ביום שבו איציק כהן סיים את צילומי העונה החמישית של "פאודה", בספטמבר האחרון, הוא עלה על מטוס שהביא אותו בסופו של דבר לאטלנטה, ארצות הברית, שם הוא התעתד לגלם גיבור מסוג אחר לגמרי: טוביה החולב, במחזמר "כנר על הגג". אב לחמש בנות שחי בכפר יהודי ברוסיה עד שהקהילה היהודית מגורשת משם ומתפזרת ברחבי העולם. כשהדרישה לכרטיסים התעלתה על ההיצע, המפיקים הוסיפו לרפרטואר תשע הצגות. באחד מהימים הנוספים צעד לו כהן אל הבמה ובדרך אליה החליק, נפל - ומצא את עצמו בתוך שלולית דם עם אף שבור ורגל מרוסקת. "האמריקאים לא כל כך יודעים מה לעשות עם משברים חוץ מלצעוק !OMG! We Need Help", הוא משחזר בריאיון ל-ynet, "אז אמרתי להם 'תקשיבו, תנגבו את הדם, תרימו אותי ושימו אותי על הבמה'. ככה עשיתי את ההצגה הראשונה מתוך שתיים באותו היום".
איך עמדת על הרגל?
"פשוט צלעתי", הוא צוחק, "אז הייתי טוביה הצולע. שרתי - If I Were a Limp Man. בין ההצגה הראשונה לשנייה הם אמרו לי, 'אתה רוצה אולי ללכת למיון?'. אמרתי 'אני לא רוצה - אני חייב ללכת למיון'. הגעתי למיון באטלנטה, למזלי הרופאה זיהתה אותי מ'פאודה'. אמרתי לה, 'יש לך שעה ועשר דקות לעשות לי צילום סי.טי של הראש כדי לראות מה קרה, לעשות לי רנטגן של הרגל, לתת לי מכתב שחרור ופענוח, יש לי עוד הצגה'. וככה היה. שעה ו-10 דקות אחר כך כבר הייתי חזרה בתיאטרון. היו מובילים אותי עם כסא גלגלים מהחדר במלון לחדר הלבשה ומשם לבמה, וכשהייתי מגיע לבמה הייתי נעמד, כמו הניסים הרפואיים האלה. האדרנלין זה הסם הכי חזק שיש בטבע, ואני משתמש כבד באדרנלין כבר הרבה שנים".
אם אתם חווים דז'ה וו, אתם לא טועים. את הטקסט הזה, "תעשו לי מהר סי.טי, אני חייב לזוז, אנשים מחכים" הייתה לכהן הזדמנות לשנן לפחות פעם אחת נוספת במהלך הקריירה הבימתית שלו - כשגילם את עדנה טורנבלד, עקרת הבית החרדתית ב"היירספריי". בסוף יום צילומים ארוך של "פאודה", אחרי לילה בלי שינה, הוא ביקש מנהג המונית לקחת אותו לחדר מיון במקום הביתה. "הרגשתי שמשהו קרה לי בפנים, שהחיוך שלי נהיה עקום", הוא נזכר, "טסתי למיון ואמרתי להם 'יש לכם זמן לעשות לי סי.טי ובדיקות דם ואז אני חייב ללכת, אנשים מחכים". אחרי הבדיקה האחרונה כהן נמלט מחדר המיון כדי להמשיך את ההצגה. "הגעתי עם הצמיד של איכילוב למשכן לאמנויות הבמה וככה שיחקתי, אחר כך חזרתי למיון בשביל התוצאות של הבדיקות. זה מאוד מטופש מבחינה רפואית, אבל אני פשוט לא יכול לסבול את התחושה שיש אלף איש בקהל שמחכים, וב'היירספריי' זה היה כמעט 3,000 איש. אני לא יכול שישלחו אותם הביתה".
9 צפייה בגלריה
"הגעתי עם הצמיד של איכילוב למשכן לאמנויות הבמה וככה שיחקתי". איציק כהן (משמאל) במחזמר "היירספריי"
(צילום: אור דנון)
זה יותר חזק ממך בעצם.
