דבר חשוב. בחיים לא הלכתי במיני, והיו לי שיינע פיסלאך (רגליים יפות), תאמין לי. הייתי מאוד צנועה. בשבילי בגדים זה דבר חשוב מאוד. אני תמיד אומרת שהבגד עושה את האדם. עד היום אני תמיד מחפשת להתלבש לפי הגיל שלי. בשביל אישה בגיל 94 אני מתלבשת בסדר, אבל אני לא עושה מזה בכלל עניין".
סבלת מהטרדות מיניות?
"אולי ניסו להתעסק איתי, אבל אני לא זוכרת. הטרדות מיניות לא היה חשובות אז כמו שהן חשובות היום. אני זוכרת שאחד השחקנים חיבק אותי מאחור, התקרב אליי יותר מדי ולחץ אותי אליו, אז נתתי לו זבנג עם הרגל וזהו. הוא עזב אותי ושכחתי מזה.
"היה שחקן מחורבן ומפורסם שכשהבת הקטנה שלי רקדה באיזה מיוזיקל בהבימה, ניסה להכניס את היד שלו לחזה שלה. היא הייתה אז אולי בת 15, והיא לא סיפרה לי על זה שום דבר. כשהיא התחתנה ורציתי להזמין אותו, היא סיפרה לי על זה ולא הסכימה שאזמין אותו. אני במקומה הייתי עושה לו סקנדל".
מה מהתפקידים שגילמת הכי אוהבת?
"את 'מי מפחד מווריג'יניה וולף' ואת 'מירה'לה אפרת' ועוד הרבה אחרים, אבל אנשים מזכירים לי הצגות שעשיתי ואני אפילו לא זוכרת אותן, ואומרים שהייתי מצוינת. אני לא מסתובבת עם רשימת התפקידים בכיס. אני גם לא אוספת ביקורות. אני יודעת מתי אני בסדר ומתי לא וב'צ'ילבות' אני יודעת שאני טובה.
"היו תפקידים שאהבתי יותר והיו תפקידים שאהבתי פחות, אבל תפקיד חיי היה להיות אמא. לקחתי גם חופשים כשהילדות נולדו. גם כששיחקתי הייתי טסה בלילה הביתה, ועומדת ומבשלת כדי שיהיה לילדות למחרת ארוחה חמה. לא ישבתי בכסית בחיים שלי, ולא הכרתי את שלונסקי ואלתרמן. יכולתי יותר להידחף לחברה היותר גבוהה, אבל אני בן אדם סגור. זה האופי המחורבן שלי. כשאני הולכת ברחוב ומזהים אותי, אני אומרת תודה רבה וממשיכה ללכת".
היום כבר יותר קשה לזוהר לשחק. "כרגע אני משחקת ב'אדיפוס' וב'צ'ילבות', עם מיה לנדסמן הנהדרת. לא חשבתי שזה יהיה שלאגר וזה שלאגר גדול. הבנות שלי היו בהצגה הראשונה, ובאו אליי אחריה, והשתחוו לפניי. הן כל כך אהבו את זה. ואני לא חשבתי. כבר עשיתי תפקידים גדולים יותר. כנראה שהקשר בין שתי השחקניות, הצעירה והמבוגרת, עובד על אנשים", היא מספרת על המחזה שכתב עומר קרן על שחקנית צעירה ושחקנית מבוגרת שנאלצות לסבול אחת את השנייה ולעבוד יחד.
"קשה לי כבר לשחק שתי הצגות באותו יום. אני עושה את זה רק אם אחת ההצגות היא בבוקר והשנייה בערב, לא אחת אחרי השנייה. חלק גדול מההצגות גילה (אלמגור, שחולקת איתה את התפקיד ב'צ'ילבות' – י"ב) עשתה. קשה לי כבר ליסוע רחוק מאוד בוואנים. אני חוזרת חצי מתה. איפה שאפשר שולחים אותי במונית. מתייחסים אליי יפה מאוד".
את מצטערת שלא שיחקת כמעט בסדרות טלוויזיה?
"עשיתי מעט מאוד, אבל אני בעיקר אוהבת את הבמה, את הקהל החי. מי יודע, אולי עוד יציעו לי. ראיתי את ליא בסדרה 'מקום שמח', והיא פשוט הייתה מצוינת, גם הסדרה. היא שחקנית בחסד".
