בשיתוף עברית
באותו לילה, כשגברת צֶ'מְבֶּרְלֵיין התקשרה, אֵמירָה הצליחה לשמוע רק שני משפטים קטועים: "...לקחת את בְּרָאיֶיר לאנשהו..." וגם "...אני אשלם לך כפול."
הדירה היתה מלאה אנשים, ומישהי בדיוק צעקה, "זה השיר שלי!" אמירה עמדה ליד החברות שלה זארה, ג'וֹזֵפָה ושוֹני. זה היה בספטמבר, בשבת בלילה. בעוד קצת יותר משעה יסתיים יום ההולדת העשרים ושישה של שוני. אמירה הגבירה את עוצמת הקול בטלפון וביקשה מגברת צ'מברליין לחזור על דבריה.
"יש סיכוי שתיקחי את בראייר לסיבוב באיזה סופר?" שאלה גברת צ'מברליין. "אני ממש מתנצלת על השעה. אני יודעת שמאוחר."
זה היה כמעט בלתי נתפס, הפלישה הזאת של שעות היום של אמירה הבייביסיטר (בגדי פעוטות יקרים, צעצועי הרכבה צבעוניים, מגבונים וצלחות אוכל מחולקות) אל חיי הלילה שלה (מוזיקה רועשת, שמלות צמודות, תוחם שפתיים וכוסות חד פעמיות של מסיבות). אבל גברת צ'מברליין באמת היתה על הקו, בשעה 22:51, וחיכתה לתשובה חיובית. השילוב הזה נראה לאמירה כמעט מצחיק בערפול הקל שהשרו עליה שני קוקטיילים חזקים במיוחד, אבל מצבו הנוכחי של חשבון הבנק שלה לא הצחיק אותה כלל: שבעים ותשעה דולר ושישה עשר סנט. אחרי לילה של מתאבנים בעשרים דולר לאדם, שוֹטים של יום הולדת ותרומה נאה למתנה המשותפת, כל תוספת הכנסה נראתה לאמירה טאקר כמו הזדמנות מבורכת.
"רק שנייה," היא אמרה לתוך הטלפון, הניחה את כוסית המשקה שלה על השולחן הסמוך ותחבה אצבע לאוזן השנייה. "את רוצה שאני אקח את בראייר עכשיו?"
מעבר לשולחן, שוני הניחה את ראשה על הכתף של ג'וזפה ומלמלה, "זה אומר שאני זקנה? עשרים ושש זה זקן?" ג'וזפה הדפה אותה ואמרה, "אל תתחילי, שוני." זארה עמדה ליד אמירה וסידרה את כתפיית החזייה שלה. היא העוותה את פניה לעבר אמירה ולחשה, אויש, זאת הבוסית שלך?
"פיטר בטעות... היתה לנו תקרית קטנה עם חלון שבור ו... אני חייבת להוציא את בראייר מהבית." קולה של גברת צ'מברליין נשמע רגוע וברור להפליא, כאילו היתה מיילדת שאומרת בעיצומה של הלידה, קדימה, אמא'לה, זה הזמן לדחוף. "סליחה שאני מתקשרת בשעה כל כך מאוחרת," היא אמרה. "אני פשוט לא רוצה שהיא תראה את המשטרה."
"אוקיי. וואו. רק... גברת צ'מברליין?" אמרה אמירה והתיישבה על קצה של ספה. שתי בחורות התחילו לרקוד מעבר למשענת. דלת דירתה של שוני, משמאל לאמירה, נפתחה לרווחה, וארבעה בחורים נכנסו פנימה בצהלות.
"אוי, נו," אמרה זארה. "כל הכושים האלה חיים בסרט."
"אני לא ממש נראית כמו בייביסיטר כרגע," הזהירה אמירה. "אני במסיבת יום הולדת של חברה."
"אוי, אני ממש מצטערת. אז את בטח צריכה להישאר..."
"לא, לא. זאת לא הבעיה," אמרה אמירה בקול רם. "אני יכולה לבוא. רק רציתי שתדעי שאני על עקבים ו... שתיתי כמה כוסות. זה בסדר מבחינתך?"
קתרין בת חמשת החודשים, הבת הקטנה במשפחת צ'מברליין, ייללה ברקע. גברת צ'מברליין אמרה, "פיטר, אתה יכול בבקשה לקחת אותה?" ואחר כך נשפה לתוך הטלפון, "אמירה, ממש לא אכפת לי איך את נראית. אני אשלם לך על מונית הלוך וחזור."
אמירה שלשלה את הטלפון אל תוך תיק הערב שלה ווידאה שיתר חפציה נמצאים שם גם הם. כשקמה והודיעה לחברותיה שהיא הולכת מוקדם, ג'וזפה אמרה, "את יוצאת לעשות בייביסיטר? את צוחקת עלי או מה?"
