בפסטיבל קאן ה-76 שנפתח אתמול (ג') לא יהיה אף נציג ישראלי במסגרות השונות. וזה כמובן מצער, מקומם ומבאס. וכמובן מעורר געגועים לימים יפים יותר - במהלך תולדות הפסטיבל, 18 סרטים ישראלים זכו להיכלל בתחרות הראשית ולהתחרות על פרס הסרט המצטיין (שכיום נקרא דקל הזהב). חלקם אף זכו בפרסים. בכלל, מערכת היחסים של פסטיבל קאן עם הקולנוע הישראלי מורכבת, ליעתים טעונה והיא ידעה עליות ומורדות. אפשר לאבחן שתי תקופות זוהר, שביניהן פעורה היעדרות של 25 שנה: שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 (שיסוקרו בכתבה הזאת) ומ-1999 עד 2021 (שאותן נסקור בחלק השני של הכתבה). בכתבות הללו קיבצנו את כל הסרטים כחול-לבן, שניסו לזכות בפרסים הנחשקים - ההישגים והאכזבות, האנקדוטות והפתעות, הקוריוזים והסקנדלים.
גבעה 24 אינה עונה (1955)
בספר דברי הימים של קאן שמור מקום של כבוד לפסטיבל ה-8 במספרו, שנערך בשלהי אפריל 1955 - ולראשונה חולק בו פרס "דקל הזהב" לסרט הטוב ביותר ("מרטי" בבימויו של דלברט מאן ובכיכובו של ארנסט בורגניין היה הזוכה המאושר). אבל זאת לא ההיסטוריה היחידה שנרשמה באותה מהדורה: זאת הייתה הפעם הראשונה שסרט ישראלי התקבל לתחרות הרשמית: "גבעה 24 אינה עונה", ההפקה הגדולה, המושקעת והחלוצית של תעשיית הקולנוע שלנו, שנוצרה בתנאים קשים במיוחד ומצאה את עצמה מתמודדת מול יצירות של במאים גדולים כמו איליה קאזאן, אדוארד דימטריק, אוטו פרמינג'ר, קרול ריד וויטוריו דה סיקה.
"גבעה 24 אינה עונה", שבויים על ידי תורולד דיקסון האנגלי על פי סיפור של צבי קוליץ, מתרחש בתקופת המנדט הבריטי ובמלחמת השחרור. הסרט נפתח ב-1948 בגבעה 24, שחולשת על הכביש לירושלים. משקיפי או"ם מנסים לפסוק למי היא שייכת ומוצאים בה ארבעה לוחמים מתים. אחד הלוחמים הוא גבר אירי ששירת במשטרת המנדט הבריטית, התאהב במורה החיפאית מרים מזרחי (חיה הררית) ובשל האהבה בחר להילחם בשירות הכוחות הישראלים. "'גבעה 24 אינה עונה' זכה בהצלחה אמנותית ועסקית רבה בפסטיבל קאן", נכתב בעיתון "דבר" במאי 1955, "ג'ק פדואה אחד המפיקים אומר שהסרט זכה בקאן בהערכה רבה מזו בישראל. בעת ההצגה בפסטיבל נראו באולם אנשים מכל קצווי תבל והיה צריך לקיים עוד שתי הצגות נוספות לפי בקשת באי הפסטיבל".
חבר השופטים בהובלת המחזאי-הבמאי הצרפתי מרסל פניול התלהב מהביצועים של הררית, שהלכה לעולמה מוקדם יותר השנה, ופסק שהיא ראוייה לציון לשבח. "ידיעות אחרונות" פירגן להררית ובעמוד הראשי ב-12.5.1955 התפרסמה ידיעה שבה נאמר ש"החלטות אחדות של חבר השופטים התקבלו במחאות קולניות. לעומת זאת התקבל הציון לשבח של חיה הררית בהתלהבות כללית".
מבחינת הררית, הביקור והזכייה בריביירה הצרפתית השתלמו: במהלך הפסטיבל היא נתקלה בבמאי ויליאם ויילר, הוא התרשם וכעבור שנים אחדות ליהק אותה לתפקיד הנשי הראשי של "בן חור", שזכה ב-11 פרסי אוסקר.
