גם יותר מ-60 שנה אחרי שראשון מהגרי העבודה מטורקיה הגיע לגרמניה, לא ברור אם המקף שבין ה"גרמני" ל"טורקי" הוא יותר מחבר או מפריד. המהגרים ההם חצו את אירופה עם מזוודה וחלום על חיים טובים יותר במערב, אך ההגירה הפכה להגירע. נכון ל-2020, הטורקים הם המיעוט האתני הגדול ביותר בגרמניה ולפי מחקרים אקדמיים שעוקבים אחרי התפתחות דמוגרפית לפי מוצא אתני, מונים כשבעה מיליון תושבים.
יש כמה דרכים שבעזרתן אפשר להתחיל לנסות ולהבין את היחס של חלק מהגרמנים לאוכלוסייה הטורקית שחיה ביניהם. אפשר למשל לצפות בסדרה "הכלבים של ברלין" בנטפליקס. הסדרה האלימה (והמאוד מומלצת) הזאת מפגישה בין שוטר ממוצא טורקי לבלש גרמני עם עבר ניאו-נאצי, שנאלצים לגלות ביחד מי רצח את הכוכב ממוצא טורקי של נבחרת הכדורגל של גרמניה, רגע לפני שזו מארחת את הנבחרת הטורקית למשחק טעון. דרך נוספת להבין את הסוגייה הטורקית-גרמנית הסבוכה היא דרך המוזיקה שהמהגרים מטורקיה, ובהמשך גם בניהם ונכדיהם, יצרו בגרמניה לאורך השנים, כפי שזו מתוארת בסרט "אהבה, כסף, מוות" (Love, Deutschmarks and Death, במקור) שיוצג בפסטיבל דוקאביב הקרוב ובהמשך ישודר גם ב-yes דוקו.
הסרט המרתק הזה נפתח בסצנה שבה רואים נגן סאז טורקי מספר על חלומו לקבל שיחת טלפון מנאס"א עם בקשה שינגן דבר מה על הירח. המוזיקאי מדמיין את עצמו בחליפת אסטרונאוט עם כבל שמחבר אותו לחללית, אבל הכבל היחיד שנראה על המסך בסצנה המדוברת הוא זה שמחבר בין כלי הנגינה שלו והמגבר. הנגן פורט מהלך בלוז טורקי חשמלי בחדר, אבל בראשו הוא מנסה להחליט מה עליו לנגן שם למעלה. בעת הצפייה בו רצוי לדמיין אותו מרחף בחלל - גם כי הוא כובש בכנותו, ובעיקר כי מצבו על כדור הארץ טיפה פחות אופטימי.
מהגרים יוצאים לדרך עם חלומות
רבים עזבו את ארץ הולדתם, לרוב בלי כוונה לחזור, עם רצון או צורך בשינוי. וגם מוזיקאים חולמים, בלי קשר לשפה שבה הם כותבים או לכלי שהם מנגנים עליו. סיבות לעזוב את טורקיה בשנות ה-60 היו בשפע. בקושי 15 שנה אחרי שהובסה במלחמת העולם השנייה, גרמניה החלה בתהליך פיתוח מואץ שיהפוך אותה, תוך פרק זמן לא ארוך, למדינה המשפיעה באירופה - הפעם לא בעקבות דרכו של צורר מטורף עם תוכנית להשמדת המונים, אלא דרך תכנית כלכלית סופר-יעילה. גרמניה של ראשית הסיקסטיז נזקקה לידיים עובדות ולטורקים, ולא רק להם, היו אותן. כמו האוכל הטורקי, המוזיקה הייתה ועודנה הקשר בין המהגרים לבית שעזבו.