"תקשיבו, בנות... אני לא צריכה שום בייביסיטר," עדכנה שוני את הקבוצה. עין אחת שלה היתה פקוחה והשנייה התאמצה מאוד לעמוד בקצב.
אבל ג'וזפה עוד לא סיימה את החקירה. "איזה מין אמא מבקשת ממך לבוא בשעה כזאת?"
לאמירה לא התחשק לפרט. "אני צריכה את הכסף," היא אמרה והוסיפה, אפילו שזה לא נשמע לה סביר, "אני אחזור אם זה ייגמר מהר."
זארה נעצה בה מרפק ואמרה, "אני באה איתך."
תודה לאל, חשבה אמירה. ובקול רם אמרה, "אוקיי."
השתיים סיימו את המשקאות שלהן בלגימה ארוכה, וג'וזפה שילבה את זרועותיה ואמרה, "אני לא מאמינה שאתן הולכות מהמסיבה של שוני עכשיו."
אמירה משכה בכתפיה ושמטה אותן במהירות. "נדמה לי שגם שוני פורשת מהמסיבה שלה עכשיו," היא אמרה, למראה שוני שזחלה אל הרצפה והכריזה על נמנום קצר. אמירה וזארה פילסו את דרכן אל המדרגות. כשהמתינו לאוּבֶּר על המדרכה המוארת בקושי, אמירה כבר ערכה בראשה את החישוב. שש עשרה כפול שתיים... פלוס כסף למוניות... כן, ועוד איך.
בכייה של קתרין נשמע מחוץ לבית משפחת צ'מברליין כשהיא וזארה הגיעו. אמירה עלתה במדרגות המרפסת והבחינה בחור קטן ומשונן בחלון הקדמי. משהו שקוף וצמיגי נטף ממנו. גברת צ'מברליין עמדה למעלה ואספה את שערה הבלונדיני הבוהק של בראייר בקוקו. היא הודתה לאמירה, בירכה את זארה בנוסח הרגיל ("היי, זארה. נחמד לראות אותך שוב") ואמרה לבראייר, "היום את יוצאת להסתובב עם הגדולות."
בראייר אחזה בידה של אמירה. "קודם הלכתי לישון," היא אמרה. "ועכשיו לא." הן ירדו במדרגות וצעדו יחד, כל השלוש, את המרחק הקצר עד למרקט דיפו. בראייר לא הפסיקה להחמיא לזארה על הנעליים שלה בניסיון ברור אך כושל לקבל אותן למדידה.
במרקט דיפו מכרו ציר בשר, חמאת כמהין, שייקים - בדוכן שכבר היה חשוך בשעה כזאת - ואגוזים בתפזורת. החנות היתה מוארת וריקה, והקופה הפתוחה היחידה היתה הקופה המהירה לעשרה פריטים או פחות. ליד מחלקת הפירות היבשים, זארה התכופפה על עקביה, אספה את שמלתה ושלפה קופסה של צימוקים מצופים ביוגורט. "מממ... שמונה דולר?" היא מיהרה להחזיר אותה למדף ולהזדקף. "אוף. זאת מכולת לעשירים."
נו, מה חשבת, אמרה אמירה ללא קול, עם הפעוטה בזרועותיה. זאת ילדה של עשירים.
"אני אוֹצה כאלה." בראייר שלחה שתי ידיים אל חישוקי הנחושת שהיו תלויים על אוזניה של זארה.
אמירה קירבה אליה את ראשה. "איך מבקשים?"
"בקשה. בקשה מירה אני אוצה כאלה."
פיה של זארה נפער בתדהמה. "איך זה שהקול שלה תמיד כזה צרוד ומתוק?"
"תזיזי את הצמות שלך," אמרה אמירה. "אני לא רוצה שהיא תמשוך אותן."
זארה הניפה את הצמות הארוכות שלה - יותר מעשר מהן זהרו בבלונד פלטינה - מעבר לכתף אחת והושיטה עגיל לבראייר. "בשבוע הבא מישהי שבת דודה שלי מכירה תעשה לי רסטות. את יכולה לגעת, מיס בראייר. אין בעיה." הטלפון של זארה זמזם. היא שלפה אותו מהתיק והתחילה להקליד בעודה מתמסרת למשיכות הקלות של בראייר.
"כולם עדיין שם?" שאלה אמירה.
"הא!" זארה הסיטה את ראשה לאחור. "שוני כרגע הקיאה בתוך עציץ וג'וזפה עצבנית. עד מתי את צריכה להישאר איתה?"
"אין לי מושג." אמירה הורידה את בראייר אל הרצפה. "אבל הילדה הזאת יכולה להסתכל על אגוזים שעות, אז לא ממש אכפת לי."