"אני אף פעם לא אומר 'אני הולך לעבודה'. אני הולך להרצאה, אני הולך לצילומים, אני הולך להצגה. אני לא חושב שזה מוסר עבודה, זה מוסר שקשור למשהו אחר לחלוטין מבחינתי, מין התחייבות עמוקה באמת למה שאני עושה וכל כך אוהב לעשות ולאנשים שמסביב. המחויבות היא לאנשים ולקהל".
אבל הטיפול בתוצאות הפציעה ייאלץ להמתין, כי כהן נמצא כרגע בחזרות להצגה החדשה, "לנקות את הראש", שעומדת לעלות בתיאטרון הקאמרי בימים אלה, ויש לקוות שלא יידרש לטקסט חדר המיון שלו במהלכה. כהן מגלם את מנדל, קמפיינר כושל שעובד במערכת הבחירות לראשות העיר "אופק". ראש העיר המושחת, שוורצמן (דודו ניב), מודאג מהעובדה שאיש אינו מתמודד מולו וארנקי התורמים יישארו סגורים. הוא מריץ בסתר מועמדת-בובה שהיא המנקה בבניין העירייה (עירית קפלן), ומצמיד אליה את מנדל הנ"ל כדי לוודא שתיכשל.
9 צפייה בגלריה
"הוא איש מאוד נוגע ללב, מין לוזר של פעם". איציק כהן מתוך "לנקות את הראש"
(צילום: משה צ'יטיאת)
"הוא איש מאוד נוגע ללב", מתפייט כהן, "מין לוזר של פעם כזה. איש מאוד מבוגר, אחד שקורא לאנשים 'מיידלע' וחוטף על זה מכות, כמובן. אין לו טלפון חכם, יש לו פנקֶס שבו הוא כותב את כל הצטלעך שלו. זה מרתק להביא את הסיפור של הלוזר הזה, שהגיע כל כך רעב וסוף סוף פעם אחת הקמפיין שלו מצליח. איש נורא דרמטי ורגשי, ואני הכי אוהב את זה. אני לא אוהב לשחק דמויות בשליטה או דמויות קרות, וגם אם כן - תמיד יראו איזו לחלוחית בזווית העין או קריצה. זה תמיד יהיה מאוד אנושי".
"מאז 7 באוקטובר לא רוצים לראות שחקנים ישראלים בשום מקום, אף אחד לא מחכה לנו"
הנער שגדל בצהלה ואז ביפו חלם להתעשר ממקצוע הספרות, אבל כהן (56) מצא את עצמו דווקא בלימודי משחק באוניברסיטת תל אביב, בעקבות דחיפה נמרצת של השכנה שלו, זהבה מזור, המורה לתיאטרון. באמצע שנות ה-90 הוא היה ממקימי הרכב הדראג "בנות פסיה", שנולד כבדיחה פורימית אבל הפך את כהן - גלדיס העיראקית, בשבילכם - לפרצוף מוכר בכל בית, במה שהוא מכנה "סיפור סינדרלה על עקבים". משם המשיך כהן לשלל תפקידים קומיים ודרמטים - בתיאטרון ("המפיקים"), בקולנוע ("סיפור גדול") ובטלוויזיה ("מלכת היופי של ירושלים").
אבל התפקיד שפתח לו את הצ'אקרה הבינלאומית הוא כמובן זה של קפטן איוב, המפקד הנערץ של צוות "פאודה". לפני כמה חודשים התקשר אליו ברטלט שר, במאי הסרט "אוסלו" של HBO, שבו שיחק כהן. הוא זכר שהשחקן הישראלי מאוהב במחזה המפורסם "כנר על הגג" והציע לו את "התפקיד הכי טוב לגבר שנכתב אי פעם במחזמר. זה תפקיד כל כך רחב יריעה עם מנעד רגשות ענקי, אתה פשוט עושה שם הכול ואתה בעיקר שלוש שעות לא יורד מהבמה. אם אתה יורד זה רק כדי להחליף בגדים". אחרי אודישן של 40 דקות בזום, כהן קיבל את התפקיד. בהפקה, קופרודוקציה של תיאטרון אליאנס והאופרה של אטלנטה, כהן מגלם את טוביה, אב לחמש בנות בכפר יהודי ברוסיה, שחי בתקופה שמהדהדת לימינו ביותר מנקודת השקה אחת, בין היתר בעולמות של גירוש, מלחמות, אנטישמיות וחוסר ביטחון קיומי בבית.
