לפני פחות מחודש מנהלי פסטיבל חיפה עוד היו אופטימיים ויצאו עם ההכרזה כי האירוע יתקיים במתכונת הקרנות מצומצמת ומותאמת לתקופה, לצד הקרנות אונליין. כיום ברור שמדובר במציאות אלטרנטיבית, ובעקבות הסגר הפסטיבל יתקיים השנה רק באופן מקוון. החל מיום השבת הקרוב ובמשך עשרה ימים, הפסטיבל יציע מבחר גדול של סרטים לצפייה אונליין. מבקרי הקולנוע של ynet, שמוליק דובדבני וארז דבורה, צפו בחלקם וחזרו עם המלצות.

מקס ריכטר – שינה

שמו של המלחין ממוצא גרמני, מקס ריכטר, התפרסם בין השאר בזכות הפסקול שכתב לסרטו של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר" ולסדרה "הנותרים" של HBO. סרטה התיעודי של נטלי ג'ונס עוקב אחר התבססות דרכו המקצועית, והיא שמה דגש על יצירתו המוזיקלית הגדולה, "שינה" מ-2015 – קונצרט שאורכו כ-8.5 שעות שנועד להאזנה מתוך שינה (שם היצירה מתייחס, מן הסתם, לסרטו בשם זה של אנדי וורהול מ-1964 שתיעד במשך כחמש שעות אדם ישן). ההופעה המסוימת שהסרט מתעד נערכה בגראנד פארק בלוס-אנג'לס, אך הסרט כולל קטעים מהמופע גם בברלין, סידני ופריז.
מתוך "מקס ריכטר - שינה"מתוך "מקס ריכטר - שינה"
דמיינו, אפוא, מוזיקאים מוקפים באנשים ישנים על מיטות, חלקם נעורים במהלך היצירה, מהלכים כמתוך שינה, שוקעים במעין טראנס. שיר ערש להמונים שחווים את המוזיקה, יותר מאשר מאזינים לה. מתכנסים אל תוך רחם דמיוני ועם עלות השחר כמו נולדים מחדש. ברגע מופלא אחד, ריכטר עוזב את הבמה (שעליה הוא נוכח כמעט משך כל היצירה), יורד, ומשוטט בין המיטות. הופך ממבצע – לחווה. ואכן, הסרט המצוין הזה מיטיב להעביר את המשמעות של המושג חוויה טרנסצנדנטית, ואת ההשפעה שאין לתרגמה למילים של אמנות על מי שחווים אותה. נקווה שבעתיד הנראה לעין נוכל לישון לצלילי היצירה גם כאן. רק בלי נחירות בבקשה. (שמוליק דובדבני)

למה אני קופץ

סרט תיעודי שנוצר בעקבות ספר אוטוביוגרפי מ-2007, שנכתב על ידי אוטיסט יפני בן 13 בשם נאוקי היגאשידה. חשיבותו של הספר היא בפרספקטיבה אותה הוא מקנה לקוראים לגבי אופן התפיסה והתגובה השונים למי שנמצאים על הספקטרום. הבמאי ג'רי רות'וול בחר דמויות של חמישה אוטיסטים מרחבי העולם – הודו, בריטניה, ארה"ב וסיירה לאון. לכל אחד מהם קשיים ואתגרים שונים. ייחודו של הסרט בכך שהוא מחפש דרך לחוות את מבטם של גיבוריו מבפנים: להשתמש בטכנולוגיה הקולנועית כדי ליצור עבור הצופים המחשה של תפיסת זמן ומרחב שאינה מוכרת להם. הסרט המרגש זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס. (ארז דבורה)
מתוך "למה אני קופץ"מתוך "למה אני קופץ"

