הבעיה עם בדיחות על שירים שנכתבו על ידי בינה מלאכותית היא שכולן כבר נשמעות כאילו גם הן נכתבו על ידי בינה מלאכותית. אבל במקרה של נועה קירל, שהיא בינה מלאכותית של כוכבת פופ עוד לפני שהייתה בינה מלאכותית, בכל זאת אפשר לשאול איזה ג'אנק פוד היה צריך להאכיל את קלוד או ChatGPT כדי לצאת עם שיר כמו "הכי יפה שטעים לך". ברצינות, כל הנחלים זורמים לים וכל להיטי הפופ אמורים לככב בפרסומות מתישהו, אבל להישמע מלכתחילה כמו קמפיין ציני על דימוי גוף חיובי? זה כבר כישרון מיוחד.
מלבד השפעות מובהקות ומיושנות של מייגן טריינר, Fuck You של סי-לו גרין ואיך אפשר בלי קצת מהאבק הגרובי של ריי, קירל לא רצתה רק להיט אלא גם מניפסט: את יציאת השיר - שממשיך אסטרטגיה תמוהה של האבסת האוזניים בשירים, אבל זה כבר סיפור אחר - ליווה פוסט "חושפני" על ההיסטוריה המורכבת שלה עם הנושא של משקל, ביטחון עצמי והפרעות אכילה. "רציתי שיר שייתן לי קצת שקט במקומות האלה", כתבה, "ושיזכיר לי שזה בסדר פשוט לשחרר לפעמים וליהנות. וזה בסדר יום אחד להתאמן ויום אחרי לתקוע את החיים, זה חלק מלהיות אנושיים".
ובכן, אין ספק שהדרך לחגוג תפיסה בריאה של יחסים עם אוכל עוברת בקליפ שבו קירל נוגסת בכל סוגי המזון הכי שמנוניים ומעובדים, מהמבורגר וצ'יפס ועד דונאטס ופיצה. לא רק שהרעיון המכונה "סאבטקסט" נרמס תחת מפלי הכולסטרול (ולא פחות מזה - הקרינג'), גם המסר מעוות לחלוטין: הוא הופך את האכילה לאובססיה ואת העיסוק בו לחזות הכול, באופן שאין בו שום דבר מהאג'נדה לכאורה של קירל: זה לא "באדי פוזיטיב" אלא פורנו אוכל, והוא לא מתאר את המציאות המייסרת של אינספור נשים וגברים תחת משטר אופנה בלתי נסבל ובלתי מושג אלא מחסור מטריד ביצירתיות. גם בהנחה שהרצון האותנטי היה לבטא מצוקה נפוצה כדי לעזור לאנשים להרגיש קצת יותר טוב עם עצמם, לא ברור איך דווקא הקליפ הזה תורם למטרה.
אם כבר, נדמה שדווקא היומרה של קירל לנצל את מעמדה כדי להציף נושא קרוב לליבה חושפת את מה שהייתה ונותרה החולשה הגדולה ביותר שלה בשנים שאחרי ההצלחה הראשונית והסוחפת: הרתיעה של הקהל מפופ מהונדס לטובת פופ שמעניק להם תחושה של אותנטיות ואינטימיות. אם בתחילת דרכה קירל חוללה בישראל מהפכה של מקצוענות, תקתוק וכיף, באו כוכבות כמו בילי אייליש ופתחו את עידן האישיות בפופ העולמי, שבו כישרונות יוצאי דופן איכשהו נשמעים כמו אנשים רגילים לחלוטין ולכן כל כך קל להזדהות איתם בחיים על כדור מסוחרר מעודף מחמצן. קירל הרימה פארקים, סחפה מועדונים וגם נתנה בראש באירוויזיון, אבל עכשיו הציפייה היא לא רק לגרום לקהל להרים ידיים - אלא גם להגיש לו את הלב על השולחן.
את זה קירל מתקשה לעשות, בין אם היא שרה על החתונה שלה או על תשוקה לפיתה שנוזלת מכל הכיוונים. ועד שלא תבין שהדרך לשם לא עוברת בהוצאת שיר כל שעתיים אלא מתוך בירור עצמי מעמיק, נוקב ולפעמים כואב, זה לא משנה איזו מנה היא תגיש: זה בלאו הכי ייגמר בצרבת.
