הם מנענעים את הראש מלמעלה למטה, מנסים לשמור על ארשת קולית ניינטיזית, אבל החיוך המבסוט בכל זאת מתגנב החוצה. הם בדיוק הקליטו את השיר "חור בלבנה", והבינו שעשו משהו טוב. מה שחלמו עליו מאז שהפכו ללהקה ב-1988. "אז נהיה הסאונד של רוקפור", אומר מרק לזר למצלמה בסרט הדוקו החדש "רוקפור: מכונת הזמן" בבימויו של גדי אייזן, על אותו רגע מונומנטלי שהתרחש באולפני טריטון אי אז בשנת 1995. בימים האלה הקליטו את אלבומם השני והמופתי, "האיש שראה הכל", שנחשב עד היום לאחד מאלבומי הרוק הטובים והחשובים שנעשו בארץ.
פותח את דוקאביב. הטריילר ל"רוקפור: מכונת הזמן"

מעריצי הלהקה יגמעו בשקיקה את קטעי הארכיון הנדירים בסרט, כמו למשל זה שבו הבסיסט מרק לזר והגיטריסט ברוך בן יצחק מקליטים את ההרמוניות ל"איש שראה הכל", בפריים שנראה כאילו נלקח מההקלטות ל"רפסודיה בוהמית" של קווין. "אשתי ענת הייתה מספיק אמיצה להיכנס לאולפן בזמן שכולם עשו לה מבטים של 'אם עיניים היו יכולות להרוג'", נזכר הסולן אלי לולאי, בריאיון משותף עם לזר, שאומר: "בכלל לא זכרתי שהיו צילומים מהתקופה הזו ושענת הייתה שם". לולאי צוחק: "היינו ילדים, את מי זה עניין לצלם. רק רצינו להגיע לאולפן ולנגן".
רוקפוררוקפור
מתוך ארכיון הלהקה. ברוך בן יצחק, אלי לולאי ומרק לזר
(צילום: נעה זני)
בדיעבד, חברי רוקפור מכים על חטא. הם מבינים שראשית דרכה של הלהקה - עכשיו כבר בת 32 - הייתה ראויה לתיעוד מסיבי יותר, כיאה לחשיבותה בנוף המוזיקה הישראלי. רוקפור הייתה מחלוצות האינדי בארץ, מהראשונות לעשות את המעבר משירה בעברית לאנגלית, ומהבודדות שחתמו על חוזה עם חברת תקליטים אמריקנית ושיצאו למסע הופעות שנמשך שנים ברחבי ארצות הברית. "הלהקה הזו מאוד לא אהבה להצטלם", אומר לולאי במבט לאחור. "אני חושב שבלי כוונה הייתי מחלוצי הסלפי. מרק היה היחיד בערך ששיתף איתי פעולה והיה מוכן להצטלם קצת. היו כל כך הרבה קטעים שאני מתחרט שהם לא מתועדים - פסטיבלים, חימומים של להקות גדולות והופעות מדהימות - בין אם הן היו מול שני אנשים או מול עשרים אלף איש".
יצא לכם לצפות בחומרים האלו במהלך השנים? לזר: "מעט מאוד". לולאי: "הם היו בארגזים, מפוזרים אצל הרבה אנשים. במהלך העבודה על הסרט התחלנו לחפש אותם וזה היה מסע כמו ב'אחים בלוז' כשהם מסתובבים ומארגנים את כולם. ככה ארגנו את הקלטות והחומרים לסרט".

"לחזור לרוקפור זה כמו לעשות מילואים"