איי לייק מייק (1961)
הפסטיבל קאן ה-14 זכור בעיקר בגלל התיקו שנרשם בין "וירידיאנה" המופתי של לואיס בוניואל הספרדי-מקסיקני לבין "ההעדרות הממושכת" של אנרי קולפי הצרפתי בקרב על דקל הזהב. אבל את הישראלים עניינה ההשתתפות של הסרט "איי לייק מייק" של פיטר פריי בתחרות הרשמית. מירה אברך, כתבת החברה המיתולוגית של "ידיעות אחרונות", נשלחה לסקר את מעללי המשלחת הישראלית בריביירה הצרפתית ובין היתר תיארה את החששות של דוד קאטאריבאס, נספח התרבות של ישראל בצרפת, שתהה כיצד אפשר לפרסם את הסרט לקהל הרחב: "אני מחבב את מייק אבל עליי לדאוג שכולם יחבבו את מייק. ואין פרסומת. בקושי יודעים על קיום הסרט. אין תמונות. אין תא מיוחד לישראל כמו לשאר הארצות. אין עלוני פרסומת טובים".
"איי לייק מייק" המבוסס על מחזהו של אהרון מגד הוא סאטירה על החלום האמריקני של ישראלים רבים בשנות ה-50 וה-60. העלילה עוקבת אחר ההרפתקאות של מייק אברהמס (סיי גיטין), מיליונר יהודי מטקסס המגיע לארץ וחווה כאן הרפתקאות. לבכורה בקאן הגיע הבמאי פריי, ובמסיבת עיתונאים לרגל ההקרנה אמר כי: "העולם ראה די והותר יהודים בוכים. אנו רוצים לתת קצת שלווה לקהל שלנו. איננו זקוקים לרחמים. נהיינו לעם, כמו כל עם אחר. הנוצרים יכולים לבקר בארצנו בשלווה גמורה - איננו אוכלי אדם".
ג'יי ריפה, שליח סוכנות הידיעות האמריקנית AP לפסטיבל, סיכם את התגובות ל"איי לייק מייק": "הקומדיה הישראלית עוררה הפתעה נעימה בקרב קהל הצופים, אשר סבר שזהו סרט עליז בהחלט. דעת המבקרים הייתה פחות נלהבת והם הגדירו את הסרט כבינוני".
בעל החלומות (1962)
ב-1962, הרבה לפני "ואלס עם באשיר", שיגרה ישראל סרט אנימציה לקאן: "בעל החלומות" - סרט ההנפשה הראשון באורך מלא שהונפק בישראל בפרט ובמזרח התיכון בכלל. סרטם של יורם ואלינה גרוס נעזר בבובות גומי שיצר ג'ון בייל ונוצר בתקציב מצומק ובעזרת צוות מינימלי, באולפן שהוקם במיוחד לכבוד ההפקה במחסן בשוק של בת ים. העלילה שנכתבה על ידי האח נתן גרוס הסתמכה על הסיפור המקראי של יוסף וכותנת הפסים - בנו המועדף של יעקב שעורר את קנאת אחיו, נבגד, נמכר לשיירת סוחרים, הגיע למצרים ובסופו של דבר פתר לפרעה את חלומו ומונה לשר האספקה והקיצוב. "בעל החלומות" גם הדגים את החלומות שפתר יוסף בעזרת אפקטים יצירתיים. בין תורמי הקולות: עמיקם גורביץ', שלמה בר שביט, שמואל עצמון, שושנה רביד ועודד תאומי.
בקאן הסרט התמודד מול יצירות של אישים בכירים כמו סידני לומט, מיכאנג'לו אנטוניוני, אנייס ורדה, אוטו פרמינגר וסטיאג'יט ריי. ולמרות תו התקן של קאן והביקורות הטובות, הקהל הישראלי לא התחבר ל"בעל החלומות", והסרט בקושי שרד שבועיים על מסכי תל אביב. גרוס הסתבך בחובות ושש שנים אחרי קאן, הוא החליט לעקור לאוסטרליה, שם עשה קריירה מרשימה בתחום האנימציה.
שלושה ימים וילד (1967)
ב-1967 בעוד מדינת ישראל הייתה עסוקה בתקופת ההמתנה והכוננות לקראת מלחמת ששת הימים, יצאה המשלחת הישראלית להשתתף בפסטיבל קאן ה-20, יחד עם "שלושה ימים וילד" - עיבוד של אורי זוהר לסיפור קצר של א.ב. יהושע. העלילה עוקבת אחר מורה למתמטיקה (עודד קוטלר) שחי בירושלים ומתבקש על ידי האקסית שלו מימי הקיבוץ להשגיח במשך שלושה ימים על בנה הקטן (שי אושרוב).