האף או הקונספירציה של החלוצים

גרסת אנימציה מרהיבה ביופייה לאופרה של שוסטקוביץ' לפי סיפורו הנודע של גוגול, "האף", הופכת להצדעה יוצאת-דופן לאמנים האוונגרדיים של ברית המועצות, שדוכאו על-ידי שלטון האימים של סטלין. האנימטור הרוסי המוערך, אנדריי חרז'נובסקי, מחשובי יוצרי האנימציה במולדתו, משלב בסרט סגנונות אמנותיים שונים, כמו גם התייחסויות לסופרים (בולגקוב), אנשי תיאטרון (מיירהולד), ציירים (פילונוב) ובמאי קולנוע (אייזנשטיין) של העידן ההוא. אגב, בנו של האמן, איליה חרז'נובסקי, הוא האחראי לפרויקט הקולנועי השאפתני ואדיר המימדים, "דאו", שאחד מפרקיו ייחשף בפני הקהל הישראלי בפסטיבל.
מתוך "האף או הקונספירציה של החלוצים"מתוך "האף או הקונספירציה של החלוצים"
שוסטקוביץ' עצמו, עוד ב-1966, העניק לחרז'נובסקי את הסכמתו לעבד את האופרה שלו, שבאותה תקופה עדיין לא הועלתה על הבמה מאז נכתבה בשנות ה-20. הסרט עצמו מחולק לשלושה פרקים, "חלומות", שהראשון שבהם הוא האופרה עצמה; השני מביא את סיפורו של הסופר מיכאיל בולגקוב, שבייאושו על כי אין מעלים את מחזותיו כתב מכתב לסטלין שבעקבותיו התיידדו השניים. החלום השלישי עוסק בתוצאות הוראתו של סטלין לגנות כל סוג של פורמליזם באמנות, ולהעדיף על פניו את הריאליזם הסוציאליסטי (על-פי הסרט, כתגובה לצפייה טראומטית בחברת פמלייתו באופרה האוונגרדיסטית "האף"). השילוב בין איורים, ציור אוונגרדי, כרזות תעמולה וקטעים מסרטי התקופה, בראשם "אוניית הקרב פוטיומקין" של אייזנשטיין, הופך את הסרט ליצירה דחוסה, קונספטואלית והיסטורית, שהיא בבחינת חובה לכל המתעניינים באמנות הרוסית באחת משעותיה הגדולות והקשות. (שמוליק דובדבני)

דאו. נטאשה

מעט מאוד הפקות בהיסטוריה של הקולנוע יכולות להיות מושוות לטירוף המוחלט של פרויקט "דאו" של הבמאי הרוסי איליה חרז'נובסקי. בין 2009-2011 נבנה בעיר חרקוב באוקראינה ה"מכון", סט של 12 אלף מטר מרובע המשחזר את העולם של ברית המועצות משנות ה-30 עד שנות ה-60. השחקנים-ניצבים חיו במשך חודשים במרחב ענק שבו מצלמות ומיקרופונים מפוזרים מבלי שהם יודעים על מיקומם. המשתתפים נדרשו להתלבש, להתנהג ולדבר לפי החוקים הנוקשים שקבע הבמאי, ובהתאם לשחזור עולם העבר שהקיף אותם. בסך הכול היו מעורבים בפרויקט קצת מעל 350 אלף איש.
מתוך "דאו.נטאשה"מתוך "דאו.נטאשה"
שנים לאחר סיום הצילומים נדמה היה שלעולם לא נראה את התוצרים של 700 שעות של חומר מצולם. ב-2019 נפתחה תערוכת ענק בפריז, ואיתה החלו להיראות הסרטים הראשונים מבין ה-13 המובטחים. "דאו.נטאשה", שזכה בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין, הוא היכרות ראשונה עם פרויקט מרתק ומאתגר מוסרית. הגיבורה, מפעילת מזנון שמארח את הפיזיקאים שעובדים במעבדה סמוכה, יוצרת קשר עם מדען צרפתי. הקשר מוביל בהמשך לתפנית כיאה לחיים תחת שלטון טוטליטרי. הסקס בסרט אינו "משוחק" והרגעים האלימים מגיעים לדרגת ברוטליות שהייתה גורמת אפילו ללארס פון טרייר להסס. הסרט מוגבל לגיל 18 ומעלה. למי שמתעניין בקולנוע בצורתו הקיצונית זהו, ככל הנראה, הסרט שאסור להחמיץ בפסטיבל. (ארז דבורה)