"מאז 7 באוקטובר לא רוצים לראות שחקנים ישראלים בשום מקום", הוא מאבחן, "אף אחד לא מחכה לנו. אבל לתפקיד של יהודי באנטבקה שמדבר עם אלוהים, זה בסדר. בכלל, כל נושא האנטישמיות הרגיש מאוד רלוונטי במהלך החזרות והדיבור על מהות ההצגה. זה בעצם הסיפור של העם היהודי, הם לא סתם הוסיפו שבוע של הצגות, הכל היה סולדאאוט. ולא כולם יהודים באטלנטה, היו בקהל אמריקאים מכל קשת הצבעים, והקהל בוכה וצוחק במשך שלוש שעות ונעמד לסטנדינג אוביישן ערב ערב. וזה בתקופה שאמרו לי 'אל תסע לארצות הברית. יש שם המון הפגנות פרו-פלסטיניות".
אם זה לא מספיק, ביום שבו כהן נחת באטלנטה הוא מצא את עצמו עדיין במזרח התיכון, במהדורת חדשות לבנונית שהכריזה עליו כמבוקש. מסתבר שגם אצל הלבנונים הטלוויזיה לפעמים חזקה יותר מהחיים עצמם: מאחר וראש אגף המבצעים בצה"ל נקרא גם הוא איציק כהן, ומאחר וכהן השחקן נשא בתפקיד ביטחוני רגיש ב"פאודה" - הקרינו במהדורה את תמונתו של כהן השחקן וצירפו אותו לחבורת "המבוקשים הישראלים". כהן העביר את יום הנחיתה שלו בשיחות זום עם מהדורות חדשות שביקשו את תגובתו, "כי מנסים להתנקש בחיי. הבמאי של ההצגה שאל אותי אם אני לא מודאג", צוחק כהן, "אמרתי לו 'עזוב, באמת, מי יבוא לאטלנטה עכשיו בשביל לחסל אותי?'".
גם קפטן איוב הופתע.
"גם עונה חמש של 'פאודה' מתעסקת עם איפה אנחנו נמצאים. היא מתרחשת שנתיים אחרי 7 באוקטובר, קרי ימינו אנו, ואתה מחובר לזה אוטומטית כי כולנו היינו פה ב-7 באוקטובר, כולנו חווינו את השנתיים האחרונות. אני יכול להגיד לך שהעבודה באטלנטה גרמה לי בעיקר לשמוח מאוד לחזור לארץ. אין מה לעשות, בחו"ל אני מרגיש כמו צמח מים. אתה צף, לא בטוח שיש לך שורשים עד למטה".
"פאודה" נוצרה מתוך כוונה להראות סוג של מורכבות, שהחיים פה הם לא שחור ולבן. אבל היום העולם רואה את ישראל בשחור ולבן, ובעיקר בשחור.
"ולכן 'פאודה' היא כלי ההסברה האחרון שנשאר לנו. כי אף אחד לא רוצה לשמוע אותנו אבל ל'פאודה' עונה חמש כולם מחכים. לכן אני חושב שזה שזה מתכתב עם מה שקרה ולא עכשיו עושה 'קפטן איוב בחלל', מאוד חשוב".
"פאודה" עשתה משהו לתפיסה הפוליטית שלך?
"לא. אני איש מאוד לא פוליטי. אני לא רואה חדשות כבר שנים, אני לא צריך. כל מה שקורה - אני מקבל מהחברים, מרשתות חברתיות וכאלה. אני לא צורך את זה לתוך הווריד שלי. אני לא יכול להכיל את זה. זה גדול עליי ואני פשוט לא מתעסק בזה. אני מתעסק אך ורק במה שאני יודע לעשות באמת.
