רוב האנשים מכירים את גילת אנקורי בתור הפאשניסטה הבלונדה עם הסטייל המתוקתק, ואנקורי עצמה חותמת על התיאור הזה. אבל לאודישן לסדרה "סושרד הצעיר" (כאן חינוכית) היא ידעה שהיא לא יכולה להגיע עם כל הבלינג והשיק. מכיוון שהיא אישה מסורה שאף אודישן אינו מובן מאליו מבחינתה, יצאה אנקורי למסע שופינג. במקס סטוק היא קנתה קשת "טיפשית", מארון הבגדים שלה היא שלפה חולצת טריקו של קיבוץ חניתה, שאבא שלה היה אחד ממקימיו. היא ניקתה את הפנים מאיפור, אספה את השיער אחורה בקשת וליתר ביטחון גם לקחה איתה כמה תמונות מצילומי הסדרה "הורסת", שבה גילמה קשישה ממורמרת ומוזנחת על כסא גלגלים. "בתסריט היה כתוב שהדמות שלי, רות, היא קיבוצניקית, ג'דאית, פלמ"חניקית בדימוס שמתגוררת בבית אבות", היא מסבירה, "ורציתי להראות להם איך אני יכולה להיראות, שלא יאמינו להייפ. וזה עבד. ככה אני נראית גם בסדרה".
מתוך "סושרד הצעיר"
(באדיבות כאן חינוכית ודורי מדיה)
אחרי כל השנים האלה את עדיין מרגישה צורך להוכיח שאת יכולה לשחק משהו?
"בטח, תמיד. ואני אוהבת להשתנות, אני אוהבת שלא מזהים אותי. כל כך שמחתי שנתנו לי תפקיד שונה ממני, עם מכנסי שלושת-רבעי ונעליים עם גרביים. עפתי על זה! אמרתי להם, 'תראו איך נראיתי ב'הורסת', והם ענו, 'ראינו, בגלל זה הזמנו אותך'. אז אמרתי, 'ראיתם 'הורסת' ועוד הזמנתם אותי לאודישן? אתם לא מתביישים?!'. אם הייתי צריכה להיות הדיווה הייתי עושה את זה אחלה, אבל אני כל כך אוהבת הרפתקאות. צדי צרפתי אמר לי - 'את זיקית!'".
את בכלל בלי איפור שם. מבאס לראות את זה?
"לפעמים יש זוויות לא קלות", היא מודה בכנות. "יש לי מתחת לעיניים נפיחות גדולה, בגלל זה גם אני הולכת עם משקפיים עם מסגרת עבה והיא מסתירה את כל הפגמים, כי יש פגמים. אני בת שבעים וחצי ועשרים יום. בצילומים אני לא מסתכלת על איך שאני נראית, אני משחררת. כי זאת הדמות ואני צריכה לזכור שאני בת שבעים וחצי, ובחיי היומיום אני נראית יותר טוב".
הגיל משחרר את המשחק?
"לגמרי. פעם כל הזמן חשבנו איך אנחנו נראות. אני היום רק 'תעשי אותי פחות יפה'. זה התחיל בסדרה 'הרמון', יש שם דמות של אשתו הראשונה של גואל רצון. גל זייד אמר: 'גילת נראית יותר מדי טוב, זה לא מתאים'. אבל אני יודעת שמספיק להסתיר את השיער הזוהר, לא להתאפר ולהפיל את הפרצוף. כשעשיתי את זה - הציעו לי את התפקיד. בהקרנת הבכורה זוהר יעקבסון, הסוכנת שלי, לא זיהתה אותי. אנחנו יושבות יחד מול המסך והיא אומרת לי: 'טוב, אולי בפרק הבא'. ואני אומרת לה: 'איזה פרק הבא, זאת אני!'".
לא כל שחקנית הייתה מסכימה.
"כשחתמתי על החוזה, משרד ההפקה כתב לסוכנת שלי 'תזכירי לה שהיא אמרה שהיא מסכימה להיות בלי איפור'. הם כל כך לא האמינו שמישהי מוכנה להיראות ככה. אבל כשהייתי צעירה נתנו לי רק את הבלונדינית החמודה המצחיקה, אחר כך רק עידית לינוביץ'. רק במאים עם חזון הבינו שאסור להיכנע לטייפ-קאסט. טייפ-קאסט זה האויב של השחקנים, שוכחים שאתה יכול לעשות משהו אחר. כשנותנים לי תפקיד כמו ב'הורסת', שצריך לפעמים לסדר את התאורה ככה שאני לא איראה טוב, אני אומרת תודה רבה".
