חייהם של זוג נשוי נקלעים לסערה עם הגעתו הבלתי צפויה של בעלה הראשון של האישה, זה שכולם האמינו שטבע. התחרות שנוצרת בין שני הבעלים, זה הקודם וזה הנוכחי, היא זו שיוצרת את הבסיס הקומי המבריק באופרה "ריטה", שעולה הערב (ה') באולם צוקר שבהיכל התרבות בתל אביב, בביצוע האופרה הקאמרית (שמוכרת יותר בשם האופרה הקאמרית אשדוד), בניצוחו של מנהלה המוזיקלי, ואג פפיאן.
"ריטה", היא אחת האופרות שהתגלו ב-1848, לאחר מותו של גַאֶטנוֺ דוֺניצֶטי, שחי ופעל במחצית הראשונה של המאה ה-19, וחיבר יותר מ-60 אופרות. באופרה שלוש דמויות: ריטה, בעלת מלון קטן באיטליה, שנשואה לבֶּפֶּה - לעניינינו, בעל מס' 2, שמתפקד גם כשק החבטות של הגברת. למלון מגיע גבר שמסתבר שהוא היה בעל מס' 1 של הגברת, ולדעת כולם הוא טבע בים. בעל מס' 1 לא מגיע למקום במקרה - הוא חשב שהאקסית לא בחיים ומטרתו היא להשיג תעודת פטירה שתאפשר לו להוכיח שהוא חופשי מהתחייבויות ויוכל לשאת את ארוסתו החדשה. אך כששני הבעלים - הקודם והנוכחי - נפגשים, הם סוגרים על תחרות שמי שינצח בה יישאר עם הגברת.
להפקה החדשה ציוותו באופרה את טלי קצף (סופרן) לתפקיד ריטה, אנטון טרוֺטוּש (טנור) לתפקיד בעל ב' - הנוכחי, ושחף רגב (בריטון) בתפקיד בעלה הראשון. לשלישיית הזמרים צורף גם השחקן תומר שרון (תומש, המוכר גם כמדבב, קומיקאי וסטנדאפיסט) שמגלם תפקיד של תייר השולט בשפת האופרה ובשפת המקום, ומתרגם עבור קהל באולם את הדרמה שמתרחשת על הבמה בשפה האיטלקית.
יתרונה של הפקה שבה מספר המשתתפים מצומצם, או קטן ממש כמו בזו הנוכחית, הוא גם בניידותה ובהתאמתה הקלה לאולמות ולחללים שאינם בהכרח תיאטראות או בתי אופרה. הפקות אופראיות קטנות, קאמריות, רבות החלו את דרכן לא פעם בסלונים או בחצרות של בתים פרטיים ומשם עשו את דרכן, בדרך זו או אחרת, אל הבמות הגדולות. קסם נוסף באופרות קטנות שחיברו מלחינים גדולים הוא בהפיכתן לנכס תרבותי שמהוות אמצעי להכרה בכישוריהם העתידיים של מלחינים בראשית דרכם, אם מדובר ב"בסטיין ובסטיינה" של מוצרט, או דרמות מוסיקליות של שוברט או מנדלסון, שדווקא לא זכו לחיים ארוכים לאחר ההופעה הראשונה - הופעה שלעיתים הייתה אירוע שהתקיים בין חברים כמו אצל שוברט, או אירוע משפחתי אצל מנדלסון, שאחריו היצירה - כלומר, דפי הפרטיטורה - נשכחה על מדף או בספרייה ולא היה לה דורש.
"הסטודנטים שלי לימדו אותי עברית - ואני לימדתי אותם מוזיקה"
"מוזיקה הייתה בבית עוד לפני שנולדתי", מספר פפיאן בריאיון ל-ynet. יליד ארמניה שהחל את דרכו המקצועית בשנות ה-70, למד פסנתר והופיע באולמות ברחבי ברית המועצות לשעבר, בהם גם בסנט פטרסבורג ובמוסקבה, ועלה לארץ בשנות ה-90. אימו הייתה פסנתרנית בקונסרבטוריון ב-ירוואן, בירת ארמניה, ואביו היה צייר. השֵם ואג, אגב, הוא למעשה וַהאגֶן - מן המיתולוגיה הפרסית הקרובה לארמניה.