בזכות הופעתו החזקה והרגישה, קוטלר זכה בפרס השחקן המצטיין, אבל לא נכח בטקס ללקט את הפסלון משום ששב ארצה מיד לאחר הבכורה. בדרכו להצגה בתיאטרון חיפה, הוא התבשר על ההישג העצום. "עצרנו להתרענן בבית קפה בתחנת דלק בבנימינה", משחזר קוטלר. "אלכס אנסקי ששיחק איתי בהצגה נשאר במונית והקשיב למהדורת החדשות. פתאום שמענו את אלכס צועק: 'עודד, עודד, שמעת את החדשות? זכית בפרס השחקן בקאן'. כל יושבי בית הקפה הרימו כוסית לכבוד הזכייה. בחיפה הקהל חיכה עם פרחים. כעבור ימים אחדים, אורי זוהר והמפיק אמציה חיוני חזרו לארץ והביאו לי תעודה, פסלון קטן וחפתים מזהב. הזכייה רוממה את מצב הרוח בארץ בצורה בלתי רגילה".
קוטלר חושב שהשופטים זיהו בדמות שלו ב"בשלושה ימים וילד" מישהו שהוא לא הישראלי הסטריאוטיפי. "הם הופתעו מדיוקן של גבר ישראלי חדש ומורכב, שמתנהג שונה מהצפוי ולא מגלם חייל, במיוחד על רקע המצב הבטחוני באותה תקופה".
טוביה ושבע בנותיו (1968)
ב-3 במאי 1968 התלקחו בפריז שביתות תלמידים וסטודנטים במספר אוניברסיטאות ותיכונים. המפגינים דרשו לכונן סדר חדש. ממשלתו של שארל דה-גול כשלה בדיכוי המהומות. בסופו של דבר, פרצה שביתה כללית ברחבי צרפת שכללה כ-10 מיליון עובדים, ואלה דרשו שיפור תנאים ומשכורות. שבוע אחרי אותה התלקחות, יצא לדרך פסטיבל קאן ה-21. בתחרות הרשמית התחרו סרטים של אלן רנה, ז'ירי מנזל, מילוש פורמן, אלן רנה, אלברט פיני וריצ'רד לסטר ומולם היה צריך להתמודד "טוביה ושבע בנותיו", סרטו של מנחם גולן על-פי כתבי שלום עליכם על טוביה החולב, בכיכובם של שמואל רודנסקי ובטי סגל. בשדה התעופה, כתב "ידיעות אחרונות" עמנואל בר-קדמא שאל את גולן לפני שעלה למטוס, מה סיכוי סרטו לזכות באחד הפרסים. גולן השיב: "המבחר של הפסטיבל הוא עצום. קשה לי לומר. הסרט שלי הוא אפוס של איש ושל תקופה. הוא מאיר תקופה שלמה בחיי העם היהודי – את המעבר בין הגלות האפלה ובין ראשית ההתעוררות הלאומית של העם היהודי, את תקופת הטרם שחר של הציונות. טוביה שלי – סופו שהוא עולה לארץ ישראל".
הפסטיבל עמד בסימן מרד הסטודנטים והשביתות, ובצל הקריאות לבטל אותו. הבכורה של "טוביה ושבע בנותיו" הייתה אמורה להתקיים ב-20 במאי, אבל יום לפני האירוע המשמח, נשיא הפסטיבל רובר פאבר לה ברה, הכריז על הפסקת הפסטיבל, גם מתוך סולדיריות אבל גם מחשש להפגנות, מהומות וקטטות. וכך נכנס הפסטיבל לדפי ההיסטוריה - היחידי שלא הגיע לסיומו ולא חולקו בו פרסים. מבין 28 הסרטים שהיו אמורים להתחרות, רק 11 סרטים הוקרנו. כל ה-17 האחרים לא זכו להיות מוצגים וביניהם "טוביה ושבע בנותיו".