"אני מעביר הרצאות בכל הארץ לקהל מאוד מגוון, מ'בנות פסיה' עד 'פאודה', ותמיד אני אומר שהדבר היחיד שמעניין אותי באמת הוא לראות את המצב של הקהל כשאני עולה, מה קורה תוך כדי ואיך הם נראים אחרי. אני אוהב שיש שינוי תדר אמיתי, וכל האמצעים כשרים. עובדי הבמה ב'כנר על הגג' היו עומדים בצידי הבמה שוב ושוב, לראות מה המשוגע יעשה הפעם. האמריקאים מאוד מאוד מכניים שם, ואני בנוי קצת אחרת. טקסט לא שיניתי כי זה התנ"ך, לא משנים מילה, אבל זה תלוי קהל. אני לא שואף למחיאות כפיים, בטח לא בשלב הזה בחיי, אלא לגרום לקבוצת אנשים חוויה-משנה, שאתה יוצא ממנה מחויך יותר, קל יותר, ואני רואה אותם יוצאים שטופי אור".
שחקן ששם את האגו בצד זה כמעט אוקסימורון.
"אגו זה דבר שמצריך המון תחזוקה ואין לי כל כך הרבה משאבים. לכן אני עושה תיאטרון כל כך הרבה שנים, כי מקצוע מאוד אנסמבליסטי, אתה חלק מקבוצה. אני רוצה שכולם ירגישו טוב, בגלל זה אני אופה עוגות כל הזמן, שיהיה משהו מתוק. כולם מתלוננים שהם משמינים איתי אבל זאת הדרך שלי להגיד 'קמתי בחמש בבוקר והחזרות בעשר, אני חייב למלא את הזמן הזה איכשהו. אני לא אלמד את השורות שלי, אבל אני אכין עוגה'. האמת היא שאני אעשה הכול, רק לא ללמוד את הטקסט. אני מאלתר המון מכורח הנסיבות, והבמאים שאני עובד איתם יודעים את זה. גם ב'פאודה'. לפני כמה זמן התקשר אליי הבחור שעושה את הדיבוב לאנגלית של קפטן איוב בנטפליקס ואמר לי 'תקשיב, חלק גדול ממה שאתה אומר בעברית לא כתוב בשום תסריט, אתה חייב לעזור לי. ומילא זה, אבל גם מה שאתה אומר בערבית לא מופיע'".
אבל אתה לא מדבר ערבית, איך אתה מאלתר בשפה שאתה לא מכיר?
"אני תופס כל מי שנמצא על הסט ויש לו נגיעה לערבית, בודק איתו את השורות ואז אומר, 'בוא נוסיף פה בדיחה, פה פתגם'. כשהגעתי אל 'לנקות את הראש', מנדל היה איש מסוג אחד, ועכשיו הוא איש מסוג קצת שונה. בואי נגיד שכמות הפעמים שהוא נכנס לבמה מאוד גדלה מאז שהגעתי לחזרות".
אולי כשתלך להיבדק תבדוק גם את הזיכרון.
"תמיד היה לי קשה ללמוד בעל פה, זה לא קשור לגיל. אני מפצה על זה באלתורים או בעוגות".
"אני לא מאלה שאוכלים ואז בוכים, זה מעולם לא הפריע לקריירה שלי"
אפרופו עוגות, בעשור האחרון הגוף של כהן עבר מסע לא פחות דרמטי מהקריירה שלו. אחרי שנים של התלבטות הוא החליט לעבור - ואכן עבר - ניתוח לקיצור קיבה, שבצירוף משמעת אכילה קפדנית סייע לו להשיל 60 ק"ג ממשקלו. כהן שמר על התוצאה למשך מספר שנים, אבל האירועים הלאומיים - ולאחרונה גם הפציעה - הביאו להתרופפות המשמעת וגבו את מחירם בקלוריות.
"אני בגבוה שלי", הוא מודה. "7 באוקטובר התחיל את זה והנפילה באטלנטה החריפה את זה. אני עדיין צולע ויש לי הצטברויות נוזלים באף שאולי יצטרכו לפתוח ולנקז את זה, לא ברור. איזו מחיצה שזזה מהמכה חוסמת לי את דרכי הנשימה. אני לא מטפל בזה בעיקר כי אני לא אוהב ללכת לרופאים אבל לא תהיה ברירה, בשלב מסוים אני ארצה לנשום מנחיר שמאל. אז יש לי תירוץ נהדר לא לעשות פעילות גופנית, אני עדיין צולע אבל זה לא מפריע לי לצלוע למטבח. אפשר לראות על הבלטות את החריש של הרגליים שלי".