לא בכדי המארק הגרמני מופיע בשמו של סרט התעודה המטלטל הזה; בכמה סצנות במהלכו נצפות חנויות תקליטים ישנות ואספני מוזיקה המתארים את מחירי הקסטות בזמנו - 12 מארק (כ-17 שקלים), והיו גם זולות יותר, ב-10 מארק. הן יוצרו בגרמניה והכילו תוכן טורקי למהדרין, בדיוק כמו אלו שקנו אותן והאזינו להן. המארקים היו הסיבה שהטורקים ואחרים זרמו לגרמניה ולמערב בכלל. בקטע ארכיון אחר רואים נהג מונית טורקי המציע לקחת אנשים בכיוון אחד - אל העתיד; לקלן, למינכן, להמבורג ולאסן. לא רוצים לרדת שם? אפשר להמשיך איתו גם לבלגיה או להולנד. במסגרת היציאה הטורקית לאירופה, מוצג גם רוכל המציע למכירה מילונים טורקיים-גרמניים, לצד דגלים עם הסהר והכוכב, כדי שיזכרו מאיפה באו. גם לולא הדגלים, רבים מאלו שקיבלו את המהגרים בארצם החדשה שמחו להזכיר להם שגם אם הם הצליחו להגיע עד לכאן, הם עדיין משם.
לפני שהעובדים הטורקים זכו באישור לנוע מערבה, הם עברו סדרת בדיקות רפואיות. שקלו ומדדו אותם, ערכו להם צילומי רנטגן ולקחו מהם דם כדי לבדוק שהם כשירים לעבודה. כל ניסיון השוואה לבדיקות דומות שרופאים גרמנים בחלוקים לבנים ערכו 15-20 שנה קודם לכן הוא על אחריותכם בלבד (בקטעי הארכיון ששולבו בסרט, המהגרים נותרו לפחות בבגדים תחתונים ולא הופשטו לגמרי).
עוד בפסטיבל דוקאביב
לגרמניה הפורחת של הסיקסטיז נהרו אנשים ממדינות שונות בעלות מדיניות כלכלית נכשלת במזרח ובמערב אירופה; מיוגוסלביה, מיוון, מפורטוגל ומאיטליה בעוד טורקיה סיפקה את עיקר כוח האדם החסר. למהגרים האלו דאגו להסביר - בגרמנית פשוטה ובהגייה איטית המדגישה כל הברה - שהם זרים. כשמסבירים לך שאתה זר, וכשאתה לא נראה כמו השכנים שרק עברת לגור לידם (השיער השחור, השפמים של הגברים, המטפחות שעל ראשי הנשים) אתה גם מרגיש ככה. מתוך הזרות המחאה באה לידי ביטוי גם באמצעות המוזיקה. מאחד מהמהגרים-פועלים ההם שידע גם לשיר ולנגן, ביקשו לעשות קצת שמח לחבריו שבמפעל. אבל במקום לכתוב שירי הלל לביתם החדש הוא שר להם על הגלות. הוא ואחרים הפכו לגיבורי מעמד הפועלים החדש של גרמניה. בערבים, אחרי עוד יום עבודה ליד פסי הייצור במפעלים, בכבישים או בפינוי הזבל, הטורקים שבגרמניה לבשו את החליפה הטובה שבארון, העבירו עוד ויש גאה על השפם ויצאו למועדונים כדי להיזכר בצלילים מהבית. בקטע מכתבת ארכיון אחרת המשולבת בסרט, הם מוצגים בעיני הגרמנים כ"רע הכרחי". בלא מעט שירי מחאה טורקיים שנכתבו אז בגרמניה היחס לגרמניה הקולטת נע בין שקר גדול לאכזבה מרה.
