ראשי מדינות הם אנשים בעלי סדר יום שכל שנייה בו מחושבת. משום כך, ייתכן שראש ממשלת יפן, סנאה טאקאיצ'י, טרם הצליחה לפנות שעה מלוח הזמנים שלה כדי להאזין כראוי ל-Splat!, האלבום שדיפ פרפל הוציאו בסוף השבוע האחרון. עם זאת, לפני כחודשיים היא בכל זאת זכתה להגשים חלום ישן, כשמצאה כמה דקות כדי להצטלם עם איאן פייס – המתופף האגדי של להקת הרוק הכבד הבריטית הוותיקה והחבר היחיד בה ששרד את כל גלגוליה הרבים – כשהלהקה נחתה בארץ השמש העולה במסגרת סיבוב ההופעות הנוכחי שלה.
דיפ פרפל
(צילום: Wagner Meier/Getty Images)
דיפ פרפל הופיעו לראשונה ביפן לפני 54 שנה. מתוצאות אותו הביקור אפשר להתפעל בכל פעם מחדש כשמאזינים ל-Made in Japan, אלבום ההופעה הכפול שתיעד את הקונצרטים שהלהקה ערכה ב-Festival Hall (היכל הקונצרטים שבאוסקה) ובניפון בודקאן (אולם הספורט המיתולוגי שבבירה טוקיו). טאקאיצ'י הייתה בערך בת 11 כשפייס וארבעת חבריו דאז – הסולן איאן גילאן, הבסיסט רוג'ר גלובר, הגיטריסט ריצ'י בלקמור והקלידן ג'ון לורד – הגישו שם את מופע חייהם. Made in Japan, שהפך לאחד מאלבומי ההופעה החיים הגדולים בכל הזמנים, חתם פחות או יותר את תור הזהב של הלהקה.
מה שקרה לדיפ פרפל מאז יכול למלא יותר מספר אחד. למעשה, כבר נכתבו כמה ספרים על הלהקה שהחלה כהבטחה עצומה וזכתה לממש אותה, אך זמן קצר לאחר מכן הפכה – ובמהירות רבה – לא רק לצל חיוור של עצמה, אלא לכמעט פרודיה מהסוג שהיווה השראה לסרט הקאלט "ספיינל טאפ". במשך שנים רבות מדי הזכירה דיפ פרפל בעיקר תחנת רכבת: סולנים באו והלכו, נגנים התחלפו, וקרבות אגו פנימיים הכריעו אותה שוב ושוב. הלהקה התאחדה, התפרקה והתאחדה מחדש כבר כל כך הרבה פעמים, שאפילו מעריצה ותיקה כמו טאקאיצ'י כנראה הפסיקה לעקוב בשלב מסוים אחרי אהבת נעוריה.
בשנים האחרונות, ואף על פי שהלהקה עברה עוד כמה שינויים פרסונליים, משהו בכל זאת התייצב בהרכב הוותיק. על הבמה – כפי שיכול היה להתרשם מי שנכח בלפחות באחד מביקוריה של הלהקה בארץ – גילאן כבר התקשה לשחזר את שיאיו מראשית שנות ה-70. למזלו, חבורת הנגנים שהקיפה אותו הזכירה עד כמה הסאונד של דיפ פרפל הגדולה נותר ממגנט: התופים הבשרניים של פייס, הבס החובק של גלובר, הסולואים הפתלתלים בנוסח פגניני שבלקמור כתב וביצעו אחריו סטיב מורס ומחליפו סיימון מקברייד, ואורגן ההאמונד המיתולוגי של לורד, שטופל כעת בידיו של דון איירי.
בניגוד לבמה – שבה התמקדה הלהקה בעיקר בניסיון לתחזק את החומרים הוותיקים במצב צבירה יציב – באלבומי האולפן האחרונים שלה ביקשה דיפ פרפל להראות שעם כל הכבוד לתהילת העבר, מדובר בהרכב שחשוב לו גם להמשיך וליצור. יומרות כאלו לא בהכרח מגובות באלבומים טובים, אך אצל פרפל – לפחות מאז שהמפיק הוותיק בוב אזרין נכנס לעניינים – התוצאה הייתה בדרך כלל טובה מהמצופה. זהו גם המצב לאורך לא מעט רגעים ב-Splat!.