"מירה עושה לנו כסף, מירה עושה לנו כסף..." פיזמה זארה והתקדמה בצעדי מחול אל מחלקת הקפואים. אמירה ובראייר הלכו מאחוריה. היא הניחה ידיים על הברכיים וקיפצה מול השתקפותה החיוורת בדלתות המקפיאים הגדולים. כתובות פסטליות של מותגי גלידה ריקדו על ירכיה. הטלפון שלה זמזם שוב. "אומייגאד, את שומעת? נתתי את המספר שלי למישהו במסיבה של שוני," היא אמרה והתבוננה במסך. "הוא חם עלי שאין דברים כאלה."
"את רוקדה." בראייר הצביעה על זארה. היא הכניסה שתי אצבעות לפה ואמרה, "את... את רוקדה בלי מוזיקה."
"רוצה מוזיקה?" האגודל של זארה התחיל לגלול את המסך מטה. "אני אשים לך משהו, אבל את חייבת לרקוד גם."
"בלי גסויות, בבקשה," אמרה אמירה. "עוד יפטרו אותי אם היא תחזור על המילים."
זארה נופפה שלוש אצבעות לעבר אמירה, "יש לי, יש לי!"
כעבור שנייה רטט הטלפון שלה והתפרץ ברעש אדיר. "אופס." היא התכווצה והנמיכה את עוצמת הקול. צלילי סינתיסייזר מילאו את האוויר, ואז ויטני יוסטון התחילה לשיר וזארה התחילה לנענע את הירכיים. בראייר הצטרפה בקפיצות, אוחזת את מרפקיה הלבנים והרכים בכפות ידיה, ואמירה נשענה על דלת זכוכית של מקפיא, שבעדה נשקפו קופסאות קפואים של ופלים בלגיים ושל נקניקיות.
בראייר צ'מברליין לא היתה ילדה טיפשה. היא אף פעם לא התלהבה מבלונים, וליצנים שהטיחו את עצמם ברצפה או הציתו את אצבעותיהם הדאיגו אותה יותר מששעשעו אותה. במסיבות יום הולדת ובשיעורי בלט היא היתה מודעת לעצמה עד כאב, וכשנשמעו צלילי מוזיקה או כשקוסמים צרחו ועודדו את הילדים להשתתף, היא היתה נועצת באמירה מבט כחול ועצבני, כמו שואלת, אני באמת חייבת לעשות את זה? באמת? לכן כשבראייר הצטרפה לזארה בטבעיות כזאת ונעה קדימה ואחורה לצלילי להיט האייטיז, אמירה הסתפקה, ולא בפעם הראשונה, בגיבוי מרחוק. היא רצתה שבראייר תדע שהיא יכולה להפסיק מתי שהיא רוצה, אף על פי שלבה שלה נמלא בינתיים מתיקות. היה נחמד להרגיש לרגע שהיא, אמירה בת העשרים וחמש, מרוויחה שלושים ושניים דולר לשעה רק כדי לרקוד בסופרמרקט עם החברה הכי טובה שלה והזאטוטה החביבה עליה ביותר בעולם כולו.
זארה נראתה מופתעת לא פחות מאמירה. "הופה!" היא אמרה כשבראייר הגבירה את תנועות הריקוד. "לכי על זה, ילדה."
בראייר הסתכלה על אמירה ואמרה, "עכשיו גם את, מירה."
אמירה הצטרפה כשזארה שרה את הפזמון, "I want to feel the heat with somebody". היא סחררה את בראייר והצליבה ידיים על החזה, כשגוף אנושי אחר החל להתקדם לעברן. אמירה חשה הקלה למראה אישה בגיל העמידה עם שיער אפור קצר, טייטס ספורטיביים וטישרט עם הכיתוב "פסטיבל הדלעת, סנט פול, מרוץ 5 ק"מ". היא נראתה כמו מישהי שללא ספק רקדה עם ילדה או שתיים בחייה, ולכן אמירה המשיכה בשלה. האישה הניחה קופסת גלידה בסל הקניות שלה וחייכה לעבר שלוש הרוקדות. בראייר צעקה, "את רוקדת כמו אמא!"
כשהתחילה החזרה האחרונה על הפזמון, למעבר שבין המדפים נכנסה עגלת קניות שהובלה בידי גבר גבוה. הוא לבש חולצה של אוניברסיטת פן סטייט ועיניו היו מנומנמות ויפות, אבל אמירה כבר היתה עמוק בתוך הכוריאוגרפיה ולא יכלה לעצור בלי שזה ייראה לגמרי בגללו. היא עשתה תנועות דוּגִי בלוויית בננות מהעגלה שלו וניערה אבק כוכבים מכתפיה כשהוא שלח יד ללֶקט ירקות קפואים. כשזארה אמרה לבראייר להחוות קידה, הגבר גמל להן בארבע מחיאות כפיים שקטות לפני שיצא מהמעבר והמשיך בדרכו. אמירה יישרה את החצאית שלה.
