תגידו לי מה אורך הפרק, ואני אגיד לכם באיזה ז'אנר אתם צופים. בטלוויזיה שנעשתה בעשור האחרון חצי שעה היא כמעט תמיד שם קוד לקומדיה או מקסימום לדרמה קומית קלילונת ולא תובענית. הפרקים של "ולדימיר", שעלתה השבוע בנטפליקס, הם בני חצי שעה, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם.
"ולדימיר" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"ולדימיר", שמבוססת על רב מכר הביכורים של ג'וליה מיי ג'ונאס, היא אמנם שנונה להפליא אבל היא בעיקר עמוקה, מסקרנת ולא מובנת מאליה כשהיא מנסה ללהטט בכמה גחלים לוהטים בו זמנית: החל מתשוקה נשית בגיל מבוגר, החפצה, דרך בדיקה של יחסי מרות והלגיטימציה שלהם ועד הצדקנות האוטומטית של דור הווק. שלא תטעו – "ולדימיר" היא יותר מהכל עיבוד נהדר לספר מצוין, שיספק לכם בינג' אסקפיזם חכם, מעורר מחשבה ובעיקר מהנה מאוד.
"אלה היו זמנים אחרים". אתם מכירים את המשפט הזה, ש(בעיקר) גברים נוהגים לומר בהתרפקות כשהם נזכרים בימים בהם מקובל היה להיהרג באוהלה של חרמנות, הרבה לפני שהממזרים שינו את הכללים. זה משפט שחוזר לא פעם ב"ולדימיר", כשהזמנים האחרים חוזרים לנגוס בישבנו של ג'ון, מרצה באוניברסיטה שמושעה מהתפקיד בגלל רומנים שניהל בעבר הרחוק עם סטודנטיות בתואר ראשון. עכשיו המילניאלס, דור ה-Z וה-X נחשפו לפרטים והם דורשים את ראשו של ג'ון (ג'ון סלאטרי הנהדר, סטרלינג מ"מד מן") על מגש, כיאה לאנשי הזעם הקדוש שהם. ג'ון מחכה לשימוע שאולי גם יעלה לו בפנסיה שלו, והוא צלע גברית אחת בסדרה, אבל הוא לא הסיפור.
גם הגבר שעל שמו קרויה הסדרה, ולאד (ליאו וודל, היפיוף המיוסר מ"הלוטוס הלבן" והיפיוף הלא מיוסר מ"יום אחד"), פרופסור צעיר וסקסי לספרות שכתב ספר אחד מוערך ומצטרף לסגל האוניברסיטה, הוא לא האישיו. לגיבורה האמיתית של "ולדימיר", האישה בשנות ה-50 המתקדמות לחייה שנשואה לג'ון, מתמודדת עם הקינסול של בעלה ובמקביל חווה התעוררות מינית כמעט בלתי נשלטת בכל פעם שוולאד עובר בסביבה, אין שם. אבל מצד שני, היא (נקרא לה M, שמגולמת על ידי רייצ'ל וייס, "המומיה") לגמרי שם כדי לספר לנו מה עובר עליה, מדברת אל הקהל שיושב וצופה בה בבית ויש בראש שלה מקום לכו-לם.
הבשורות הטובות הן שאם קראתם את "ולדימיר" (שיצא בשנת 2022) ונהניתם ממנו, הסדרה לא עומדת לאכזב אתכם. מיי ג'ונאס היתה מעורבת בתסריט מהרגע הראשון והיא השואו ראנרית, הכותבת הראשית, המאשרת ובעלת המילה האחרונה על כל מה שקשור בסדרה, והיא היתה כזאת מהרגע שהזכויות נמכרו, עוד לפני שהספר יצא למדפים. היא זו שאחראית לעובדה שהספר (בניכוי כמה מחירים הכרחיים או נסבלים כמו שינוי הסוף או פרטי עלילה קטנים) עבר כמעט בלי לאבד טיפה לפורמט הטלוויזיוני, לא רק מבחינה עלילתית אלא בעיקר מבחינת הטון, והוא מתפרש על שמונה פרקים מוצלחים ואחידים.
את הקול הפנימי של M, זה שמעניק לספר את העומק והמורכבות שלו, הצליחה מיי ג'ונאס להמיר באופן מרשים למדי בשבירת הקיר הרביעי של הדמות הראשית מול הצופה ("פליבאג" סטייל), אבל השתמשה בו כדי לפתות את הצופה אל תפיסת המציאות הלא פעם מעוותת שלה, שלא בדיוק מתיישרת עם ההתרחשויות בחוץ. כדי להמחיש את החרמנות של הדמות הראשית היא מידי פעם נסחפת אל פנטזיות מיניות מנקודת מבט נשית, לעתים מגוחכות ועל גבול הפארודיה, שמבהירות שחרמנותה מעבירה אותה על דעתה. וייס נותנת שירות כל כך טוב לדמות הראשית – סופרת עם בלוק כתיבה שמשתמשת בכל ניצוץ של חרמנות כמנוע יצירתי לכתיבה של ספר חדש – עד שאפשר לסלוח לה על העובדה שהיא יפה, סקסית וצעירה מידי לתפקיד כמו שהוא מוגדר בספר.
אי אפשר לקבל את הכל – עמוקה ככל שתהיה, "ולדימיר" לא יכולה להקיף את כל היופי האינטלקטואלי והרגשי של הספר, אבל היא בהחלט מסמנת מראי מקום מהסוג המגרה שלא יפריע לכם ליהנות מהגרסה הכתובה, אם תחליטו לעבור דרכה אחרי הצפייה בסדרה. חלק מההתפכחות של הדמות הראשית הולך לאיבוד או מוצג באופן שטחי, אבל היא עדיין פורשת לראווה את כל תלאותיה של M ומספקת חוויית צפייה אינטלקטואלית, קומית ומרעננת, של קינוח קליל ומנה עיקרית מדממת בו זמנית.