4 צפייה בגלריה
גם מוזיקאים חולמים, בלי קשר לשפה שבה הם כותבים או לכלי שהם מנגנים עליו. "אהבה, כסף ומוות"
(צילום: מתוך הסרט)
הקליטה הייתה קשה, אך במקביל תעשיית המוזיקה הטורקית בגרמניה הלכה והתבססה. מלבד הופעות במועדונים הוקמו אולפנים שהקליטו את הזמרים, הזמרות והלהקות, נוסדו חברות תקליטים ונפתחו חנויות שמכרו את הסינגלים והקסטות הטורקיים תוצרת גרמניה, גם לשכנות ממערב אירופה שגם בהן התבססו קהילות מהגרים מטורקיה. מהפן המוזיקלי, מדובר היה בסיפור הצלחה: אחת הזמרות המובילות מאז מספרת בסרט שהיא מכרה בשעתו כ-700 אלף עותקים מאלבומיה, הקליטה מאות סינגלים והוציאה עשרות קסטות. אחרים מכרו אפילו יותר. העיתונים בשפה הטורקית שהחלו לצאת לאור בגרמניה הפכו אותה ואת הקולגות שלה לכוכבים. אולם בתקשורת הגרמנית הכללית לא היה להם זכר. כן, קצת כמו המוזיקה המזרחית שנוצרה בישראל בשנות ה-70, שהושפעה לא מעט מצלילים שנולדו בטורקיה.
עבדים של המכונות
משבר הנפט העולמי ב-1973, שנוצר בעקבות מלחמת יום כיפור, לא הקל על המתח שבין הגרמנים לטורקים בגרמניה. במערכון מוזיקלי ששודר בטלוויזיה הגרמנית בזמנו הם ויתר המהגרים מוצגים כ"עובדים אורחים". במפעלים שבהם פרצו שביתות בדרישה להעלאת שכר נוצרה הפרדה בין זכויות העובדים הגרמנים והלא-גרמנים. מהגרי העבודה השובתים ראו בעצמם עבדים של המכונות. הם דרשו גם תוספת לימי החופשה השנתיים, כדי לנסוע לראות את המשפחה שנותרה בטורקיה. שיר מחאה טורקי מהימים ההם מגדיר זאת טוב יותר מכל פריים מהפגנה זועמת - "הם רצו עובדים, אבל הגיעו בני אדם".
בסבנטיז, המחאה המוזיקלית כבר לא באה לידי ביטוי באמצעות כלי נגינה אותנטיים מהמולדת הישנה, בשלב זה היא כבר לוותה בצלילי רוק שמוזיקאים ממוצא טורקי החלו לשיר בגרמנית. המוביל שבהם היה ג'ם קארג'ה (Cem Karaca), יליד איסטנבול שלמד בקולג' האמריקאי בעיר ושמע באדיקות מוזיקה מערבית. בתחילת דרכו הוא נשמע כחיקוי לטום ג'ונס עם קול גדול ועיבודים מוזיקליים מתקתקים, אולם בהמשך, כשהקים את להקת Moğollar (המונגולים), הוא הפך לזמר רוק כבד יותר ומחאתי שגם גרמנים למדו לחבב והוא לא היה היחיד.
4 צפייה בגלריה
כמה מהמוזיקאים המופיעים בסרט עוד סופרים את הטיפים הנדיבים שקיבלו אז. מתוך "אהבה, כסף ומוות"
(צילום: מתוך הסרט)
עם השנים התאפשר למהגרים מטורקיה להביא את בני משפחתם שנשארו מאחור. גם כוכבי מוזיקה וקולנוע מטורקיה החלו להגיע לסיבובי הופעות מצליחים בגרמניה. מרכז סצנת המוזיקה הטורקית התבסס בברלין, אז עדיין עיר חצויה. המוזיקה דווקא הייתה מעורבת, מיקס טורקי-גרמני בשפה ובכלי הנגינה: גיטרות חשמליות לצד רקדניות בטן; קאנון, דרבוקה וכינור בהרכב שבו הבסיסט מנגן על גיטרה תוצרת פנדר. בבזאר הטורקי בברלין היו אז למעלה מ-20 חנויות שמכרו קלטות וידאו ומוזיקה, ונערכו הופעות בכל ערב. לא כל המוזיקה שבוצעה ונוצרה שם עסקה במחאה. רובה הוקדש לאהבה - נכזבת וממומשת כאחד.
