כשהנשיא טראמפ עזב את ישראל בתום הביקור האחרון שלו בארץ, ביום שובם של החטופים החיים באוקטובר האחרון, הוא ביקש שהמטוס הנשיאותי ישנה את מסלולו ויעבור לאורך חופה של תל אביב. הוא מן הסתם התרשם מתנועת המתרחצים הערה, מהטיילת ומריבוי לוגמי האספרסו בעיר, אבל הסיבה הרשמית לשינוי הייתה מיצג ענק שהקים מול שגרירות ארצות הברית מטה משפחות החטופים, ושכלל את שמו של טראמפ ופורטרט שלו בסמוך לדגל ישראל ענק שנצבע בחול. זה היה הדובדבן שסיים את החודשים הארוכים שבהם השקיעו המשפחות וחברי המטה את מיטב מרצם בפנייה לטראמפ, כשהם מנסים לנגן על כל מיתר אפשרי בליבו.
"אנשים קלטו שמה שעובד אצל טראמפ זה האגו", מסביר הצלם רני גרף, חבר בסיירת הצלמים שליוותה את המטה, "ולכן התחילו, למרות ההבדל העצום בין הדעות שלנו לדרך של טראמפ בארצות הברית, להגיע להפגנות עם שלטי פריסה ענקיים עם הכיתוב Trump Save Us, ועודדו אותו ללחוץ על נתניהו - כי היה ברור שנתניהו לא יעשה כלום. היו שם הרבה רחפניסטים שצילמו את זה מכל הכיוונים, וגם באנרים ענקיים שקראו לטראמפ לעשות משהו. בשלב מסוים שלחנו סרטון לבית הלבן וצירפנו את כל תמונות הסטילס שלנו, ואנחנו יודעים שטראמפ מאוד התרשם מזה, וגם פרסם את אחד הצילומים האלה בחשבון הטוויטר שלו".
לדעתך זה קידם את החזרת החטופים החיים?
"בלי הלחץ מהרחוב, שבשלב מסוים לא הופנה כלפי הממשלה שלנו אלא כלפי נשיאות ארצות הברית, זה לא היה קורה. טראמפ אמר בפירוש: 'האנשים בישראל אוהבים אותי', ולפני כמה שבועות, בערב הבוז הגדול בככר החטופים, ראית את החיוכים הקטנים של הנציגים שלו כשהקהל צעק בוז לנתניהו, והיה ברור שהבוז הזה לא נועד לטראמפ. אני חייב לומר, וכואב לי כמעט להודות בזה כי אני לא הייתי בוחר בו אם הייתי אזרח אמריקני, אבל אם הוא לא היה נשיא נבחר בארצות הברית החטופים לא היו איתנו היום. כי עבור בריון כמו נתניהו היה צורך בבריון אחר, אחד שידחוף אותו לפעולה ויגיד לו מה לעשות. פשוט לקחנו את הבריון הכי גדול בשכונה, פנינו לאגו שלו וזה עבד".
אותה מצלמה שליוותה את גרף, 63, בימי המאבק להחזרת החטופים, הייתה באמתחתו גם בימים שהגיעו אחרי 7 באוקטובר, כשמצא את עצמו משנע ברכבו הפרטי סיוע לאנשי הפזורה הבדואית בנגב. גרף, בעל הוצאת ספרים ("גרף") ובעל תואר בקולנוע ובמשפטים, מעיד על עצמו שרק בשנים האחרונות החל להתמסר לנטייה שלו דווקא למדיום הויזואלי. "מאז שהייתי בן 11 ואמא שלי קנתה לי מצלמת קופסא", הוא מספר. עיקר גוף העבודות שלו מורכב בשנים האחרונות מתיעוד המחאות בבלפור ובקפלן ("כשאנשים מגיעים עם מגאפון אני מגיע עם מצלמה"), ובשנתיים האחרונות הוא ליווה באופן שוטף את קהילת המשפחות שפרשה מכיכר החטופים ועברה לשער בגין.
יומיים אחרי 7 באוקטובר מצא את עצמו גרף בסיטואציה סוריאליסטית למדי - נוסע בכבישים ריקים ממכוניות, מסביבו נוסעים רק נגמ"שים ומשוריינים, עם ברוס ספרינגסטין בפול ווליום, מרחק של שעה וחצי נסיעה מתל אביב אל הפזורה הבדואית, נושא מזון ומוצרי סיוע. זה התחיל בעקבות בקשה מחברה של גרף, שקיבלה מאשה שהכירה המתגוררת בפזורה דיווחים על מצוקה קשה, והמשיך בעקבות החיבור האמיץ שנוצר בינו ובינם. עם הזמן הוא הבחין בתהליך שהולך ומואץ בקרב אוכלוסיית היעד: הנשים החלו ליזום פרויקטים שאמורים היו להקל על הקושי, ועל הדרך גם חוו סוג של שחרור, או לפחות תחילתו של אחד, מעול הפטריארכיה שתחתיו הן חיות.