9 צפייה בגלריה
"עלייה במשקל היא לא אינדיקציה למצב הנפשי שלי, ואף פעם לא הייתה". איציק כהן מתוך "לנקות את הראש"
(צילום: משה צ'יטיאת)
זה מלחיץ אותך לחזור למקום שהיית בו?
"לא. זה מקום מוכר ואני אף פעם לא נלחץ כי אני יודע שזה עניין של החלטה. אני לא מאלה שאוכלים ואז בוכים, אין לי רגשות אשם על אכילה. אני לא מהתפוצה הזאת, אין לי את המנגנון. זה גם מעולם הפריע לקריירה שלי, שזה הדבר. אם יגידו לי שאני חייב לרדת בשביל תפקיד, אני עושה את זה בשנייה. זאת לא אינדיקציה למצב הנפשי שלי, זה אף פעם לא היה".
איך פיתחת את התפיסה הבריאה ונטולת האשמה הזאת?
"יש בי שמחה פנימית שלא תלויה בדבר, שקשורה לתחושה שאני מוגן ושכל דבר הוא לטובתי העליונה. אני עושה המון מדיטציות, מניפסטינג, מבקש בקשות מהיקום, מאלוהים, איך שלא תקראי לזה. אני מאמין שמה שאנחנו רואים זה רק קצה הקרחון, שהמציאות היא בעיני המתבונן ועיני המתבונן הולכות וכהות. הראייה לא משתפרת עם השנים, ולכן הראייה המרחבית יותר מעניינת אותי".
איפה התפיסה הזאת משרתת אותך?
"למשל כשנפלתי ושברתי את האף, והיתה סביבי שלולית דם לא מבוטלת, כולם היו בהיסטריה ואני הייתי עסוק בלהגיד תודה שלא התפרקתי לגורמים. זה לא גרם לי להיות עצוב או להגיד 'למה אני?', או לפחד או 'על מה אני נענש?'. אין לי את זה. אני תמיד אומר שאין משהו שמדיטציה או עוגה לא יכולים לפתור".
זה משפיע גם על בחירת הפרויקטים שאתה לוקח?
"יש שני פרמטרים שבדרך כלל מנחים אותי. הפרמטר הראשון הוא שעירית קפלן תשחק בזה", הוא צוחק, "וזה גם הפרמטר השני", הוא ממשיך ואז מרצין, "פרמטר אחד זה שאני אני אעשה טוב לדמות, כלומר שזה שאני עושה את הדמות הזאת יפתח אותה מהמקום שבו היא נמצאת. דבר שני, שהדמות תעשה טוב לי. שהיא תלמד אותי משהו, תקדם אותי במשהו. האינטרס חייב להיות בשני מישורים, אחרת אני לא לוקח את זה. אם זה רק טובת הסיפור או טובת הבמאי - זה לא יקרה".
9 צפייה בגלריה
"פרמטר לבחירת פרויקט? שעירית קפלן תשחק בו". איציק כהן מתוך "לנקות את הראש"
(צילום: משה צ'יטיאת)
וזה מסתדר לך גם מבחינה כלכלית, כי אחרי הכול זאת הפרנסה שלך.
"זה תמיד עבד לי. כשהתחלתי את הקריירה שלי בתחום, מישהי אמרה לי פעם, 'תבוא, זה יום צילום'. אמרתי לה, 'כן, אבל כמה משלמים?'. היא אומרת לי, 'לא, לא, זה שלח לחמך'. אמרתי לה, 'תראי אני לא שליח של סנדוויצ'ים, אני שחקן. בשביל 'שלח לחמך' תחפשי מישהו מוולט - לא אותי'".
אתה אולי בררן, אבל לא אליטיסט. יצא לך להשתתף בכמה תוכניות ריאליטי.
