באמצע ההופעה שלו אמש (רביעי) בפארק הירקון סיפר אביב גפן סיפור מילדותו. הוא סיפר כיצד כילד היה חלש ופחדן, לא מאיים, אבל הוא תמיד ידע להתחבר עם "בריון", כלשונו - שלידו גם הוא עצמו נראה כמו בריון שלא כדאי להתעסק איתו. אחר כך הוא הקביל את הסיפור להמשך הקריירה שלו - "תמיד ידעתי לזהות כוחות גדולים ממני ולהתחבר אליהם". בהרבה מובנים זה סוד הקסם של מופע נשף רוק, שרץ אחת לשנה כבר יותר מעשור, ומ-2023 מתרחש בפארק הירקון אחרי שגדל וגדל. גפן אומנם החוט המקשר בין כל חלקי המופע, והוא זה שנמצא על הבמה ומשתתף בכל השירים, אבל הוא ממש לא תמיד העניין. הוא פותח וסוגר לבדו את המופע, אבל אחרי שלושה שירים ראשונים עולים ויורדים סוללה של אמנים גדולים כקטנים ומצטרפים אליו לביצוע משיריהם ומשיריו.
אתמול החלק של ה"רוק" במופע לא הגיע מגפן עצמו, אלא דווקא מביצועים לשניים משירי הרוק הטובים ביותר בישראל אי פעם - האחד הוא "הימים שלנו" של להקת היהודים (הם אלה שעלו לבמה אחרי שגפן דיבר עליהם כעל בריון של כישרון שהוא רכב על גבו), והשני הוא "גשם" של אלי לוזון. שני הביצועים האלה לא שולבו עם שירים אחרים של גפן כמו באירוחים אחרים, אבל אלו פשוט המנוני רוק שהצליחו לסחוף את כל הקהל. הם גם מייצגים מנעד רחב של רוק - היהודים לכיוון המטאל בעוד אלי לוזון משלב את הים-תיכוניות המקומית בשיר. קולו של גפן נבלע מאחורי השאגות של אורית שחף ושל לוזון. לשניהם מגיע להופיע עם השירים האלה בפני עשרות אלפי צופים בפארק הירקון, והביצועים האלה היו הזיקוק של הקסם הגדול של נשף רוק כמופע שמצליח להביא אליו המונים שנה אחרי שנה על אף שלהיטיו של גפן לא מתעדכנים.
אביב גפן מבצע את ״מיליארד טועים״ בנשף רוק בפארק הירקון
( צילום: ליאור שרון)
גם כשהקול של גפן מחוויר ליד קולות גדולים משלו, ובפרט אתמול כשהוא היה צרוד קצת ולא נראה בשיאו, כמוסת הנוסטלגיה עובדת במלוא הקצב. הדבר הזה היה נוכח במיוחד בביצועים המשולבים - כאלה שבהם האורחים וגפן מבצעים מאש-אפ של כמה שירים ביחד. למשל המאש-אפ של "האהבה מתה" עם תמר גלעדי ו"מקסיקו" של גפן, שנקטע בביצוע משותף של שניהם יחד עם אברהם טל ורואי לוי משוטי הנבואה ל"ידיעה" שלהם ואז חזר לשירו של גפן. מצד שני, אפשר לתהות כיצד במופע לא היו כלל אמנים צעירים למעט אליוט גפן שעלה לבצע את "מקום לדאגה" שכתב סבא יהונתן. ביציאה מהמופע שמעתי כמה נשים מדברות על הביצוע של גפן יחד עם הדיג׳יי עמרי סמדר בגרסת דאנס ל"שיר הסמרטוטים" כהברקה לא צפויה בערב. אולי השדרוג הבא של המופע יהיה כשגפן ישתמש בכוחו להכתיר אמנים חדשים כממשיכי דרך הרוק, ולא רק בהעלאה מהאוב של אמני וואן היט וונדר מהעבר.
ואם כבר וואן היט וונדר, איחוד להקת מנגו על הבמה, שהודלף לעמודי בידור באנסטגרם כאייטם מעניין וצבעוני לקראת ההופעה, היה החלק החלש ביותר. הביצוע ל"גרה בשינקין" של מיכל צפיר, יסמין גמליאל ומירי נבו יחד עם גפן היה לעיתים לא בקצב ופשוט לא מלהיב. בניגוד לאירוחים אחרים במופע זה אולי יצר עניין סביב האירוע, אבל ביצוע הרבה פחות מרגש, וכוכב הרוק לא נשמע אמין במיוחד כשהצהיר שזה "החלום שלי מאז ומעולם בתור יליד שנות ה-80".
ידיעה נוספת מתוך המופע שמצאה את דרכה לעמודי הבידור היא "הנאום הפוליטי" שגפן נשא לפני ששר את "עכשיו מעונן" בסיום המופע. "יש לי קהל של ימין, של אמצע ושל שמאל - כשאתם בוחרים, תבחרו בתקווה, תבחרו בביחד, תבחרו בשוויון, תבחרו בשלום, תבחרו ישראל טובה יותר". מצער לחשוב שזה נתפס כיום כנאום פוליטי חתרני, אבל מבחינה אמנותית העובדה שהמשפט הזה נאמר לפני הצעקות של "רוצים שינוי?" מראה פעם נוספת את הדרך הארוכה שעבר גפן מלהיות צעיר, בועט ומהפכני לכמוסת נוסטלגיה מתוקה-מרירה לקהל שמתגעגע לימים ההם, אבל הולך ומתרחק מהם.