בשנת 2004, כשהיו באחד מסיבובי ההופעות שלהם בארצות הברית, לולאי מאס בנדודים. הנסיעות היו ארוכות ומתישות, ההופעות לא תמיד התמלאו - והוא לא היה מסוגל עוד להצטופף בחדרי מלון עם שלושה גברים ושתי מיטות יחיד ("פעם אחת ישנתי עם ברוך במיטה ובבוקר ראיתי אותו על הרצפה. הוא אמר לי 'אני לא ישן איתך יותר, ניסית לחבק חזק ולא הרפית'. אז אמרתי לו 'מה לעשות, בטורים לוקחים את מה שיש'"). הוא קנה כרטיס טיסה חזרה הביתה והשאיר את לזר, בן יצחק ואיסר טננבאום המתופף להמשיך את הטור בסן פרנסיסקו, כששני הראשונים ממלאים את מקומו בשירה. המניעים שהובילו אותו לעזיבה הדרמטית הפכו במרוצת השנים לסיפורים שעברו מפה לאוזן, כמו המהלומות שהוחלפו כביכול בינו לבין טננבאום, והפכו לסוג של אגדה אורבנית בקרב המעריצים האדוקים. בסרט מתברר שזה אכן קרה.
"בתקופות מאוד קריטיות של הלהקה, אלי היה בסיטואציה שונה", מסביר לזר את הקרע שהתרחש אז. "בטורים בארצות הברית הוא היה כבר אבא, ואנחנו עוד היינו ילדים במובן מסוים. הוא היה עם מחויבות, ואנחנו היינו פרפרים חופשיים". "הייתי ב'רשת פרפרים'", צוחק לולאי, ברפרור לאלבום הראשון של הלהקה. לזר אומר: "היה לנו קשה להבין את זה באותה נקודה. קלטנו את זה רק כשהפכנו להורים בעצמנו, והצלחנו להתחבר למה שהוא הרגיש אז".
במשך עשור הלהקה פעלה בלי אלי כפרונט-מן, עד שחזר אליה בשנת 2014. בתקופה ההיא, גם כשהוציאו אלבומים חדשים, שיתפו פעולה עם נינט ואפילו כשצירפו את הקלידן יקי גני - חברי רוקפור מעולם לא הביאו מחליף ללולאי. ועדיין, בסרט אלי מודה כי אחרי הפרידה קיווה שרוקפור, כפי שהייתה קיימת עד תקופתו - תהפוך לישות אחרת ונפרדת. "זו לא הייתה פרידה נוראית" הוא אומר, "נפרדנו כידידים, אבל עדיין, חשבתי שיהיה נכון יותר אם כל אחד היה עושה את הדברים שלו בנפרד. חשבתי שחבל לקחת משהו ולהמשיך אותו כמו שהוא - מעין 'רוקפור - הדור הבא', אבל בסך הכל אני חושב שגם ברוך וגם מרק מאוד מחוברים להרכב הזה. כשאני מקשיב היום באוזניים עם פחות אגו ועצבים, האלבומים היו מאוד יפים. היה להם את 'העולם המופלא', Too Many Organs, היה גם את Memories of the Never Happened". לזר: "אתה זוכר אותם יותר טוב ממני".
במבט לאחור, אולי היה קל יותר לחזור ללהקה שעדיין קוראים לה רוקפור? לולאי: "כן ולא. זה לא פשוט להיות בלהקה פה בארץ. אתה לא עושה את זה בשביל רווח, אלא כי אתה אוהב מוזיקה ואת הז'אנר הזה". לדבריו, כשמדובר ברוקפור, "זה מרגיש יותר כמו משפחה, כולם מבינים אחד את השני וכולם עברו דברים. זה כבר לא חבר'ה מאוד צעירים שכל מה שמעניין אותם זה רוקנרול ומוכנים לישון בכל מקום, שגם זה היה מדהים, אלא היום כולם קצת יותר הגיוניים. לפעמים זה מרגיש יותר כמו מילואים, ולא המקום הזה של רצח בעיניים והרעב למוזיקה שהיה פעם".
"לא פעם אני חושב למה אני צריך את זה - את רוקפור, ובכלל, מוזיקה", לולאי מודה. "למה אני צריך שוב לזרוק את הקוביות ולהמר שהפעם זה יהיה טוב יותר. אבל זה חזק ממני. בסוף הידיים שלי מובילות אותי לגיטרה והרגליים שלי לאולפן".
רוקפור בהופעהרוקפור בהופעה
"לא פעם אני חושב למה אני צריך את זה". לולאי בהופעה של רוקפור ב-2018
(צילום: רז גרוס)
במהלך הסרט, שמותיהם של ג'ון לנון ופול מקרטני נזרקים לאוויר מספר פעמים. נראה שלא רק המוזיקה שלהם הטביעה חותם על הלהקה, אלא גם המיתולוגיה סביב הקונפליקט בין היוצרים. "להקה לא יכולה להימנע מזה", לזר אומר. "החיים מלאים בקונפליקטים, אינטרסים ואגו. זה חלק מהחיים. זה תוצר טבעי של הזוגיות המרובעת שיש לנו. לכל אחד מאיתנו יש דעה משלו, ולפעמים אנחנו יכולים להסכים בקלות ולפעמים אנחנו יכולים להקיא דם על דברים טריוויאליים ולהיכנס לדיונים אינסופיים. אבל יש לנו את הדבר הזה שמאחד אותנו ובזכות זה אנחנו באולפן ב-2020. זה ממשיך הלאה".