נשמע לי כמו משפחת אמנים מובהקת. אז מה חסר לנו, רופא?
"דווקא יש - אחי הגדול רופא. והוא אגב למד מוזיקה; הוא השקיע תשע שנים בלימודי צ'לו, ואז יום אחד שינה את דעתו. גם אחי הצעיר צייר. המשוואה המשפחתית עובדת".
תמיד חלמת להיות מוזיקאי?
"בתום הלימודים הפורמליים [פפיאן בוגר הקונסרבטוריון של מוסקבה, י"ש] רציתי ללכת ללמוד משחק, אבל ויתרתי בגלל המוזיקה. בגיל 20 ניהלתי כבר תזמורת פילהרמונית. למדתי לנגן בין השנים 1979 ו-1982, ואז - שיניתי כיוון והפסקתי לנגן במשך שמונה שנים.
"מהר מאוד הגעתי לתחושה שהפסנתר מוגבל. במקום לנגן עם פסנתר, אני מעדיף שכלי הנגינה שלי יהיה התזמורת", הוא מסביר כיצד נולד העניין בניצוח. "הצעד המעשי היה בלימודי ניצוח בסנט פטרסבורג במשך חמש שנים, כשבמקביל הייתי מנצח משנה של הפילהרמונית של ירוואן, ובשנת 1990 הייתי למנהל התזמורת. בארמניה, בנוסף ליצירות בטהובן ומוצרט והרפרטואר הרגיל, ביצענו 60 יצירות של מלחינים ארמניים. ואל תשכח שאנחנו מדברים על ברית המועצות, שם אתה מנצח על יצירות שאתה מקבל מהמדינה או מהארגונים השונים. ובכל זאת, היה גם מלחין אחד חשוב ומוכר גם במערב - ארנו בבג'ניאן".
4 צפייה בגלריה
"אני מעדיף שכלי הנגינה שלי יהיה התזמורת". ואג פפיאן מנצח על תזמורת האופרה הקאמרית
(צילום: בוריס שכנוביץ')
מתי עלית לישראל?
"בשנת 1990 עזבתי את ברית המועצות. רציתי לעזוב, בין היתר, מאחר שכמוזיקאי אתה צריך גם את ההיכרות עם העולם האחר".
ולמה בחרת להגיע דווקא לכאן?
"לא דווקא, אני רציתי לצאת - רציתי להיות חופשי, והייתה לי אשרת יציאה לישראל. הגעתי לכאן וראיתי שהמקום לא כל כך גרוע. החלטתי ללמד כאן את הקורס הראשון להוראת מוזיקה באקדמיה למוזיקה בתל אביב, אבל הידע שלי בעברית היה אפס. אז החלטתי שאני אלָמד בעברית. למעשה, הסטודנטים שלי לימדו אותי עברית - ואני לימדתי אותם מוזיקה".
מבחינת מציאת עבודה בתחום הניצוח, פפיאן מעיד שהתהליך היה ארוך למדי. "הכול הלך לאט-לאט. התזמורת הראשונה שניצחתי עליה הייתה תזמורת מיתרים של ארגון ויצ"ו, משם עברתי לסינפונייטה הישראלית באר שבע, והייתי מנצח משנה לצד אורי מאיר. הכול על אש קטנה. במקביל ניגנתי בהרבה קונצרטים קאמריים, בין היתר עם הכנר גיא בראונשטיין. הופעות בישראל ובארצות אחרות. תיאטרון האופרה בארמניה הזמין אותי, והכנר מקסים ונגרוב הזמין אותי להופיע איתו".
לבסוף, אחרי יותר מ-15 שנה, הגיע פפיאן לאשדוד כדי להקים את התזמורת שעליה הוא מנצח עד היום. "בשנת 2006 הגעתי לאשדוד. הרעיון להקים שם אופרה לא היה חדש. אבל אופרה זה עניין יקר וצריך לשכנע את המקומיים. בסופו של דבר רשמנו הצלחות".