ספוטניק

תחשבו על "הנוסע השמיני" פוגש את "צורת המים" בברית המועצות של שלהי המלחמה הקרה. השנה היא 1983, יורי אנדרופוב מכהן בקדנציה הקצרה שלו כמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ושני קוסמונאוטים שבים ממסע בחלל כאשר בגופו של אחד מהם מקנן פולש זר הנוהג לבקוע מתוכו בלילות. הקוסמונאוט כלוא במעבדה צבאית סודית, ואת הקשר עמו, כמו גם עם היצור שבתוכו, יוצרת מדענית צעירה, שמגויסת על-מנת למצוא דרך לנתק את הקשר הסימביוטי שבין הטפיל והגוף המארח. בהדרגה היא גם מגלה דברים שהמשטר מקפיד להעלים מעין כל.
זהו סרטו הראשון של איגור אברמנקו – המסומן פה ככישרון מבטיח – והוא זכה להצלחה מרשימה כאשר, בגלל הקורונה, הופץ במולדתו באמצעות שירותי הסטרימינג. אפשר בהחלט לזהות בו ביקורת פוליטית עכשווית, כמו גם תמות מוכרות מסרטיו המוקדמים של דיוויד קרוננברג שעסקו בטשטוש שבין מצבים גופניים ורגשיים. אבל כאשר הסיפור נהפך למשל על השקר שבגבורה הלאומית ועל אמהוּת מיוסרת – משהו מתחיל להשתבש. מה שהיה יכול להיות סרט אימה-מד"בי אינטליגנטי באמת, הולך ודועך אל אוסף של סצינות שגרתיות. עדיין, מדובר בסרט אפקטיבי למדיי. (שמוליק דובדבני)
מתוך "ספוטניק"מתוך "ספוטניק"

שרירים

סרטו השלישי של הבמאי-תסריטאי הבריטי ג'רארד ג'ונסון הוא מותחן קומי אפל על השלכותיה של טרנספורמציה גופנית. סיימון בן ה-40 הוא עובד מתוסכל בג'וב חסר ערך בהונאת טלמרקטינג. יחסיו עם חברתו דועכים במהירות והעתיד הנראה לעין מציע רק האצה של מגמת הדרדור בחייו ובגופו. כשהוא נרשם למכון כושר שכונתי הוא יוצר קשר עם טרי, מאמן אישי גדל גוף, מעין קומבינציה של רס"ר וחוליגן בריטי. במעין קומבינציית "מועדון קרב" (באופן נטול כל ברק וכריזמה) ודינמיקות יחסי כוח אפלים וקלסטרופוביים נוסח הרולד פינטר ("המשרת"). הקשר עם טרי ישתלט וישנה את חייו של סיימון בדרך המובילה מאשליית שיקום גבריות לעולם אפל ומבלבל. הסרט כולל כמה סצנות מאוד מפורשות מבחינה מינית, ואלו הן רק מרכיב אחד במה שהופך אותו לעוכר שלווה. (ארז דבורה)
מתוך "שרירים"מתוך "שרירים"