"הם סבלו המון מאז 7 באוקטובר", מספר גרף, "חלק נחטפו, והיו ילדים או אנשים שנהרגו כי אין להם בכלל אמצעי מיגון. פגשתי משפחה אחת ששכלה ארבעה ילדים בבת אחת, מטיל או מרסיסים של טיל. הם פשוט היו באותה נקודה בבית ומשהו נפל עליהם".
מאחר וגרף הוא בעיקר צלם, המצלמה נסעה איתו ובשלב מסוים גם יצאה מהנדן. בתוצאות אפשר לצפות בתערוכה "קולות פזורים" במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי, PHOTO IS:RAEL, שיתקיים בין מ-19 עד 29 בנובמבר במרכז ענב ובגן עופר בתל אביב. בתחנה הראשונה גרף פגש בנור, אשה ממשפחה מבוססת יחסית שהתגוררה בלקייה, מועצה מקומית בדואית, והיא זו שאספה ממנו את המטען. אחרי כמה ביקורים היא הציעה לערוך לו סיור בפזורה הסמוכה. "היא נכנסה למכונית שלי ונסענו רק שנינו", הוא משחזר, "שזה נועז יחסית עבורם, אבל היא ישבה במושב האחורי. נסענו למקום שהדהים אותי, לא חשבתי שבישראל 2025 אני אראה עוני כל כך נורא, זה הזכיר לי את הפאבלות של ברזיל. משפחות שגרות בפחונים או בתים רעועים בלי חשמל או מים זורמים, דברים שנראים לנו מובנים מאליהם. אין מכולת בסביבה.
"היה מוזר לראות את ההבדל בין הבתים בלקייה, שלפעמים חשבתי שאני עובר לגור שם מחר, בתי משפחות ענקיים, לפזורה שמסביב, ולפעמים זה הבדל של כמה מאות מטרים. שם יש פחונים, בתים מטולאים, לא תמיד עם חשמל, לפעמים הם גונבים אותו מאיפשהו. ונוסף לכל יש את היחס המחפיר של מדינת ישראל כלפיהם, ואני לא אאשים פה את ממשלת נתניהו כי זה התחיל הרבה קודם. תוסיפי לזה את העובדה שזאת חברה מאוד פטריאכלית".
עם הזמן, וככל שהרחיב את מעגל ההיכרות בעיקר עם הנשים הבדואיות, הבחין גרף בשינוי מתהווה מול עיניו. "דווקא הנשים שלא זזו בלי אישור של הבעלים, לקחו יוזמה", הוא מתאר. "נור, שהיא אשה מאוד חזקה, יזמה פרויקט לנשים בדואיות שיצרו דברים שאפשר למכור, כמו רקמות, כדי להרוויח קצת כסף. נשים שהיו במקום מאוד נמוך תפסו יוזמה. הן פתחו באמצע המדבר חדרים קטנים, חדרי אספקה, ולשם הם הביאו את כל המצרכים שהבאנו ופיזרו אותם בחדרים האלה. לפעמים זה היה חדר אחורי בבית של משפחה ולפעמים חדר באמצע שום מקום, שמשם אפשר היה להגיע ולקחת דברים. חוץ מזה הן פתחו גם פרויקט קיימות ולמדו לעשות חקלאות קטנה, ירקות ופירות באמצע שום מקום כדי שתהיה להם גישה לאוכל טרי".
אירועי 7 באוקטובר לא פסחו גם על האוכלוסיה הבדואית בנגב. המקרה המפורסם הוא של החטוף פרחאן קאדי, אב ל-11 שחולץ בחיים ממנהרה בדרום הרצועה על ידי צה"ל. 13 בדואים קיבלו אות הוקרה על סיוע תחת אש בחילוץ ופינוי פצועים מהתופת והצלת צעירים ממסיבת הנובה. רבים מבני החברה התנדבו בימים שלאחר 7 באוקטובר לעבודות סיוע, פעילות שתרמה לתחושת השייכות לחברה הישראלית. מצד שני הפערים הורגשו ביתר שאת – ישובים רבים סבלו מהיעדר מיגון ואזעקות, ושירותים ציבוריים היו מוגבלים וחשופים יותר לפגיעה. להבנתו של גרף, 7 באוקטובר האיץ את תהליך היוזמה האישית בקרב החברה הבדואית, בעיקר הנשים.