"אני כבר מזיעה," אמר זארה והתכופפה. "תני כִּיף, ילדה. בדיוק ככה. אני להיום סיימתי."
"את הולכת?" שאלה אמירה.
זארה הקלידה במרץ בטלפון שלה. "מישהי אולי תקבל משהו הלילה."
אמירה הסיטה את שערה השחור הארוך מעבר לכתף אחת. "תעשי מה שאת רוצה, מותק, אבל הוא ממש לבן."
זארה דחפה אותה. "אנחנו ב 2015, אמירה! זה חוקי!"
"אהה."
"תודה על המונית, בכל אופן. ביי, אחותי."
זארה רפרפה באצבעותיה על ראשה של בראייר ופנתה לצאת. העקבים שלה נקשו בדרכה אל קדמת החנות, שנראתה פתאום לבנה מאוד ודוממת מאוד.
בראייר הבינה שזארה הולכת רק כשהיא נעלמה מעיניהן. "החברה שלך," היא אמרה והצביעה על החלל הריק. שתי השיניים הקדמיות שלה נתלו מעל שפתה התחתונה.
"היא צריכה ללכת לישון," אמרה אמירה. "רוצה שנציץ באגוזים?"
"גם אני צריכה ללכת לישון." בראייר אחזה בידה של אמירה וקיפצה על האריחים הבוהקים. "אנחנו נישן כאן בחנות?"
"לא ממש," אמרה אמירה. "רק נסתובב פה עוד קצת."
"אני רוצה... אני רוצה להריח את התה."
בראייר היתה תמיד מוטרדת מסדר האירועים העתידיים, ולכן אמירה התחילה להסביר לה שהן יכולות קודם כול להציץ באגוזים ואחר כך להריח את התה. אבל מיד כשפצחה בהסבר, קטע אותה קול שאמר, "סליחה, גברתי." בעקבותיו הגיע לאוזניה קול צעדים, וכשהסתובבה נצנץ מולה תג מוזהב של איש ביטחון. בראשו נכתב "ביטחון הציבור" ובחלקו התחתון "פילדלפיה".
בראייר הצביעה למעלה על פניו של האיש. "זה," אמרה, "לא הדוור שלנו."
אמירה בלעה רוק ושמעה את עצמה אומרת, "אה, היי." האיש עמד מולה כשאגודליו תחובים בלולאות חגורתו ולא החזיר לה ברכת שלום.
אמירה נגעה בשערה ואמרה, "אתם סוגרים או משהו?" היא ידעה שהחנות אמורה להישאר פתוחה עוד ארבעים וחמש דקות לפחות - בסופי שבוע היא תמיד היתה פתוחה, נקייה ומלאה בסחורה עד חצות - אבל אמירה רצתה שישמע אותה מדברת. מאחורי פאות לחייו הכהות, בקצה המעבר, בצבצו פנים נוספות. האישה אפורת השיער, האתלטית למראה, שקודם לכן נראתה נלהבת מהריקוד של בראייר, עמדה שם בזרועות שלובות על החזה. סל הקניות שלה היה מונח לרגליה.
"גברתי," אמר איש הביטחון. אמירה הביטה מעלה אל פיו הגדול ועיניו הקטנות. הוא נראה מסוג האנשים שיש להם משפחות גדולות והם מבלים כולם יחד בחופשות, מבוקר ועד ערב, ולא כמו אדם שנוהג להגיד גברתי. "השעה כבר מאוחרת מאוד לילדה בגילה," הוא אמר. "זאת הבת שלך?"
"לא." אמירה צחקה. "אני הבייביסיטר שלה."
"האמת היא..." הוא אמר, "שעם כל הכבוד, את לא נראית כמו בייביסיטר הלילה."
אמירה הבינה שהיא מניעה את פיה כאילו בלעה משהו חם מדי. היא קלטה את השתקפותה המעומעמת בדלת המקפיא וראתה את דמותה נפרשת שם לאורכה. פניה שפתיים חומות מלאות, אף זעיר, מצח גבוה מכוסה בפוני מלאכותי שחור - בקושי נראו שם. החצאית השחורה, החולצה הצמודה עם המחשוף המשולש והאייליינר הנוזלי סירבו להתגבש לכדי תמונה ברורה על דלת הזכוכית העבה. היא הצליחה לראות רק משהו כהה מאוד ורזה, ואת הקצה העליון של ציצת שיער קטנה ובלונדינית שהשתייכה לבראייר צ'מברליין.