השילוב בין הקיטש (בכל זאת, האייטיז) למוזיקאים שהחלו להופיע בחתונות, הוליד תופעה מעט מוזרה - זמר טורקי ששר בסגנון ערבי עם גיטרה חשמלית, בעוד אחד מהאורחים דוחף לו שטר לתוך החולצה. כמה מהמוזיקאים המופיעים בסרט עוד סופרים את הטיפים הנדיבים שקיבלו אז. מי שהתעצל להדביק את השטרות על מצחם, פשוט זרק לכיוון הבמה את הכסף. גם את הזוג הצעיר ריפדו אז בשטרות שחוברו בסיכות ביטחון. רקדנית בטן אחת מספרת על אלפי מארקים שהרוויחה בכל לילה. הצמא לבידור טורקי הוליד תת-תופעה ייחודית: זמרת גרמנית עם בלונד קומפלט, ששרה בטורקית באירועים משפחתיים של מהגרים. לטובת הזוגות צעירים דאז וחברי הלהקות בדימוס, יש לקוות שאף נציג מרשויות המס בגרמניה לא יצפה בסרט.
הדור הבא של המחאה
השופוני הזה במזומן צורם למול הסצנות הקשות המתארות את מצבם של חלק מהילדים שהמהגרים הורשו להביא כעת לגרמניה, שבזמן שההורים שלהם עבדו הם הסתובבו ברחובות. כמה מאותם הילדים, שהפכו בהמשך לזמרי היפ-הופ, מספרים בסרט בכאב על ילדותם. הם היו תלושים: כבר לא טורקים, אבל גם לא גרמנים. גם בבית ספר הם סבלו, ולא רק עקב הצורך לתרגל את כללי הדקדוק הגרמני. בקטע ארכיון נוסף בולט הניגוד בין הדירות העלובות שבחלקן השירותים מוקמו בחוץ בקור, לצד המקלחת החמה שזמינה רק בתוך גיגית במטבח - למול ערמות השטרות שפוזרו בחתונות.
ואם הפער הזה לא צורם דיו, בשנות ה-80 גם החלו בגרמניה הפגנות אלימות נגד הטורקים ושאר הלא-גרמנים מצד ניאו-נאצים ואנשי ימין קיצוני. במחצית השנייה של העשור ובראשית שנות ה-90, ההפגנות הפכו להתקפות טרור שבחלקן נשרפו משפחות שלמות בערי גרמניה. התגובה המוזיקלית הטורקית לגל השנאה הגיעה בדמות שירי ראפ זועמים (בחלקם שולבה גם האנטישמיות הגרמנית הישנה כלפי היהודים). לדברי כמה מהיוצרים המתראיינים בסרט, בהם חברי הרכבים כמו "הכוח האיסלמי" ו"קרטל", השירים תפקדו כהגנה עצמית. בהמשך הם עברו להתקפה. בשירים שביצעו בטורקית, וגם קצת באנגלית ובגרמנית, הם שילבו סאמפלים מהמוזיקה הטורקית שנוצרה בגרמניה בשנות ה-60 וה-70. אחריהם צמחו הרכבים פופיים יותר ששרו בגרמנית על זהותם הטורקית. כוכב עבר אחד מספר שגם ילדים גרמנים למדו לחבב אותם, ושבהשראתם החלו לשלב סלנג טורקי בדיבור שלהם.
הגם שהסרט "אהבה, כסף, מוות" מוצג במעמד צד אחד בלבד, ומשרטט נרטיב ברור שהתרחש בשנים מסוימות ובמדינה ספציפית, הוא מהווה עוד הוכחה כואבת לכך שגזענות תתקיים כל עוד יהיו בני אדם בעולם. חלק מהמרואיינים בסרט, שהגיעו לגרמניה לפני 60 שנה כילדים, מגדלים בה היום נכדים. בסצנת הסיום מספרת חבורת מוזיקאים בדימוס על המפגשים שהם עורכים באותו הפארק בברלין שבו חוו אהבות ראשונות ולמדו לרכוב על אופניים. הם כבר לא ילכו לשום מקום, איכשהו גרמניה הצליחה להפוך לבית שלהם.