"הכול פתאום התפרק, ואחרי שהבכורה בוטלה, כמובן שמנחם והשחקנים היו מאוכזבים", סיפרה בזמנו יהודית סולה, שהופיעה ב"טוביה ושבע בנותיו". "אליזבת טיילור עזבה את קאן בבהלה, ובכלל כולם ברחו. גם אני הייתי די מבוהלת ולא ידעתי מה לעשות. מנחם גולן חילק לכל אחד מהשחקנים שלו מאה דולר, ואמר: 'עופו לאן שאתם רוצים. איש איש לדרכו'. אני נסעתי לפריז, ומחלון המלון ראיתי את כל המוני המפגינים. זה היה פשוט מדהים".
מצור (1969)
כשביקשתי פעם מגילה אלמגור לבחור את התפקיד הקולנועי הכי טוב שעשתה, היא בחרה בתמר, אלמנת צה"ל המתמודדת עם האבל שלה ועם הסביבה ב"מצור" של הבמאי ז'ילברטו טופאנו, שהתחרה על "דקל הזהב" ב-1969. "זהו סרט פמיניסטי מאוד - בתקופה שבה עשו סרטים על מאצ'ואים וחבר'ה, פתאום עושים סרט על אישה שהיא אלמנה צעירה, שעומדת מול סביבה גברית ועושה מה בראש שלה", אמרה אלמגור. "כולם מנסים לחסום אותה ולשמור עליה מתוך רצון טוב, והיא עומדת על שלה. זהו סרט עם אמירה מאוד חשובה ויש משהו מרשים באיפוק של הדמות. 'מצור' היה גם הפקה משפחתית - הרעיון לסיפור היה שלי והייתי מעורבת בכתיבת התסריט, אישי יענק'לה אגמון הפיק את הסרט הנהדר הזה".
אלמגור נחשבה למועמדת רצינית לזכייה בפרס השחקנית המצטיינת. "אפילו החזירו אותי מהארץ לטקס הסיום, לבוא לקבל את הפרס. מהר-מהר הטיסו אותי, ואפילו אין לי שמלה מתאימה", סיפרה אלמגור ל"ידיעות אחרונות". "ואז אנחנו מגיעים, והאיש בכניסה לאולם אומר: 'שבו בנחת, לא לדאוג. עוד רגע אתם עולים לקבל את הפרס'. ואז הגיעה ההכרזה: השחקנית הזוכה היא ונסה רדגרייב. מאז אני מפחדת להתקרב לקאן. טראומה. הפרס הלך לרדגרייב אחרי שהשופט הסובייטי אמר 'על גופתי המתה יוענק פרס לשחקנית ישראלית'. קיבלתי מברקי התנצלות מהשופטים האחרים, כולל מהבמאי האגדי לוקינו ויסקונטי שעמד בראש חבר השופטים, ואלה נמצאים אצלי עד היום".
התמהוני (1970)
כבר בסרט הביכורים שלו, "התמהוני", הצליח הבמאי דן וולמן להתקבל לתחרות הרשמית. הסרט שצולם בצפת וסמטאותיה עסק בבחור תמהוני, שתקן ומרוחק (טוביה טובי) שעובד כסניטר בבית אבות ומפתח משיכה אפלטונית לקשישה (ברטה ליטווינה) - אותה הוא נוהג לצייר, עד שמתפרצת לחייו צעירה אטרקטיבית (לאורה ריבלין).
המשלחת הישראלית לקאן כללה את ראש עיריית צפת מאיר מיבר, שהזדעזע משחקנית צרפתיה מתחילה שעלתה על שולחן בעיצומה של ארוחה חגיגית והתפשטה. "מר מיבר ההמום הזדעזע עוד יותר, כשהעלמה נטלה כובע טמבל - מאלה שמחלקת המשלחת הישראלית - וכיסתה את החלק הקדמי של גופה", דיווחה זיוה יריב, שליחת "ידיעות אחרונות", "לאחר מכן, ציין מר מיבר בסיפוק ש'דבר כזה לא היה קורה בצפת'". יריב גם ידעה לספר על מערכת היחסים החמה שהתפתחה בין הקולנוענים הישראלים לעמיתיהם המצריים, למרות מלחמת ההתשה שניטשה באותה תקופה. "יש כבר סימנים מעודדים למשא ומתן ישיר ביניהם, ללא תנאים מוקדמים. אולי עוד ייצא שלום מקאן", הביעה יריב את תקוותה.