"הא," היא התנשפה. "אני הבייביסיטר שלה, ואמא שלה התקשרה אלי כי..."
"היי, אני ממש מצטערת, אני פשוט... היי." האישה התקדמה לעברם מקצה טור המדפים, והסניקרס השחוקים מאוד שלה חרקו על אריחי הרצפה. היא הניחה את כף ידה על החזה. "גם אני אמא. שמעתי את הילדה אומרת שהיא לא עם אמא שלה, ובגלל השעה המאוחרת נלחצתי קצת."
אמירה הסתכלה על האישה וקצת התחשק לה לצחוק. היא ידעה שזה ילדותי, אבל הדבר היחיד שעלה בדעתה היה המחשבה, רגע, את רוצה להגיד שהלשנת עלי?
"מה - " בראייר הצביעה על צד אחד של המעבר - "מה יש מאחורי הדלתות האלו?"
"רגע, מותק," אמרה אמירה. "אני הבייביסיטר שלה, ואמא שלה ביקשה שאוציא אותה מהבית כי היה להם מקרה חירום. הם גרים שלושה רחובות מכאן." היא הרגישה התהדקות של העור, לחץ סביב הצוואר. "אנחנו רק מסתכלות על האגוזים. לא נוגעות בהם או משהו. אנחנו פשוט... בעניין של אגוזים כרגע... זה הכול."
נחיריו של איש הביטחון התרחבו לרגע. הוא הניד בראשו, כאילו נשאל שאלה, ואמר, "יכול להיות ששתית קצת הלילה, גברתי?" אמירה סגרה את פיה ונסוגה לאחור. האישה שעמדה לצדו נרתעה אף היא ואמרה, "אוי, לא."
מחלקת העוף והבשר נכנסה לתמונה. הגבר בחולצת האוניברסיטה עמד שם ללא ניע והקשיב קשב רב לחילופי הדברים עם אמירה. נוסף על ההאשמות המרומזות, כל השיחה נשמעה לה פתאום משפילה מאוד, כאילו אמרו לה בקול רם ששמה אינו מופיע ברשימת האורחים. "אתם יודעים מה, אין בעיה," היא אמרה. "אנחנו יכולות ללכת."
"רגע אחד." איש הביטחון הרים את ידו. "אני לא יכול לתת לך ללכת. מדובר כאן בילדה."
"אבל היא הילדה שלי כרגע." אמירה צחקה שוב. "אני הבייביסיטר שלה. טכנית, אני המטפלת שלה..." זה היה שקר, אבל אמירה רצתה לרמוז שההעסקה שלה מסודרת ושיש ניירת שקושרת אותה לילדה.
"היי, מתוקה." האישה התכופפה ונשענה בידיה על ברכיה. "את יודעת איפה אמא?"
"אמא שלה בבית." אמירה תופפה על עצם הבריח שלה פעמיים והוסיפה, "את יכולה לשאול אותי."
"אז את רוצה להגיד שאישה שגרה שלושה רחובות מכאן ביקשה ממך פתאום לשמור על הילדה שלה בשעה כזאת, באמצע הלילה?" חידד איש הביטחון את הנקודה.
"נו, באמת. לא, זה לא מה שאמרתי. אני המטפלת שלה."
"היתה כאן עוד בחורה לפני כמה דקות," אמרה האישה לאיש הביטחון. "נראה לי שהיא בדיוק יצאה." על פניה של אמירה עלתה ארשת של תדהמה מוחלטת. נראה שעצם קיומה התבטל באחת. התחשק לה להרים יד, כאילו מצאה חברה בהמון עם טלפון צמוד לאוזנה והיא אומרת, את רואה אותי? אני מנופפת לך. האישה הנידה בראשה. "הן עשו איזה... אני אפילו לא יודעת מה... איזה ריקוד פתייני כזה, ואז התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר."
"אה." הקול של אמירה נעשה גבוה. "תגידי, את רצינית?" בראייר התעטשה לתוך הרגל שלה.
האיש בחולצת האוניברסיטה התקרב. הוא החזיק לפניו את הטלפון שלו במצב הקלטה.
"אני לא מאמינה." אמירה הסתירה את פניה בציפורניים עם לק שחור מתקלף, כאילו נקלעה בטעות לתמונה קבוצתית. "אתה מוכן להפסיק?"
"כדאי לך שזה יהיה מצולם," הוא אמר. "להתקשר למשטרה?"
אמירה שמטה את ידה ואמרה, "בשביל מה?"
"היי, ילדה גדולה," אמר איש הביטחון וכרע על ברך אחת. קולו היה רך ומתורגל. "מי זאת כאן?"
"היא חברה שלך, חמודה?" שאלה האישה ברוך.