"הילדים שלי חווים אנטישמיות בארה"ב. מאז 7 באוקטובר לא יצאתי מהארץ"
התפקיד של רות ב"סושרד הצעיר", הפריקוול של חייו של ליאור סושרד, הוא סגירת מעגל עבור אנקורי ביותר ממובן אחד. כמי שנולדה בארצות הברית אבל ויתרה על לימודים בייל כדי לעלות לארץ ולהתגייס, היא הגיעה לפה עם מספיק אידיאולוגיה כדי לשרוד גם את מלחמת יום כיפור, שפרצה שלושה ימים אחרי שהתגייסה ללהקה צבאית. היא פרצה לתודעה כשרי, סוג של ביצ'ית, בסרט הפולחן "הלהקה", המשיכה לסרטים כמו "אימי הגנרלית" ו"דיזינגוף 99", כמו גם בתיאטרון, רק כדי להגיע לגיל 40 ולבצע כניסה נוספת, מרשימה לא פחות, עם ביצ'ית מיתולוגית נוספת: עידית לינוביץ', המטריארכית של אימפריית הסבונייה העברית, "רמת אביב גימל".
עידית לינוביץ' הייתה כלוב זהב. היא הביאה את אנקורי לכל סלון, הפכה אותה לכוכבת והעניקה לעולם את "אי אפשר להגיש פילה בלי בורדו", אבל כבלה את אנקורי ואת ההצעות שקיבלה לטייפ-קאסט אחד. עברו כמה שנים עד שהיא הצליחה להיחלץ ממנו, בעיקר הודות לתיאטרון ולתפקידים כמו ב"חולה ההודי", "מי מפחד מווירג'יניה וולף", "הערת שוליים" ו"מרציפנים". בדרך היא דווקא דגמה כמה תפקידים בסדרות ילדים ונוער כמו "זיגי", Oboy ו"סקיי".
עכשיו הצאצאית למשפחת הפלמ"חניקים מנצלת את הזיכרון אבל גם את הדורות הבאים כדי להכניס אמינות לתפקיד. "את קריאת ה'הו הו הו!'", היא מדגימה נהמה, "לקחתי מהנכד שלי, איתי, שכשלקחו לו את המוצץ היו לו התקפי זעם והוא היה אומר 'די! הו הו הו!'. אבל הסבא והסבתא והדודים שלי וגם אמא שלי ואחותה היו בפלמ"ח. יש לי תמונה של אמא שלי, אולי בגדנ"ע, עושה תרגיל זיקית, זה כשהולכים עם הידיים והרגליים על חבל, הפוכים. בתמונה היא מעל תהום, בלי שום רשת ביטחון. היא הייתה אתלטית ודודה שלי, אחותה התאומה הזהה, מאוד פחדה מהתרגיל הזה, אז אמא שלי עשתה אותו פעמיים והמדריך לא שם לב. שתיהן עדיין בחיים, אגב, בנות 98".
את בת 70 ויש לך עדיין אמא.
"ואמא צלולה לגמרי, הקשר ביננו חזק מאוד, אני מספרת לה הכול ויש בי פחד מזה שזה ייגמר. כשאבא שלי נפטר לפני 13 שנה הוא היה בן 93 ואני איבדתי את זה, הצער והאבל שלי היו כל כך עמוקים, שבהלוויה שלו בקיבוץ בכלל לא עמדתי עם כולם. עמדתי בצד השני של בית הקברות הקטן, לא יכולתי לראות, לא יכולתי לדבר. היה שם צלם שעובד הרבה עם מייקל ושצילם את הכול. 13 שנה ידעתי שיש את זה ולא ראיתי. לפני כמה חודשים אמרתי למייקל אני יכולה לראות את זה, וצפיתי. כולם דיברו כל כך יפה. אני רואה כמה אנשים באו עד חניתה. אני לא הייתי שם. זה היה שוק גדול. עם זה שחיכינו לזה, כמעט עזרנו לזה לקרות".
כי הוא סבל?