"כל תוכניות הריאליטי שהשתתפתי בהן היו קשורות למה שאני עושה. אם זה 'הזמר במסיכה' או אם זה MKR או 'רוקדים עם כוכבים' או 'בוליווד', זה תמיד קשור לדברים שאני עושה. אני לא אעשה את 'גולסטאר' או 'המירוץ למיליון', רק המילה 'מירוץ' מעייפת לי את רגל ימין, ובטח ובטח שלא 'הישרדות'. אני בוחר ריאליטי כמו שאני בוחר הצגות, עם אותם פרמטרים, וזה מוכיח את עצמו. זה נורא כיף ומרענן לעשות ריאליטי. אני שנים עושה במה וטלוויזיה וקולנוע כי לזרוק כמה שיותר כדורים באוויר וללהטט אותם זה הכי כיף. לנגן כל הזמן את אותו התו, זה משעמם. אני רוצה להיות סימפוניה, אבל חמישה אחוז".
"יש לי אינסטגרם, אבל אני לא עובד בזה. אני לא מרגיש מחויב לעוקבים שלי"
ואם כהן לא מצליח לקרקע את עצמו, תקרקע אותו האבהות לשני ילדיו, דניאל בת ה-23, שהולכת בדרכי אביה, ורפאל בן ה- 13, שלא נדבק בחיידק הבמה אבל התמכר לירוק של מגרשי הכדורגל. כהן מנהל הורות משותפת עם גרושתו, מיכל קירשנבוים. הרומן ביניהם החל כשהיא שימשה כמפיקה בפועל של ההרכב "בנות פסיה", הם התחתנו, הביאו ילדה, התגרשו אחרי שבע שנות נישואים וזמן מה לאחר מכן הביאו עוד ילד. היום הם גרים באותו הבניין, וכהן מנהל אבהות צמודה עם רפאל ו"אבהות-וידאו" עם דניאל, שלומדת משחק בניו יורק. "זה מורכב", מסביר כהן, "היא רק התחילה, זה ניו יורק, זה קר, זה מילייה חדש לחלוטין סביבה. אין את העוגן, את הבית, את החברים, את ההורים. אבל היא מאוד מוכשרת, אז אני מאמין שהיא תמצא את הדרך שלה".
אתה אבא דאגן?
"ממש לא. אני לא בן אדם דאגן מטבעי. בשביל זה יש את אמא שלה. אני פה כשצריכים את עזרתי, ולפעמים אני נותן אותה מרחוק. זה שהיא הבת של השחקן מ'פאודה' לא ממש עוזר לה, בכל זאת זה לימודים בארצות הברית ואת יודעת מה קורה בניו יורק עכשיו, עם ממדאני, זה יותר קשה. יש הפגנות והתקהלויות, ה-Woke והפרוגרס מאוד חזקים, בעיקר באוניברסיטאות. זה הדיבור".
9 צפייה בגלריה
"בארצות הברית אתה כבר לא הצבר הישראלי החצוף והחמוד, זה שינוי סטטוס מאוד רציני". איציק כהן
(צילום: ניצן דרור)
זה מלחיץ?
"לא, אבל זה פחות נעים. אתה מרגיש פחות רצוי. אתה כבר לא הצבר הישראלי החצוף והחמוד, אתה משהו אחר. זה שינוי סטטוס מאוד רציני. אני תמיד אומר לה, 'בת שלי, בכל רגע נתון, את אומרת לי שלא מתאים ואת חוזרת הביתה, שנינו פה', והיא ישר מסרבת. 'אני בפאקינג ניו יורק, לאן אתה רוצה שאני אחזור? לחפירות באלנבי?'".
איך אתה מסתדר עם העולם הדיגיטלי שהדור הזה חי בתוכו?
"אין לי טיקטוק. יש לי אינסטגרם ועוקבים, אבל אני לא עובד בזה. אני לא מרגיש מחויב לעוקבים שלי, אפרופו המחויבות לקהל, ואני לא צריך את העולם הזה כדי לתקשר עם הילדים שלי. המלחמה היא בעיקר להתנתק מהמכשיר, החיים עצמם הם בסופו של דבר אנלוגיים. זה להכין ארוחת ערב, לנקות את הבית, לדבר".