אמירה רצתה להתכופף אל בראייר - אולי אם בראייר תראה את פניה בבירור, היא תצליח להגיד את השם שלה? - אבל ידעה שהחצאית שלה קצרה להחריד, ועכשיו כבר נכנס לתמונה טלפון עם מצלמה. פתאום הבינה שגורלה נתון בידי פעוטה שמאמינה שפרחי ברוקולי הם עצים תינוקות ושמתחת לשמיכה זה מחבוא מצוין. אמירה עצרה את נשימתה כשבראייר תחבה אצבעות לפה. "מיר," היא אמרה, ואמירה חשבה, תודה לאל.
אבל איש הביטחון אמר, "לא את, מתוקה. החברה שלך, איך קוראים לה?"
"מיר!" צעקה בראייר.
"היא אומרת את השם שלי," אמרה לו אמירה. "קוראים לי אמירה."
"את יכולה לאיית לי?" שאל איש הביטחון.
"היי, היי." האיש שמאחורי הטלפון הנייד ניסה לזכות בתשומת לבה של אמירה. "גם אם מבקשים ממך, את לא חייבת להראות תעודת זהות. זה החוק כאן בפנסילבניה."
"אני יודעת מה הזכויות שלי, חבר," אמרה אמירה.
איש הביטחון הזדקף והסתובב. "אין לך שום זכות להתערב בפשע, אדוני."
"הלו, הלו, איזה פשע?!" אמירה הרגישה שהיא צונחת. כל הדם בגוף שלה התגעש וסער באוזניה ומאחורי עיניה. היא שלחה יד ואספה את בראייר אל בין זרועותיה, פישקה מעט את רגליה כדי לעמוד ביציבות והניפה את שערה לאחור. "איזה פשע מתבצע כאן בדיוק? אני עובדת. אני מרוויחה עכשיו כסף, ואתה יכול להיות בטוח שאני מרוויחה יותר ממך. באנו להסתכל על אגוזים. אתה רוצה לעצור אותנו או שאנחנו חופשיות ללכת?" היא כיסתה את אוזניה של הילדה כשדיברה. בראייר החליקה כף יד אל תוך מחשוף חולצתה.
המלשינה הצמידה שוב את ידה אל פיה. הפעם אמרה, "אוי, לא. אוי ויי."
איש הביטחון התאים את רוחב פישוקו לשלה. "גברתי, את מעוכבת לחקירה כי שלומה של הילדה מוטל בספק. תניחי אותה בבקשה על הרצפה..."
"טוב, אתה יודע מה?" אמרה אמירה וחילצה את הטלפון הנייד שלה מתיקה הזעיר. הקרסול השמאלי שלה רעד. "אני אתקשר לאבא שלה שיבוא. הוא איש לבן ומבוגר, ואני בטוחה שזה יעשה טוב לכולכם."
"אני מציע שתירגעי, גברתי." איש הביטחון הפנה את כפות ידיו אל אמירה ושוב נעץ מבט בעיניה של בראייר. "בת כמה את, חמודה?"
אמירה הקלידה את ארבע האותיות הראשונות בשמו של פיטר צ'מברליין ולחצה על מספר הטלפון שלו, שזהר בכחול על המסך. היא הרגישה את הלמות לבה מתחת לעור, בצמוד לכף ידה של בראייר.
"בת כמה, חמודה? שנתיים, שלוש?" שאלה האישה. לאיש הביטחון היא אמרה, "היא נראית בת שנתיים בערך."
"נו, באמת. היא כמעט בת שלוש," מלמלה אמירה בזעף.
"גברתי." איש הביטחון קירב את אצבעו לפניה. "אני מדבר אל הילדה."
"כן, ברור. כי בדיוק אותה צריך לשאול. בי בי, תסתכלי אלי." אמירה מתחה על שפתיה חיוך עליז והקפיצה את הפעוטה פעמיים. "בת כמה?"
"'חת שתיים שלוש 'בע חמש!"
"בת כמה אני?"
"יוּלדת שמח!"
אמירה החזירה את מבטה אל איש הביטחון ואמרה, "מרוצה?" צליל החיוג שעלה מהטלפון הנייד שלה נפסק. "מר צ'מברליין?" משהו רשרש ברמקול אבל היא לא שמעה קול. "זאת אמירה. הלו? אתה שומע אותי?"
"אני רוצה לדבר עם אבא שלה." איש הביטחון הושיט את ידו לטלפון של אמירה.
"מה נראה לך שאתה עושה? אל תיגע בי!" אמירה נפנתה ממנו בחדות. בראייר השתנקה. היא הצמידה את שערה השחור הסינתטי של אמירה לחזה שלה, כמו מחרוזת תפילה.
"אני מציע שלא תיגע בה, חבר," הזהיר חולצת האוניברסיטה. "היא לא מתנגדת. היא מתקשרת לאבא של הילדה."