"זה היה לשים אותו בהוספיס, הוא עשה עימנו חסד ובעצם מת בריא. הלב שלו פשוט עצר. לפני זה הוא היה מורדם ומונשם ואז הוא התעורר, ואני זוכרת שכתבתי לכל החברות, 'קרה לי נס. אבא שלי התעורר, הוא מתלוצץ עם רופאיו בשלוש שפות'. חנה לסלאו צלצלה ולא יכולתי לענות כי לא יכולתי לדבר. היא אמרה לי: 'תעני לטלפון עכשיו. תקשיבי לי טוב, זו שירת הברבור. תיהני מכל רגע, אבל זה הסוף'. וזה מה שהיה. אחרי שאבא שלי מת אמא שלי אמרה לי: 'גילי, אני מבקשת שכשאני אמות את לא תיפלי ככה כמו שנפלת עם אבא'. אמרתי לה: 'תשמעי, אני לא יכולה להבטיח שום דבר. אני יכולה להציע שתי הצעות: האחת - שלא תמותי'", היא צוחקת, "והשנייה - שלא תהיי קרובה אליי ככה כמו שאת עכשיו, מפני שאני לא יכולה להבטיח כלום. כלום'".
7 צפייה בגלריה
"אמרתי לאמא יש לי שתי הצעות: האחת - שלא תמותי. והשנייה - שלא תהיי כל כך קרובה אליי". גילת אנקורי עם אחותה (מימינה), אמה (מתחתיה) ותאומתה של אמה
(צילום פרטי)
אבא שלך נוכח בחיים שלך?
"אני תמיד שואלת אנשים שמת להם מישהו אם הוא בא אליהם בחלום, כי אבא שלי בא אליי. פעם אחת אחרי שהוא מת, שכבתי יום אחד ערומה על המיטה, על הבטן. אחרי מקלחת ככה נחתי, פתאום אמרתי: 'אוי, אבא מסתכל מלמעלה', כיסיתי את הטוסיק. כל כך הוא היה נוכח אצלי. ותמיד כשהוא בא בחלומות הוא נראה יותר צעיר ובריא, אז אני מבינה שהוא שולח לי מסר שהכול בסדר. יותר מהכול אני שמחה שאבא שלי לא בחיים. מזל שהוא לא פה לראות מה קרה למדינה האהובה שלו, שהוא הקים. ילד בן 17 שעלה לבד מפולין וסלל את הכביש לחניתה.
"הילדים שלי באמריקה והנכדים שלי חיים עם אנטישמיות נוראית. החתן שלי, פרופ שי דוידאי, עבד בקולומביה ונלחם באנטישמיות ובסוף עזב רגע לפני שהוא קיבל קביעות. הם הולכים עם מגן דוד גדול וחולצות שכתוב עליהן 'ככה נראה ציוני' כי הם אומרים שאסור להתחבא, ואני כל境זמן מפחדת עליהם. דיברתי בפייס-טיים עם הנכד שלי, וזה היה אחרי שהיו דקירות באנגליה, והוא לבש חולצה כזאת. אמרתי לבת שלי, 'תקשיבי, אני לא יכולה שהוא ילך עם החולצה הזאת'. היא אמרה: 'הוא ביקש, אז מה נגיד לו, 'לא, זה מסוכן'? אנחנו מלמדים ונואמים בדיוק על ההפך, שאסור להסתתר. אנחנו צריכים להגיד 'אנחנו יהודים ואנחנו כאן, וכן, אנחנו ציונים'. אז מה אני אגיד לו?".
אבל זו באמת דילמה כי זה באמת מסוכן.
"גם היא מפחדת. חברה שלה שגרה בקווינס סיפרה שילד בגן אמר לבת שלה 'I hate Jews'. כמובן שמייד נהיה עניין ודיברו עם הגננת ועם המנהלת, וההורים של הילד התנצלו נורא, אמרו שהוא לא התכוון והוא לא מבין. אבל מאיפה הוא הביא את זה? ברור שמהבית. מאז 7 באוקטובר לא יצאתי מהארץ. מייקל רוצה לנסוע ואני לא רוצה. רק המחשבה. אני מפחדת. המחזמר שאני משחקת בו, 'מיקה שלי', הוא על התקופה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. מכל הקאסט והצוות רק אני, צדי, אוהד שחר, שהוא הפרטנר שלי, וכמובן המחזאי, רק אנחנו חיינו בתקופה הזאת. אני איבדתי בן דוד ביום כיפור, הוא איבד אח. אבל הילדים האלה לא יודעים כלום. אני בקריאה הראשונה התחלתי למרר בבכי".
