הסופרת סאלי רוני זכתה לאחת הפריבילגיות שלא רבים הם הכותבים שנהנים ממנה, ופחות מהם עומדים בה בכבוד. את רב המכר המקסים שכתבה, "אנשים נורמלים", על אהבת נעורים של שני מילניאלים עתירי הורמונים באירלנד, היא התבקשה לעבד לסדרה. למרבה המזל, "אנשים נורמלים" שלה (ושל שותפתה לכתיבה, אליס בירץ') - שעלתה ב-BBC3 בשנה שעברה, בהולו בארצות הברית וכעת גם בישראל (HOT ו-yes) - היא חוויה מתקנת לכל מי שנכווה מעיבודים טלוויזיונים לא מוצלחים לספרים שאהב.
"אנשים נורמלים" – טריילר
סיפור האהבה המתמשך של מריאן (דייזי אדגר-ג'ונס) וקונל (פול מסקל), שני תיכוניסטים יפים וחכמים, מושתת על הנוסחה העתיקה שמפרנסת כל קומדיה רומנטית באשר היא. הם אוהבים אחד את השני, חולקים שפה משותפת, מאמינים שהם היחידים שמבינים זה את זה, נמשכים האחד לשני בצורה חייתית מכוחה של חרמנות נעורים בלתי נשלטת. כולנו היינו שם. האהבה שלהם מתקשה להתממש מסיבות שונות - לפעמים טיפשיות, שמקורן בתקשורת לקויה, מחשש לדחייה או פירוש לא נכון של כזאת, לפעמים ממקומות עמוקים יותר כמו הבדלי מעמדות - ולא באה לידי ביטוי במובן הפרוזאי של המילה, כלומר זוגיות, שגרה, התפכחות אל מול האחר האמיתי במקום השתקפות הפנטזיה, מיאוס, פרידה והכנה למערכת יחסים חדשה. המתח האינסופי שפרנס וימשיך לפרנס אינסוף סיפורי אהבה כל עוד האנושות בועטת ושורדת נגיפים אקראיים.
במקום זה, רוני משאירה את הקורא והצופה שלה תמיד על סיפו של הריגוש, עניין אופייני למערכות יחסים של אנשים צעירים מאוד. זה מסתדר לה טוב עם מה שנהוג לחבר עם דרכי הביטוי המילניאליות: הגיבורים שלה כנים, רציניים מאוד, כמעט חסרי הומור ומלאי רגש. ההיכרות העמוקה של רוני עם חומר הגלם המקורי - ובהתחשב בגילה הצעיר (28), יש להניח שגם עם הדור שהיא חלק ממנו - אפשרה לה לדלג מעל למשוכה שרוב העיבודים הטלוויזיוניים לספרים נופלים בה: היא הצליחה להעביר למסך את המחשבות של הגיבורים שלה, את הלך הרוח שלהם; היא הצליחה לייצר אווירה ולהעביר מסרים ורעיונות שסופר יכול לתאר במילים אבל תסריט נאלץ להמיר בדיאלוגים, מבטים או קריינות, רחמנא ליצלן; ויותר מכל, היא הצליחה לשמור על המורכבות והעומק שאפיינו את הדמויות הספרותיות, מה שמציל את הסדרה והופך אותה לממכרת למרות האופי האיטי והמעט מעגלי שלה.
מריאן היא נערה מחוננת, שגדלה ככבשה השחורה בבית עשיר עם אמא פאסיבית ואח שתלטן ומריר. בתיכון שלה היא הנערה העוקצנית והבודדה שהאחרים לא יודעים איך לעכל. קונל הוא נער פופולרי, ספורטאי מוצלח שמנהל בקלות את התמנון החברותי שמריאן כל כך מתקשה בו. בו זמנית, ומתחת לשטחיות החברתית, הוא אדם רגיש, חכם, שגדל רק עם אמא שהרתה אותו בגיל צעיר. הם כמעט הפכים והמשיכה הפיזית ביניהם היא מהסוג המתפרץ שאין מספיק סופר-טנקרים בעולם כדי לכבות אותו. עדיף פשוט להיכנע לה, או כמו שאומרים הווגונים של דאגלס אדמס - התנגדות לא תועיל.
מה שמוביל אותנו כמובן אל הסקס, שהפך לכרטיס הביקור של הסדרה ולא תמיד בצדק. נכון, מריאן וקונל אולי מחליפים יותר נוזלים מאשר מילים, ולפעמים נדמה שהדיאלוגים הקצרצרים שלהם, שמגובים בלא מעט שתיקות והרהורים, הם רק חלקי הקישור בין סצנות הסקס האינסופיות. אבל לזכותה של ההפקה ייאמר שכמו שאר המרכיבים בסדרה, גם הסצנות החושניות מתאפיינות בריאליזם מחמיא. רוב הסדרות מהעשור האחרון מציגות סקס באחת משתי דרכים - גדול מהחיים או מגוחך ולא סקסי - ו"אנשים נורמלים" (שביימו לני אברהמסון והטי מקדונלד, שישה פרקים כל אחד) מצליחה להתחמק משתי המסילות האלו. הסקס שלה חושני ולא גרוטסקי מצד אחד, אבל ריאלי מאוד מצד שני. זה כמובן לא מזיק ששני השחקנים שבפרונט - ליהוק מושלם לכל הדעות - חולקים כימיה אמיתית שקשה לזייף.
דרמות התבגרות הלכו והתפתחו עם השנים, עד שהפכו במובן מסוים לדרמות שבהן צעירים מתנהגים, חושבים ומדברים כמו אנשים מבוגרים. למרות שאדגר-ג'ונס ומסקל נראים מבוגרים מדי כדי לגלם תיכוניסטים (אבל מתאימים לשלב הקולג', שמגיע בהמשך הסדרה), הדינמיקה ביניהם כל כך מדויקת, פיוטית ונוגעת ללב, שהצופה לא יכול שלא להיסחף איתה אל אהבת הנעורים הפרטית שלו, אל ההתרגשות, הפחדים, האכזבות, ההיי והדאון שמגיעים איתה. אז נכון, רק מעטים מאיתנו חווים את גיל הנעורים כמשהו שאפשר להתגעגע אליו, אבל לא כל יום אנחנו מקבלים חלון הזדמנויות להתנסות שוב בעוצמות הרגשיות של הגיל הזה והתשוקות שמגיעות איתו. מי שירגיש שהחלון הזה קורא לו, בהחלט יהנה ממאסט בינג' איכותי ומלא קסם.