יש במאים ושחקנים שאתה עוד רוצה לעבוד איתם?
"אני לא חושבת על זה. אני רוצה לעבוד. עם מי שיציעו לי לשחק אני אשחק. אני אקח גם תפקידים לא הכי טובים. תפקיד לא כל כך טוב אפשר לעשות אותו לטוב".
הגיל מפחיד אותך?
"כשהייתי בת 50 שמעתי שדיברו ברדיו על איזו קשישה בת 52. אם הייתי אז קשישה, מה אני היום? גרוטאה?", היא צוחקת. "יש לי בעיות לב, בעיות בגב, בעיות לחץ דם, כאבים ברגליים, אבל כשאני עולה על הבמה הכול נעלם. גם אם הכאבים קיימים, יש איזה קסם בבמה, שברגע שאתה עולה עליה אסור שיכאב לך.
12 צפייה בגלריה
"הגיל לא מפחיד אותי. אני לפעמים אומרת שאני רוצה למות". מרים זוהר ושמעון פינקל ב"קיסר וקליאופטרה" בהבימה
(צילום: לע"מ, דוד אלדן)
"הגיל לא מפחיד אותי. אני לפעמים אומרת שאני רוצה למות, שהייתי רוצה להירדם ולא להתעורר, ואם כבר למות אז במיטה שלי או לפחות בבית שלי. כל אחד מאיתנו יודע שלא חיים לנצח. הייתי אצל דבורה קידר כשהיא הייתה בת כמעט מאה. היא הייתה צלולה, נהדרת, כבירה. היא זכרה את כל התפקידים ששיחקתי בהבימה. המוח שלה עבד עד יומה האחרון. המוח שלי לא מתפקד ככה. אומרים לי שם שאני יודעת מי הוא, ואני לא תמיד יודעת לאן לשייך אותו".
את זוכרת תפקידים בשלמותם?
"אני מקבלת אותם כתובים באותיות גדולות ולומדת הכול בעל פה. הרבה שחקניות בגילי נעזרות בלחשן. אני לא יכולה. שמים לי לחשן ב'צ'ילבות', אבל לא כדי לזכור את הטקסט. כשאני צריכה להיכנס לבמה, אני לא שומעת את השחקנים, אז לוחשים לי מתי להיכנס. כשאני שוכבת במיטה ולא יכולה להירדם אני לפעמים עוברת על הטקסטים, וככה אני שומרת לי בראש את התפקידים".
קשה לך להירדם?
"כבר הרבה שנים, כשאני לא מצליחה להירדם, אני לוקחת כדורים. למה כדורים? אני לא יודעת לענות על זה. אם אני לא לוקחת כדורים, מתחילות לי כל מיני מחשבות שלא מאפשרות לי לישון. אני לא יודעת לישון. מאז שאני זוכרת את עצמי, מאז המחנות. כנראה שמשהו בפנים מטריד את הגוף. אני מקווה שאני אוכל לשחק עד יומי האחרון, ואם לא, אינגלע – דטס לייף. בינתיים העבודה מחזיקה אותי בחיים. לקום בבוקר, ללכת ליצור, אין דבר חשוב מזה".
12 צפייה בגלריה
"המוח שלה עבד עד יומה האחרון. המוח שלי לא מתפקד ככה". מרים זוהר עם דבורה קידר בטקס הענקת פרס התיאטרון הישראלי
(צילום: יובל חן)
מלבד פרס ישראל, מה ריגש אותך במיוחד בפרסים שקיבלת?
"קיבלתי תואר דוקטור של כבוד משלוש אוניברסיטאות. זה דבר גדול לבן אדם שהפסיק ללמוד בגיל תשע. אתה יכול לקרוא לי דוקטור מרים. אני הקטנה ישבתי בטקסים האלה ליד פרופסורים שהמציאו המצאות גדולות. מה אני המצאתי? כלום. קיבלתי הרבה מחמאות ופרסים, אבל אני אף פעם לא משוויצה בהם. אני לא הולכת ברחוב ואומרת, אני מרים זוהר, כלת פרס ישראל".
את בוכה לפעמים?
"בטח. גם עכשיו, כשהתחילה המלחמה, בכיתי. הייתי עצובה. לא מזיק לבכות לפעמים, זה טוב לבריאות".