"גברתי, אני מבקש ממך לתת לי את הטלפון."
"נו, באמת. אתה לא יכול לקחת לה את הטלפון."
איש הביטחון הסתובב ביד מושטת וצעק, "זוז אחורה, אדוני!"
"אתה אפילו לא שוטר אמיתי, אז זוז אתה אחורה!" צרחה אמירה כשהטלפון צמוד לפניה וידיה של בראייר בשערה. היא ראתה את הפנים שלו משתנות. עיניו אמרו, אני רואה אותך עכשיו. אני יודע בדיוק מי את, ואמירה עצרה את נשימתה כששמעה אותו מתחיל להזעיק תגבורת.
אמירה שמעה את קולו של מר צ'מברליין בוקע מתוך הטלפון שלה. "אמירה?" הוא אמר. "הלו?"
"מר צ'מברליין? אתה יכול בבקשה להגיע למרקט דיפו?" ובאותה פאניקה עצורה שליוותה אותה מתחילת הערב הוסיפה, "הם חושבים שגנבתי את בראייר. אתה יכול להגיע מהר?" הוא אמר משהו שנשמע כמו מה או אוי, נו ואז, "אני כבר מגיע."
אמירה לא ציפתה לדממה שהשתררה אחרי ההאשמות הנסערות. חמישתם פשוט עמדו שם, נרגזים ובלתי מסופקים, כאילו חיכו להכרזה על מנצח. אמירה נעצה מבטים נחושים ברצפה ובראייר ליטפה את השיער שעל כתפיה. "זה כמו השיער של הסוסי שלי," היא אמרה. אמירה נענעה אותה ואמרה, "המממ... בזהירות, מותק. זה עלה הרבה כסף." לבסוף נשמע צליל פתיחתה של הדלת האוטומטית. מר צ'מברליין הגיח בצעדים זריזים מהמעבר של דגני הבוקר. בראייר הצביעה באצבע אחת ואמרה, "זה 'בא שלי."
מר צ'מברליין נראה כאילו עשה את כל הדרך לשם בריצה. אגלי זיעה זעירים נתלו מאפו והוא הניח יד על כתפה של אמירה. "מה קורה כאן?"
אמירה הגיבה בכך שהושיטה לו את בתו. האישה עשתה צעד אחד לאחור ואמרה, "אוקיי, יופי. אז הכול בסדר ואני אזוז." איש הביטחון התחיל להסביר ולהתנצל. הוא הסיר את כובעו כשהתגבורת שהזעיק הגיעה.
אמירה לא חיכתה שמר צ'מברליין יסיים להטיף לאנשי הביטחון ולציין בפניהם שהוא לקוח ותיק, שהם לא יכולים לעכב אנשים בלי שום סיבה מתקבלת על הדעת ושהם בוודאי לא אמורים למתוח ביקורת על קבלת ההחלטות שלו כהורה. היא רק לחשה, "להתראות מחר."
"רגע, אמירה," אמר מר צ'מברליין. "אני רוצה לשלם לך."
היא נפנפה בשתי ידיה לשלילה. "אתם משלמים לי בימי שישי. להתראות ביום ההולדת שלך, בריי." אבל בראייר כבר התחילה להירדם על כתפו של מר צ'מברליין.
בחוץ פתחה אמירה בריצה אל פינת הרחוב, בכיוון המנוגד לביתה של משפחת צ'מברליין. היא עצרה מול מאפייה סגורה שבחלון הראווה שלה הוצגו קאפקייקס מאחורי סורג מתכת. ידיה עדיין רעדו כשסימסה לאף אחד. היא שאפה דרך האף ונשפה דרך הפה בעודה סורקת מאות שירים, ובה בעת נענעה את ירכיה ומשכה את החצאית שלה למטה.
"היי, היי, היי." חולצת האוניברסיטה הופיע בפינת הרחוב. הוא התקרב אליה ושאל, "את בסדר?"
אמירה משכה בכתפיה בהיסוס, כאומרת אין לי מושג. היא החזיקה את הטלפון מול הבטן ונשכה את הלחי שלה מבפנים.
"תקשיבי, הם דפוקים לגמרי," הוא אמר. "צילמתי הכול. אני במקומך הייתי מעביר את זה לחדשות, ואז תוכלי..."
"אוף. כן... לא," היא אמרה והסיטה את השערות מפניה. "אין מצב, אבל תודה."
הוא שתק לרגע והעביר את לשונו על שיניו הקדמיות. "הבחור הזה התנהג אלייך כמו לזבל. את לא רוצה שיפטרו אותו?"