המפיק היהודי-קנדי – שעבד בעבר עם פינק פלויד, פיטר גבריאל ולהקת קיס – הצליח להפוך את דיפ פרפל מאגדה חיה-מתה ללהקה שממשיכה להביט קדימה. מצד אחד, הוא דאג לשמר את הסאונד הכבד המזוהה עם ההרכב, לרבות אורגן ההאמונד הדינמי שאין לטעות בו; ומצד שני, הוא הקפיד שהיא לא תישמע כמו להקה המבצעת קאברים חיוורים לגרסה הצעירה של עצמה.
זה בדיוק מה שמקבלים מ-Arrogant Boy, השיר שפותח את האלבום החדש. זוהי גרסה מהודקת, קצרה וקצבית המציגה תיאום מוצלח בין נגני ההרכב: פייס, שתמיד נשמע מדויק, מצוין גם כאן, וכמוהו גם הבסיסט הוותיק גלובר, הגיטריסט מקברייד והקלידן איירי. איש אינו מצפה ש- Arrogant Boy יתחרה בקלאסיקות של הלהקה, או שגילאן יציג בו את האוקטבות והעוצמות שאפיינו אותו בשנות ה-70 (ושכבר שנים הוא אינו מסוגל להתקרב אליהן), אך השיר בהחלט עושה את העבודה. אף על פי שהוא עוסק בצעיר מרדן בשם בילי המבקש לערער על הסדר הקיים, הוא נשמע כל כך דיפ-פרפלי, עד שלאף אחד לא אמורה להפריע העובדה שהמוזיקאים המבצעים אותו נמצאים כבר בעשור השמיני והתשיעי לחייהם.
גם Diablo, שמגיע מיד לאחר מכן, מציג שילוב משכנע בין יחידת הקצב לבין ההאמונד, החולק תפקידי סולו קצרים עם הגיטרה. גילאן – שגם כאן אינו נוסק או יוצא לביצועים מאתגרים במיוחד – מצליח בכל זאת לעלות מעט בטונים לקראת סוף השיר. Guilt Trippin', שמחכה במחצית השנייה של האלבום, הוא עוד רגע יפה הודות למהלך פסנתר כמעט קלאסי, המהווה תמונת מראה משלימה לעוצמה שמפיקים גלובר ופייס מכלי הנגינה שלהם. ב- Third Call, המגיע לקראת סוף האלבום, יש עוד סולו גיטרה נהדר המתפקד גם כמעין פתיח קצר לשניות המועטות אך המשובחות שמקבל בהמשך כל נגן – קצת כמו מיני-הופעה של הלהקה, המזכירה את ימיה הגדולים בעבר.
לאורך ההאזנה, המסקנה מתחדדת: Splat! הולך ומתגלה כאלבום הכי טוב של דיפ פרפל המאוחרת. אומנם אין מדובר ביצירת מופת דוגמת Deep Purple In Rock או Machine Head מראשית שנות ה-70, אך גם לא בכישלון מהדהד כמו אלבומי עבר חסרי נשמה שנופחו ללא צורך, דוגמת The House of Blue Light או Slaves and Masters האיום עם הסולן ג'ו לין טרנר. דווקא בגלגול המאוחר שלה, הצליחה דיפ פרפל לעשות כמעט את הבלתי יאומן: להעניק לחלק מהקהל הוותיק שלה – זה שלא בחר לנתק עימה את הקשר לפני עשרות שנים – עוד כמה סיבות טובות להתעניין גם במה שקורה איתה כיום.
הסיבה לכך ש- Splat! הוא האלבום הכי טוב ומהנה שהפרפלים הוציאו מזה שנים רבות, היא שכל משתתפיו הבינו מראש מה מצופה מהם. ייצוב השורות בהרכב שומר עליו בפוקוס, ובמקום להתמקד במה שחבריו כבר אינם מסוגלים או צריכים לעשות (שירת פלסט של גיליאן וכתיבת וביצוע שירים באורך של שבע-שמונה דקות ויותר), הם השכילו להתמקד רק במה שעדיין עובד: דינמיקה טובה בין נגנים מיומנים, הפועלים לפי קוד ארגוני מעודכן שלא שכח את ערכי הליבה שלו. אחרי שנים רבות וקשות, נראה – וגם נשמע – שדיפ פרפל מצאה את אזור הנוחות שלה; היא שוב נשמעת כמו להקה אמיתית, ולא רק כעוד מוצר מדבקה שפרט לשם מפוצץ אין מאחוריו הרבה. במקרה הזה, כנראה שגם הגיל עשה את שלו – אך הפעם לטובה.