מה באמנות הזאת מיוחד מבחינתך? הרי ניהלת בתי אופרה בארמניה והופעת בכל העולם.
"אני משוכנע שאופרה היא יותר דמוקרטית מסוגיה האחרים של המוזיקה הקלאסית. יש בה עושר של שותפים, וכולם שווים. אני משוכנע שלאופרה יש יותר קהל מאשר לסוגי מוזיקה אחרים. ויש עוד עניין חשוב, בייחוד בימים אלה - אנחנו מדברים על שתי הפקות בשנה, בעיות של תקציב כמובן, אבל חשוב לי להגיד שמדובר בהפקות מקוריות שלנו. כלומר, אנחנו לא מייבאים הפקות אחרות אלא יוצרים הפקה מן ההתחלה. ברוח זו מדובר כמובן, בהפקות צנועות עם מספר סולנים קטן לצד התזמורת".
על הבת השחקנית, סוזנה פפיאן: "הייתה לה יכולת מולדת להופיע בפני אנשים"
פפיאן ניחן בחוש הומור מאופק, מעודן גם כשהשיחה נסבה על עניינים מורכבים יותר. אומנם המנצח נטש את השאיפה לפתח קריירת המשחק שלו, אך בתו - סוזנה פפיאן - ממשיכה את חלומו.
פפיאן, שנולדה בישראל וחיה חלק נכבד מילדותה בארמניה, כיכבה בתפקיד הראשי בסדרה "סובייצקה" ובסרט "גן קופים" של אבי נשר, ומהשבוע היא מגלמת גם את התפקיד ראשי בסדרה החדשה "הצבי", שעלתה בכאן. "בבית היא הופיעה מגיל אפס, ידענו שהיא תהיה שחקנית", מספר האב. "הייתה לה יכולת מולדת להופיע בפני אנשים. את ההכשרה היא עשתה כאן ובארמניה, בלימודים במסגרות שונות, בהן גם בית הספר למשחק 'ניסן נתיב'. כאן, הקהל החל להכיר אותה כשהייתה ב'ציפורלה', ואת הסרט הראשון שלה היא עשתה כשהייתה בת 16.
עוד האב מעיד כי בתו גדלה עם מוזיקה, כשבבית האזינו לסימפוניה התשיעית של בטהובן מילדות. בארמניה, שם גדלה, לא היו בתי ספר מיוחדים לאמנות. המוזיקה היא מקצוע ככל מקצוע שנלמד בתוכנית הלימודים. "כאבא, אני תמיד מנסה תמיד להיות אובייקטיבי בכל הקשור לכישרונות של הילדים. סוזנה למדה ציור בהדרכת סבה שהיה צייר, למדה פסנתר, מחול ועשתה אודיציות (מבחן קבלה לתפקיד קלאסי, י"ש). היא גם קוראת הרבה ובארבע שפות - עברית, רוסית, אנגלית וארמנית. ואנחנו רואים אותה פעם בשבוע", מוסיף אבא פפיאן הגאה.
לסוזנה היה גם אח גדול - דויד - שבעקבות גיוסו לצה"ל עלו האם קרינה והבת בחזרה לישראל. בשנת 2008, כשהיה בן 21, נהרג דויד בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה.
המוזיקה ליוותה את שני ילדיו שניחנו בכישרון מוזיקלי, כך מספר פפיאן. "דויד ואני הלכנו ביחד לקונצרטים, הוא בא איתי כבר כשהיה בן שמונה, ואמר לי 'אם אני ארדם - תעיר אותי'. וכך היה", מעיד האב. "כשהוא היה בטירונות, לקחתי אותו לראות את האופרה 'חליל הקסם'. היה חשוב שיגדל וילמד ליהנות מהמוזיקה הקלאסית. בשלב מסוים הוא עזב [את המוזיקה], ומאוחר יותר הוא אמר לי - 'היית חייב להכריח אותי'. כבר לא הספקנו לדבר על זה".