אמירה צחקה ואמרה, "בשביל מה?" היא העבירה משקל מרגל לרגל והחזירה את הטלפון לתיק. "כדי שהוא ילך לחנות אחרת וישיג חרא של עבודה אחרת בפחות מעשירייה לשעה? עזוב, לא בא לי שיחפשו את השם שלי בגוגל ויראו אותי מתחת לניאון, עם תינוקת לא שלי, בחנות מחורבנת בכיכר וושינגטון."
האיש נשף והרים יד אחת במחוות כניעה. מתחת לזרועו האחרת היתה שקית נייר של מרקט דיפו. "תראי..." הוא הניח את ידו הפנויה על המותן שלו. "סביר להניח שלפחות ייתנו לך לא לשלם על קניות לשנה."
"אה, יופי. אני אוכל לקנות ערימות של קמבוצ'ה."
הוא צחק ואמר, "צודקת."
"תביא לראות את הטלפון שלך." אמירה סימנה לו באצבעות. "צריך למחוק את הדבר הזה."
"את בטוחה?" הוא שאל בזהירות. "אני רציני. את לגמרי יכולה להיכנס עם זה לעיתון."
"אני לא בעניין של כתיבה," אמרה אמירה, "ולא מתעסקת עם האינטרנט. אז תביא."
"רגע, יש לי רעיון." הוא הוציא את הטלפון שלו. "זאת החלטה שלך ואין לי בעיה למחוק את הסרטון. רק תני לי לשלוח לך אותו למייל לפני זה, למקרה שתתחרטי."
"לא יקרה..."
"רק ליתר ביטחון. הנה, תכניסי כאן את המייל שלך."
אמירה הגיעה למסקנה שיהיה קל יותר לתת לו את כתובת המייל שלה מאשר לשכנע אותו שלא, ולכן היא החזיקה את רצועת התיק ביד אחת והתחילה להקליד ביד השנייה. כשראתה בכתובת השולח את השם קלי ט' קופלנד, עצרה ושאלה, "רגע, מי זאת קלי?"
הוא מצמץ. "אני קלי."
"אה." וכשסיימה להקליד את כתובתה הרימה אליו את מבטה ואמרה, "באמת?"
"עזבי, הבנתי." הוא לקח ממנה את הטלפון. "כבר גמרתי חטיבת ביניים, אני חסין בפני פגיעות."
אמירה חייכה. "לא פלא שאתה קונה כאן."
"אני דווקא לא מהקבועים." הוא צחק. "אבל אל תסובבי את הסכין. יש לי שני סוגים של קמבוצ'ה בשקית ממש ברגע זה."
"ברור," היא אמרה. "מחקת?"
"זהו, אין יותר." הוא הראה לה את המסך וגלל לאחור. התמונה האחרונה היתה של גבר לא מוכר עם פתקית דביקה על הפנים. היא לא הצליחה לקרוא מה כתוב בה.
"אוקיי." אמירה ניתקה שערה שנדבקה לה לשפתון. היא שלחה אליו חיוך עצוב של נו, שיהיה ואמרה, "טוב, אז ביי."
"אה, כן. לילה טוב, תשמרי על עצמך." היה ברור שהוא לא צפה את החיתוך הפתאומי, אבל לאמירה זה לא הזיז. היא הלכה לעבר תחנת הרכבת וסימסה לזארה, בואי כשאת מסיימת.
אמירה יכלה לקחת מונית - לא היה לה ספק שגברת צ'מברליין תחזיר לה את הכסף - אבל היא לא עשתה את זה. היא אף פעם לא נסעה במוניות. כך היא חסכה עשרים דולר ונסעה ברכבת לדירה שלה בקנזינגטון. קצת אחרי אחת בלילה זארה צלצלה באינטרקום.
"בחיי שאני לא קולטת." זארה ישבה על מושב האסלה של אמירה. אמירה הסירה את המייק אפ שלה, ומבטה הצטלב במראה עם מבטה של חברתה. "אוקיי, כי..." זארה הרימה שתי ידיים לפניה. "ממתי 'Running Man' הוא ריקוד פתייני?"
"אין לי מושג," אמרה אמירה ומחתה את השפתון מפיה במגבת הפנים. "חוץ מזה, תדעי שדיברנו על זה," הוסיפה בקריצה מתנצלת, "וכל מי שהיה שם הסכים שאני רוקדת יותר טוב ממך."
זארה גלגלה עיניים.
"לא שזאת תחרות או משהו," המשיכה אמירה. "אני פשוט יותר טובה."
"אחותי," אמרה זארה, "זה היה יכול להיגמר רע מאוד."
אמירה צחקה ואמרה, "הכול בסדר, זי." אבל היא קירבה את גב כף היד אל פיה והתחילה לבכות בדממה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"איזה עולם נפלא", קיילי ריד, תרגום: גליה וורגן, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 304 עמודים.
בשיתוף עברית