"תמיד היינו גרילה, אז המצב היום לא כזה שונה מהרגיל"

במאי האחרון יצא "ארץ עיר", אלבומה העשירי של הלהקה, שבע שנים לאחר האלבום הקודם, והראשון מאז האיחוד עם לולאי ומאז שאיסר טננבאום, המתופף, עזב והוחלף על ידי אחיו הצעיר, יוני טננבאום. האלבום היה אמור לצאת ב-19 במרץ, אבל אז הקורונה דפקה בדלת, ביטלה הופעות וסגרה את כולנו בבתים". גם חגיגות ה-25 לצאת "האיש שראה הכל", שהיו אמורות להתקיים במרץ, נדחו עד להודעה חדשה. "אני חושב שכולנו נמחק את השנה הזו כאילו לא הייתה", צוחק לזר, "אז זה בעצם 24 שנים ל'איש שראה הכל'. כשנגיע ל-25 נתכנן משהו ונתייחס לתקופה הזו בהתאם, ננציח אותה".
מעבר למהמורות הקלנדריות, עבור לזר התקופה הזו הייתה תירוץ טוב לקחת פסק זמן. "למרות שזו מחלה נוראית וכל מה שקשור בה נוראי, היו לתקופה הזו גם צדדים טובים. ישבתי בבית, ויצא לי לכתוב הרבה ולארגן את המחשבות. העניין המקצועי והכלכלי התחיל להדאיג כשעבר עוד שבוע ועוד שבוע וכלום לא קורה". במהלך הסגר הקליטו חברי הלהקה מספר שירים בזום ופרסמו אותם ברשתות החברתיות, ולאחרונה הם מציגים את הפן היצירתי שלהם בסדרת פרומואים משעשעת שמזמינה את קהל המעריצים שלהם להופעות פרטיות. "כל הזמן אומרים שעוד שבועיים יפתחו את ההופעות, אבל אז לא פותחים", אומר לזר, "אנחנו רוצים כבר להגיע לקהל והקהל גם רוצה להגיע אלינו".
רוקפוררוקפור
לולאי, בן יצחק ולזר יחד עם הקלידן, יקי גני
(צילום: גאיה סעדון)
המצב הכאוטי שתעשיית התרבות שרויה בו, וחוסר הוודאות בנוגע לאיזה מתווה יפתח איזה אולם הופעות, מאלצים את חברי הלהקה לחדד את עמדותיהם בענייני אקטואליה, גם אם אינם רואים תמיד עין בעין. "כל אחד מאיתנו חושב אחרת", אומר לולאי. "אני מאוד מזדהה עם הדור החדש שקם ועושה מה שהוא יכול בצורה מאוד מנומסת ומנומקת. דור שמנסה לעשות שינוי חברתי בכוחותיו המועטים מול עם שלם שרובו מתנהג כאילו המפלגות הן קבוצת כדורגל שהוא לא מחליף. יותר מדי שנים מנופפים לנו עניינים של שלום וביטחון, ומעט מאוד ענייני חברה. אני חושב שמייצרים ניתוק בכוונה כדי שאנחנו נהיה בסטרס אחד עם השני. אני נשמע קצת כמו השורה מ'אבשלום': 'לא היה לא היה שלום'. אני אולי רומנטי ותמים, אבל הייתי רוצה שמשהו ישתנה. זו כמובן דעתי האישית שלי, למרק יש את הדעות שלו".

עוד באותו העניין:

לזר: "אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מדי, אבל אני מאוד לא מתחבר לעליהום שיש עכשיו ולכל הדגלים השחורים. היו בחירות עכשיו, ויותר מפעם אחת. גם כשיש עכשיו שלום מאוד חשוב עם איחוד האמירויות, אני רואה כל מיני מצקצקים באינטרנט שקוראים לזה שלום במרכאות. אם זה לא שלום, אז מה זה שלום? אני רואה כל כך הרבה שנאה, בעיקר בפייסבוק. הכל התערבב גם עם המגפה. אני כבר לא יודע למה אנשים הולכים להפגין בגשרים. התחלתי לאבד את ההבנה של מה הם רוצים. זו דעתי המבולבלת". לולאי: "אני הייתי בגשרים. כולם רוצים אותו הדבר - שיהיה טוב לילדים שלהם". לזר: "גם אני רוצה".
לולאי: "נו, אז יש לנו אינטרס משותף. בסך הכל רוצים פה יושר וצדק. אני רואה פה דברים שיכולים להיות יותר טובים ומסודרים. אני חושב שיש פה אנשים שיכולים לפנות את המקום שלהם, ולתת הזדמנות למשהו חדש לקרות. נכון שתמיד מדברים על זה שאין אופציה ומי יהיה ומה יהיה - יהיה בסדר. העם הזה יודע להגיד יהיה בסדר במשך שנים. אני גם חושב שיהיה בסדר. זה לא וואן מן שואו, אפשר לתת הזדמנות לדברים חדשים לקרות". לזר: "נותנים הזדמנות, ואיך נותנים אותה? בדבר שנקרא בחירות. והבחירות נתנו הזדמנות למישהו, ואם יהיו בחירות עכשיו, יתנו למי שצריך לתת לו הזדמנות. זה מה שנקרא דמוקרטיה". לולאי: "בסדר, נכון. אבל יש אנשים שלא מרוצים ממה שהם קיבלו". לזר: "ויש אנשים שדורשים שלום במשך עשרות שנים ועכשיו כשהם מקבלים שלום הם לועגים לזה". לולאי: "זה שלום אינטרסנטי. זה לא שלום עם עזה". השיחה הזו עוד נמשכת, ונדמה שיכולה להימשך עוד זמן רב.
רוקפוררוקפור
ראו הכל
(צילום: נעה זני)
אז ככה מתנהל יום חזרות באולפן? עם ויכוחים על פוליטיקה? לולאי: "בדרך כלל אנחנו ממש לא פוליטיים, אבל אנחנו כן חיים בעיר הזו והאלבום החדש שלנו מדבר על הדברים האלו - על הבאגים בעיר שאנחנו אוהבים וגם על הדברים הטובים בה. תמיד אתה רוצה להאיר משהו ולנסות לשפץ את מה שאפשר לתקן". לזר: "אפשר להאיר גם דברים שהם יפים, לא הכל דורש תיקון ושינוי". אגב שינויים, לולאי מדבר על הצורך של אמנים להמציא את עצמם מחדש במצב החדש, ומספר: "אחרי שעשינו את הפרומואים הקצרים האלו בפייסבוק קיבלנו פתאום מלא תגובות והתמלא לנו הלו"ז". לזר: "רצינו קצת להופיע, אבל פתאום - וואו, זה להופיע המון". לולאי: "לפעמים אפילו פעמיים ביום. בסוף נצטרך מסוק קטן ויאכטה".
לולאי ובן יצחק עם איסר טננבאום בהופעת האיחוד ב-2015 לולאי ובן יצחק עם איסר טננבאום בהופעת האיחוד ב-2015
לולאי ובן יצחק עם איסר טננבאום בהופעת האיחוד ב-2015
(צילום: עידו ארז)
ההופעה הקרובה של רוקפור תתקיים ב-2 בספטמבר באופן מקוון, מיד לאחר הקרנת הבכורה של הסרט - שייפתח את פסטיבל דוקאביב וישודר ב-16.9 ב-yes דוקו. "אני חושב שהסרט הזה עונה לכל האנשים שאומרים 'איזה כיף זה להיות מוזיקאי'", אומר לזר, "הוא נותן את האשליה, אבל גם את המציאות".
עבור לולאי, שמדבר בסרט על התמודדותו עם נטיות אובדניות לאורך השנים וחיבה יתרה לאלכוהול, זהו לא סרט קל או פשוט. "אין לו הפי אנד. זה סרט על להקה שנאבקת על קיומה במשך שלושה עשורים. היא עוברת תהפוכות אבל מאוד מתמידנית, ולמרות הכל, רצה ריצות ארוכות עם המון כוח סבל. בגלל המוזיקה והאמת של רוקפור, שילמנו הרבה פעמים מחיר של להיות עוף מוזר. כל אחד בלהקה הזאת רואה דברים אחרת, כל אחד עם התיקים שלו. די נבהלתי מכמות חשיפת היתר שלי שם, פתחתי את הלב ואמרתי את כל מה שאני חושב. מזל ששאר הלהקה יותר מתונה ממני".