סיום המחזה, שבמהלכו נשמעת האזעקה שפתחה את מלחמת יום כיפור, החזיר את אנקורי חמישה עשורים אחורה. בת 18, שלושה ימים אחרי שעלתה מארצות הברית, בשכונת תלפיות בירושלים היא שמעה אזעקה בפעם הראשונה בחייה. "בית לידנו גר קצין העיר ירושלים", היא נזכרת, "אדם דתי עם כיפה וזקן. אנחנו הילדים היינו בחוץ ביום כיפור, ופתאום ראינו את קצין העיר הדתי נכנס לאוטו שלו ונוסע. לא הבנו מה קרה, ופתאום הייתה אזעקה. בחיים לא הייתי במלחמה. בששת הימים רצינו לחזור ארצה ופספסנו, זה נגמר מהר, אז לא ידענו מה עושים. רצתי לאמבטיה, לקחתי מברשת והסתרקתי, ואחותי הקטנה רצה אחריי, ומסתרקת.
7 צפייה בגלריה
"שאלו אותי מה היה יותר גרוע, יום כיפור או ה-7 באוקטובר? 7 באוקטובר, חד-משמעית. המדינה שלנו על כרעי תרנגולת". גילת אנקורי
(צילום: ריאן פרויס)
"לכן כל השירים האלה כל כך מרגשים אותי. ובהצגה את רואה מה קורה לנוער כשהם מתגייסים במלחמת ששת הימים ואז יש את יום כיפור, ואחד חוזר בתשובה והשני יורד מהארץ והשלישי בהלם קרב. את רואה מה קורה לנוער שחי על חרבו. הילדים בהצגה שאלו אותי מה היה יותר גרוע, יום כיפור או ה-7 באוקטובר? 7 באוקטובר, חד-משמעית. אז זה היה צבא מול צבא, היינו עורף כי היה דבר כזה עורף. היום אין. היום נכנסים לבתים, לוקחים אנשים והורגים תינוקות. ברור שזה יותר גרוע. המדינה שלנו על כרעי תרנגולת".
נוצר מצב מוזר. את לא רוצה לטוס לחו"ל כי את לא רוצה להרגיש שנואה. אבל אם תישארי פה, יכול להיות שמישהו יפציץ אותך. בשום מקום לא בטוח.
"והשנאה הזאת, איך שונאים אותנו! אחרי ה-7 באוקטובר הייתה הפגנה בניו יורק, והצעירים האמריקנים המטומטמים האלה, הרי הם כל כך מטומטמים, צועקים 'גלובלייז דה אינתיפאדה'. אתם בכלל מבינים מה אתם אומרים? שיבוא איסלאם אליכם, הרי זה קודם אנחנו, אחר כך אתם. אתם לא מבינים? מה שקרה לחתן שלי ב'קולומביה', זה לא סתם. אבא שלי למד ולימד בקולומביה, הוא היה ראש קתדרה. הבת שלי למדה שם. וכששי קיבל שם פרופסורה זה היה חלום. ועכשיו תראי מה קורה".
היה נשבר לו הלב.
"את יודעת שגילו את 'תסמונת הלב השבור'? אפשר למות מזה. חשבתי על זה אתמול כשהייתי באוטו ושמעתי על הלוויה של החייל מגלן, עם האישה והילד. מהמחשבות הטורדניות האלה, מה אני אעשה אם משהו יקרה לאחד הנכדים שלי. אמרתי לעצמי, 'אני ומייקל נתאבד'. אבל אז נשאיר את האמא של הנכד לבד. ואז אמרתי לעצמי 'אני לא צריכה להתאבד, אני אמות מתסמונת הלב השבור'. אני ידעתי כל שם של כל חטוף. דודה שלי בוכה על כל חייל שנופל ועל ההורים שלו שעוד לא מבינים מה מחכה להם, כי היא יודעת. מייקל אומר לי כל הזמן שאני לוקחת דברים יותר מדי ללב, שכל צרות העולם על הכתפיים שלי. כל חייל שנופל - אני קורסת מחדש. באתי אתמול הביתה והתחלתי לבכות, אמרתי לו: 'אתה לא מרגיש את זה?', והוא אומר: 'אני מעכל את זה, אני עצוב, אבל בשביל לשמור על הנפש שלי אני מזיז את זה הצידה'. אבל אסור. אסור להזיז את זה הצידה".
אתם כבר 45 שנים יחד. עושה רושם שההבדלים ביניכם דווקא מחזקים ומאזנים אתכם.
"את נהיית פחות קטנונית עם הגיל. את בוחרת לא לריב".
אפשר לבחור את זה?
"כן. לא להיעלב. היה לי רגע מכונן לפני כמה שנים, כשמייקל אמר לי משהו שנורא העליב אותי. רציתי לענות לו ואז אני זוכרת ממש קול בתוכי שאמר, 'למי יש כוח? יאללה, סולחת לך'. תדעי לך שאני ומייקל בשנים האחרונות מעריכים יותר את החברות והפרגון. אני חושבת שאני אישה הרבה יותר טובה עכשיו משהייתי בצעירותי. אני הרבה יותר מכילה".