בין הערביים

הבמאי הליטאי שָרונָס ברטאס הוא אחד הקולות הקולנועיים המרתקים בקולנוע המרכז-מזרח אירופאי שאחרי קריסת ברית המועצות, וסרטיו מתרחשים על-רקע הטראומה של הכיבוש הסובייטי של מולדתו (שהחל במלחמת העולם השנייה), קשיחות אנושית ונופים קודרים. הוא "במאי פסטיבלים" במובן הקיצוני והנדיר ביותר. סרטו החדש, שנכלל בבחירה הרשמית של פסטיבל קאן (שלא התקיים השנה), והוצג זה עתה בפסטיבל סן-סבסטיאן, הוא יצירה רבת עוצמה המתרחשת בשנת 1948, כאשר פרטיזנים לוחמים ביערות ובכפרים כנגד הכוחות הסובייטיים, וישנם בו רגעים המזכירים את הדרמה המלחמתית הגדולה של אלם קלימוב, "צא וראה" (1985).
גיבורי הסרט הם כפרי פשוט ואשתו חמורת הסבר, בת למשפחה אריסטוקרטית, שלא ממש סובלת את בעלה, כמו גם את בנם המאומץ. שגרת הקיום הקשה ממילא מופרת כאשר חיילים רוסיים מגיעים לכפר במטרה לקושש כסף מתושביו העניים, ולצוד את הפרטיזנים המסתתרים ביערות, וזוכים לשיתוף פעולה מצד הכפרי ובנו. אין שום דבר הרואי או רומנטי במלחמת הישרדות, אומר הסרט, שמראה גם כיצד פוררו משת"פים את הלחימה הפרטיזנית מבפנים (ברטאס נעזר בכתיבת התסריט בסיפורים ששמע מהוריו וסביו), וכוחו הגדול טמון בצילומי התקריב על פניו המוארות בקושי של הכפרי (בגילומו של השחקן הוותיק ארווידס דפסיס). קחו נשימה ארוכה וצלחו את הסרט הזה. (שמוליק דובדבני)

סרטיו של אריק רוהמר

השנה מלאו 100 שנים להולדתו, ו-10 שנים למותו, של ז'אן-מארי מוריס שרר – המוכר לאוהבי קולנוע בשם שבו חתם על סרטיו. הוא היה חלק מקבוצת אנשי כתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע" שהפכו בסוף שנות ה-50 לחמשת יוצרי "הגל החדש הצרפתי". הוא ביים את סרט הביכורים "סימן אריה" ב-1959, ולאחר מכן חזר לערוך במשך ארבע שנים את כתב העת. הוא החל ליצור באופן סדיר סרטים עלילתיים רק ב-1967 ו-40 שנה מאוחר יותר הוא ביים את סרטו האחרון.
רוהמר אינו במאי של פירוטכניקה קולנועית. הסגנון שלו, פשוט ומזוכך, נותן את כל הבמה לדמויות ולמילים (הרבות) שהוא שם בפיהם. באופן אירוני דווקא היוצר המבוגר בגילו התמחה בסרטים שופעי חן אלגנטי ושנון על לבטיהם של אנשים צעירים. המבקר האמריקני ריצ'רד קורליס הגדיר את גיבורי סרטיו כ"אנשים צעירים ונאים שמתאהבים, או מתאהבים ברעיון של להיות מאוהבים". המחשבה על המעשה, הדיבור על התחושות, הם מהות הרפלקסיה המוסרית אותה מציע רוהמר על האדם.
הפסטיבל מציג שבעה סרטים מליבת העשייה של רוהמר, סרטים המשתייכים לסדרות הסרטים ששמותיהם מרמזים על תוכנם. סדרת "שישה סיפורי מוסר" מתחילת שנות ה-60 עד תחילת ה-70 ("הלילה שלי אצל מוד", "הברך של קלייר", אהבה אחר הצהרים"), סדרת "קומדיות ומשלים" משנות ה-80 ("פאולין על החוף", "קיץ") וסדרת "עונות השנה" של שנות ה-90 ("אגדת חורף", "סיפור סתיו") – כולם מומלצים בחום רב, בצירוף אזהרת הימנעות לצופים שאיבדו את היכולת להקשיב למילים ולהבחין בניואנסים. עבורם תהייה זו חוויה המשולה, אם לצטט ירידה מפורסמת על סרטיו של רוהמר, ל"התבוננות בצבע מתייבש". (ארז דבורה)