מבלי לדעת שיום למחרת הוא ייאלץ להיפרד בכאב מחברו הוותיק, יהודה עדר העלה אתמול (ראשון) לעמוד הפייסבוק שלו תמונה בת 50 מימי להקת תמוז. עטיפת אלבום המופת של ההרכב החד-פעמי ההוא, "סוף עונת התפוזים", צולמה בשחור-לבן, אבל התמונה שעדר שיתף ברשת היא בצבעים מלאים, כך שאם קצת מדמיינים אפשר אולי גם להתחיל לשמוע את הצלילים שאותו צלם הנציח לפני חצי מאה.
משמאל רואים את אריאל זילבר יושב ליד הפנדר רודס, אחריו נמצאים הכנר טוני בראוור, במעלה התמונה עדר עם הפנדר סטרטוקסטר הנצחית שלו, במרכז עומד שלום חנוך עם גיטרה אקוסטית, לימינו יושב הבסיסט איתן גדרון, ואת התמונה הקבוצתית משלים מימין המתופף מאיר ישראל ז"ל - עם חולצה פתוחה עד הסוף, פיאות לחיים מרשימות, שפם שחור ועבה ומערכת תופים קטנה של חברת חלילית.
הכי ג'ון בונהם שיש - רק עם קידומת 03 של אמצע הסבנטיז. חוץ מזיכרון אישי של עדר, התמונה הזו מתמצתת לא רע את מה שהיה הרוק הישראלי לפני 50 שנה: מוזיקאים מקומיים שהושפעו מהצלילים שהם ספגו אז מאנגליה ומארה"ב, אבל לפחות מחציתם נעלו סנדלים, בדיוק כמו בקיבוץ.
למאיר ישראל, שהלך היום לעולמו בגיל 73 לאחר מאבק במחלת הסרטן, היה חלק לא מבוטל מאותם ימי "רוק בסנדלים" בסבנטיז. זה שחלם להישמע כמו בחו"ל (או הכי קרוב שאפשר אליו), אבל נאלץ להתאים את עצמו לגבולות המאוד צרים של שוק המוזיקה הישראלי וטעם הקהל המקומי. תמוז היוותה נקודת מפגש בין שני יקומים שלא כל כך נפגשו עד אז במוזיקה הישראלית: מחד הלהקות הצבאיות, ומאידך להקות הקצב. את הראשונות ייצגו שלושה ששירתו קודם לכן בלהקת הנח"ל (חנוך, עדר וגדרון). ישראל, שעבר בכמה להקות קצב ובראשן עוזי והסגנונות, ייצג את הקוטב השני, וההופכי כמעט. בדרך לתמוז הוא גם הספיק לנגן בין היתר גם בטריו הרוק הכבד ברנדי ג'יימס, ללוות זמרים בינלאומיים שהגיעו הנה להופעות ואפילו לסרב להצעה של דני סנדרסון להצטרף למי שתהפוך עוד מעט לכוורת.
תמוז הייתה הבית הנכון עבור המתופף שידע גם להחזיק קצב וגם לפתח גרוב סוחף. גם לשרת את השיר ברקע וגם להיות הכוכב העיקרי בו. כמעט כל תפקיד שישראל מציג לאורך האלבום של תמוז הוא בית ספר לקשר עין-יד-רגל. היו שנים שלא היה אדם בארץ שחשב להתקרב למערכת תופים, לפני שהוא הקשיב שוב ושוב לאופן שבו ישראל הרקיד את המקלות שלו על התופים והמצילות לאורך שמונת שירי האלבום. תמוז – הודות לכישרון הטבעי של חבריה וליד המכוונת של המפיק לואי להב - הייתה השיא הראשון בקריירה הארוכה של ישראל, אך היא לא הייתה התחנה האחרונה שלו. לאחר פירוק הלהקה הוא הפך לאחד מהמתופפים הכי עסוקים בארץ, עד כדי כך שמי שיציץ בדף המילים והקרדיטים של כמעט כל אלבום ישראלי שהוקלט בין שלהי הסבנטיז ולאורך האייטיז, יש סיכוי לא רע שהוא ימצא שם גם את השם של ישראל.
אחרי שישראל חזר לשתף פעולה עם שלום חנוך באלבום הכפול שהנציח את סיבוב ההופעות המשותף שלו עם אריק איינשטיין ב-1980, הוא המשיך לנגן איתו בכמה משירים באלבום המופת "חתונה לבנה". אצל איינשטיין הוא תפקד כמתופף הבית לאורך כל העשור ההוא. ב-1985, ישראל הוסיף עוד שם איקוני לרשימת השותפים שלו, זה שמזוהה איתו עד היום – שלמה ארצי. המתופף האגדי שהוזמן לנגן באלבום "לילה לא שקט" ומאז לא עזב, פגש בהקלטות לא רק חבר חדש (ארצי), אלא גם סגר מעגל עם אחר (המפיק להב). ישראל, עם השיער שנותר ארוך והזקן שהלכו והאפירו, היה הגשר בין הרוק הישראלי הפרוע של תחילת הסבנטיז לבין ההצלחה העצומה שלה זכה ארצי מראשית שנות ה-90 והלאה. ארצי ידע לגמול לישראל על היותו סלע יצוק בהופעות שלו, וכל מי שראה את ארצי על הבמה ב-40 השנים האחרונות – ידע שהוא יזכה לקבל לפחות סולו גדול אחד מהאיש החייכן והשקט שיושב מאחורי מערכת התופים.
כשישראל לא תופף בשירים של ארצי ואצל רשימה ארוכה מאוד של זמרים וזמרות, הוא גם הספיק להשלים שלושה אלבומי סולו. באלבום הראשון שלו, "4 עונות הוא האדם" שיצא ב-1993, הופיע בין היתר "שיר המתופף" שהוא כתב עוד בימיו בתמוז. בין היתר ישראל שר שם "בין תוף לתוף ומצילה/ שוטף הוא את המנגינה". וזה מה שהילד שהחל את דרכו כמוזיקאי ודווקא על אקורדיון, עשה מאז שהוא קיבל את סט התופים הראשון שלו לבר מצווה. במשך יותר מ-50 שנה ישראל שטף כאן מנגינות נפלאות של אחרים עם הסנר, הפלור, הבייס דראם, הטם טמים, הרייד, ההיי-האט והקראש שהוא כה הפליא לתפעל, והפך אותן גם קצת לשלו.