"כשהבת שלי ניסתה להיכנס להיריון שאלתי את הגניקולוג שלי אם אני יכולה להיות פונדקאית, הייתי בשנות ה-60 שלי"
את החיבור שלה לדור הצעיר ספתחה אנקורי בתקופה שבה חזרה בתה, אורן, לגור עם ההורים מתוך ידיעה שתצטרך עזרה כשהתינוק יוולד. אנקורי, שבתה, ירדן, עם בן זוגה ושני ילדיה חיים בניו יורק כבר זמן מה, חוותה לפתע חזרה לסוג של אימהות כשסייעה לטפל באיתי, נכדה השלישי. "אצלי ההריונות באו ממש בקלות", היא נזכרת, "ברגע שהחלטתי - נקלטתי. זה היה אחרי שהיה לי סרטן צוואר הרחם אז היה לי חשוב מהר לעשות ילדים. היו לי הלידות הכי קלות בעולם, הרופאים אמרו לי 'בפעם הבאה בואי מוקדם יותר, כי הלידה הבאה תהיה במונית'. אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום על בעיות פוריות ועל מה שאנשים עוברים, הייתי מוכנה להיות פונדקאית לזוג שצריך. בתקופה שאורן ניסתה להיכנס להריון אפילו שאלתי את הגניקולוג שלי אם הייתי יכולה להיות פונדקאית. הייתי בשנות ה-60 שלי. הוא אמר 'את לא תעשי את זה לעצמך, בטח לא עם ההיסטוריה שלך'. אבל זו מתנה שהייתי מוכנה לתת למישהו".
7 צפייה בגלריה
"בתקופה שאורן ניסתה להיכנס להריון אפילו שאלתי את הגניקולוג שלי אם הייתי יכולה להיות פונדקאית.". גילת אנקורי
(צילום: ריאן פרויס)
את ההיריון של אורן, שהגיע אחרי שלוש שנים קשות של ניסיונות, זוקפת אנקורי לזכותו של אביה, פרופ' צבי אנקורי. "באותה תקופה הייתי בסדרה של אודישנים לתפקיד שמאוד רציתי", היא מספרת, "זה היה אני או מישהי אחרת. אני זוכרת שעמדתי במקלחת ובכיתי, אמרתי: 'אבא, תשלח לאורן תינוק. אני מוותרת על התפקיד. תשלח לה תינוק'. באותו לילה הסוכנת שלי צלצלה אליי להגיד לי שלא נתנו לי את התפקיד, ואחרי כמה ימים אורן גילתה שהיא נקלטה. היא מצלצלת אליי, צוחקת ובוכה בו זמנית שזה נקלט. לא יכולתי לנהוג, ישבתי באוטו עוד הרבה זמן עד שהרגשתי מסוגלת.
"אני מאמינה בזה. אבא שלי הוא כל יכול. אבא שלי, אם היו שתי שמלות והייתי שואלת אותו איזו לקנות הוא היה אומר 'תקחי את שתיהן'. אם זה היה תלוי באבא שלי הוא היה נותן לי גם את התינוק וגם את התפקיד. אבל כנראה הוא יושב שם לרגלי אלוהים", היא מחייכת, "ואלוהים הקשה את ליבו ואמר, 'היא אמרה שהיא מוותרת? שתוותר'. וזה מה שקרה. קרן מור קיבלה את התפקיד. כששיחקנו יחד ב'הורסת' והבת שלה נכנסה להיריון סיפרתי לה שלי יש נכד כי היא קיבלה את התפקיד ההוא".
אז את לא מתחרטת על העסקה.
"ממש לא הייתי צריכה. כשאורן הייתה בהיריון אני עזבתי הצגה באמצע החזרות כי ידעתי שאני לא יכולה להתחייב להצגה וחלילה להיות רחוקה. אבל מהרגע שהוא נולד, הקריירה שלי נסקה. בשלוש שנים שהילד הזה חי עשיתי שלוש הצגות ושתי סדרות, בסוף הוא דווקא הביא לי את המזל".
ועכשיו את משחקת בסדרה לילדים.
"נורא רציתי סדרת ילדים כי יש דור חדש שלא ידע את יוסף. עד עכשיו הייתי האמא של לי בירן מ'אובוי' ואני רוצה שהדור הצעיר יכיר אותי. עכשיו גם הנכדים שלי צופים בזה".