"אני חושב שהם קלטו באיזה מצב הם נמצאים", הוא מסביר. "וראיתי גם התפתחות ביחס כלפיי, אגב. בהתחלה בגלל שאני גבר אסור לגעת, אסור להתחבק, ויש תנועה שעושים במקום חיבוק. בפעמים האחרונות חלק מהן הרשו לי לחבק אותן, וזה הגיע מהן אגב. עדיין היו נשים שביקשו לא להצטלם. בימים הראשונים, אגב, בקושי צילמתי בכלל, ואחת התמונות הראשונות שצילמתי היתה בדרך לישוב בדואי כלשהו, כשבכניסה פתאום התחילה סופת אבק. עצרתי, יצאתי מהמכונית וצילמתי את הישוב עם עמוד אבק ענק מאחוריו. תמונה אחרת שאני אוהב וגם היתה אחת הראשונות שצילמתי כשירדנו לפזורה, היא של שני ילדים בדואים מתקרבים אלינו על שני חמורים לבנים, ומאחוריהם ענק אבק. זה הזכיר לי סרטי ניאו-ריאליזם איטלקיים משנות ה-50"
למדת משהו על ההיררכיה החברתית שלהם?
"זאת חברה פטריאכלית. אפילו נור, שהיא אשה מתקדמת ועושה הכל בשיתוף עם בעלה, אם לא היה את האישור אני לא חושב שהיא הייתה פועלת ככה. אני רוצה להאמין שזה משהו שמשתנה עכשיו. אני זוכר שישבנו באחד הבתים ושתינו קפה על דשא מלאכותי וכסאות פלסטיק. אחת הנשים אמרה לבעלה שהחדר האחורי שלהם הולך להיות חדר אספקה, ונור אמרה לי: 'היא כבר בדרך להשתחרר'".
השחרור של הנשים זה משהו שמדובר אצלם?
"אני לא יודע אם זה מדובר אבל אני בהחלט רואה את זה קורה. אני יודע שחלק מהם הפכו מודעים חברתית. כשהם התחילו את פרויקט חדרי האספקה במדבר הם הזמינו אותנו לבוא ולצלם, ואפילו הביאו צוות וידאו משל עצמם כדי לצלם את זה לצרכי יחסי ציבור".
לבדואים יש בארץ דימוי מסוים. מקשרים אותם עם גניבות, פרוטקשן, עם נהיגה פרועה בכבישים.
"אני גר בתל אביב אז אולי הדימוי הזה זה לא היה חזק אצלי. שמעתי את הסיפורים ואני מניח שרובם אפילו נכונים, שהם קיימים אצלם כמו בכל חברה. אני פגשתי אנשים מסוג מאוד מסוים. אם הייתי חי שם וחווה מקרוב, הייתי בטח מגלה דברים פחות נחמדים. אני כן יכול להגיד שמדינת ישראל לא מתייחסת אליהם כמו שצריך. הם לא מקבלים לעולם אישורי בנייה, ולפעמים הם נאלצים לבנות בלי אישור. פעם הגעתי ללקייה ונור אמרה לי: 'אתה זוכר שפעם היה פה רחוב? כבר אין. מדינת ישראל הרסה את הבתים מהרגע-להרגע והשאירה אותם ברחוב'. אז אני מבין שצריך אישורים אבל אי אפשר לעשות דבר כזה, וזה קורה רק בחברה הזאת. לא נראה לי שיהודים בלי אישורי בנייה מקבלים את אותו היחס".
התרשמת שהם מיואשים מהיחס של המדינה?
"אני לא חושב שהם מיואשים אבל הם בהחלט מרגישים מקופחים. לא רק שהם לא מיואשים, ראיתי שם המון שמחת חיים. רואים את זה בעיקר בתמונות עם הילדים".
זה התחבר לך באופן כלשהו לתיעוד של המחאה?
"במובן מסוים זה היה המשך לצילומי המחאה שלי. את הבחורה שחיברה אותי לשם פגשתי במחאה. באופן כללי אני מרגיש שהשלטון הנוכחי מחריב את המדינה ודופק אותנו, והנה חברה שנדפקת אפילו יותר, בגלל התנאים הסוציו-אקונומיים שלה. ואני תמיד בעד האנדרדוגס".