הזוכה הגדול של קאן 1970 היה "מ.א.ש" - הסאטירה האנטי מלחמתית של רוברט אלטמן. "התמהוני" לא זכה באף פרס, "למרות התקוות שתלו בו כל הישראלים כאן, שהאמינו עד הרגע האחרון, כי השחקנית הקשישה ברטה ליטווינה תזכה באחד הפרסים", כתבה יריב. היא גם סברה ש"הבמאי דן ולמן הגיב באומץ לב נדיר כשהתבשר על תוצאות הפסטיבל" והעובדה שסרטו לא זכה. "'אני חושב שהבחירה של השופטים הייתה מוצדקת", אמר אז וולמן. "'התמהוני' הוא בכלל לא בקליבר של סרטי הפסטיבל. זהו סרט צנוע בעל תקציב קטן, שנעשה בתנאים קשים".
אני אוהב אותך רוזה (1972)
"רוזה כבשה את קאן", כך הכריזה כותרת ב"ידיעות אחרונות" במאי 1972. ואכן "אני אוהב אותך רוזה", סרטו של משה מזרחי על רוזה (מיכל בת-אדם זוגתו של הבמאי) - אלמנה טרייה בירושלים של שלהי המאה ה-19, שצריכה להתחתן על פי המסורת היהודית עם אחיה של בעלה המנוח, אבל מה לעשות שהוא רק בן 11, התקבל היטב גם על ידי הקהל וגם על ידי חלק מהמבקרים הבינלאומיים. "אבן דרך", "מעולה", "משה מזרחי מצדיק את המסורת של קאן לגילוי כישרונות גדולים חדשים", "הסיפור נראה מקומי אבל הוא אוניברסלי", נכתב על הסרט בין השאר. הפסטיבל גם קיבל יפה את השחקנים. "הילד גבי אורטמן מצטלם כל הזמן באדישות של כוכב משופשף", כתב בר-קדמא. "מיכל יפה, מעוררת כבוד על רקע שוק הבשרים הזול של קאן. היא מבוקשת מאוד לראיונות", הוסיף.
היושבים בציון קיוו שבת-אדם, לימים במאית וכלת פרס ישראל, תזכה בפרס השחקנית המצטיינת, אבל סוזאנה יורק הבריטית היא זאת שקטפה בסופו של דבר את הפסלון.
אבו אל-בנאת (1974)
אחרי שנים רבות בהן ועדת שיפוט ישראלית קבעה את זהות הסרט הישראלי המועמד להתקבל לקאן, הרי שב-1974 השיטה השתנה והמפיקים הישראלים התבקשו לשגר את מרכולתם לוועדת השיפוט של קאן והיא זאת שהחליטה האם אחד מהם ראוי להיות משובץ בתחרות. מכל הכבודה הישראלית שנשלחה ב-1974, הצרפתים בחרו דווקא ב"אבו אל-בנאת", סרטו של משה מזרחי על גבר עשיר ומכובד (שייקה אופיר), ספרדי טהור מירושלמי, אב לתשע בנות המשתוקק לבן זכר, שנעזר במכשפים להסיר את הקללה. הפסטיבל נערך חודשים אחדים אחרי מלחמת יום כיפור וההתקבלות לקאן היוותה עבור מזרחי פיצוי על האכזבה ועוגמת הנפש שחווה עם יציאת הסרט בישראל, שיצא כשבוע לפני פרוץ המלחמה ונאלץ לרדת מהמסכים עם פרוץ הקרבות.
עידן פאר, שליח "ידיעות אחרונות" חשף ש"'אבו אל-בנאת' צורף לפסטיבל כל כך מאוחר, עד שלא הספיקו לכלול אותו בחלק מן הפרסומים הרשמיים". אחד העיתונים טרח להסביר שאין לפרש את ההיעדרות הישראלית מהפרסומים כ"אקט פוליטי נגדנו". פאר סיים בעקיצה: "סרטו של מזרחי אינו הדבר הטוב ביותר שעשה עד כה". מזרחי מצידו העיד ש"הקרנת הסרט לוותה במחיאות כפיים רמות". הצופים בקאן אכן חיבבו את "אבו אל-בנאת" והעניקו לו את פרס חביב הקהל. באוגוסט 1974 מזרחי החזיר את הסרט למסכים בארץ, אבל לא הצליח לשחזר את ההצלחה. "אני מניח שהארץ השתנתה אחרי המלחמה וכבר לא היה דחוף לאנשים ללכת לקולנוע ולראות סרטים", נימק מזרחי המאוכזב.
פורסם לראשונה: 08:01, 06.07.21
