שש השנים האחרונות הן סיוט מתמשך עבור כל ישראלי כמעט – עם כמה רגעי הפוגה לא מאוד ארוכים במהלכן: הסגרים בקורונה, הקרע בעם שתוקע את כולנו בלופ פוליטי שנראה שאין ממנו מוצא, ובעיקר רצף המלחמות, שהשלישית שבהן עדיין נמשכת נכון לרגע כתיבת שורות אלו. גם מוריסי לא ליקק יותר מדי דבש בעשור הנוכחי. מוזיקאים שהובילו בעבר להקת מיתולוגית היו אמורים ליהנות מהשלב המאוחר בקריירה שלהם. אצל מוריסי נדמה שמדובר בסבל שסופו אינו נראה באופק.
הפה הגדול של מי שהיה עד לפני כ-40 שנה הסולן האדיר של הסמית'ס, סיבך אותו פעם אחר פעם. שש שנים לאחור, המצב עוד לא היה כאוטי עד כדי כך. הזמר הבריטי בדיוק שיחרר את האלבום הלא רע I Am Not a Dog on a Chain, וקיווה לטוב. אבל קצת לאחר הופעת האלבום, החלו הבעיות: הלייבל שבו מוריסי היה חתום הודיע לו שהקשר ביניהם נגמר, ומאז הזמר התקשה למצוא לעצמו חברת תקליטים שתסכים להפיץ את החומרים שהוא החל לכתוב באותה תקופה.
בדרך להשלמת האלבום Make-Up Is a Lie, שעלה בסוף השבוע לשירותי הזרמת המוזיקה, מוריסי עבר דרך לא פשוטה. השירים נכתבו בצרפת עם חברי להקתו כבר לפני כשלוש שנים, ואפילו נארזו תחת השם הזמני Without Music the World Dies, בתקווה שמישהו יסכים להפיץ אותם. אך היות ומוריסי היה חסר לייבל אז – וזה לא שהוא לא המשיך לחפש לעצמו אחד, ואפילו בנרות - החומרים המוקלטים המשיכו להתייבש על המדף, עד שמישהו יחליט לגלות בהם עניין. ב-2024, מוריסי שינה שוב את שם האלבום, בתקווה שהפעם המזל שלו ישתנה. גם זה לא עזר.
עוד קודם לכן, בקיץ 2023, מוריסי עצר אצלנו לשתי הופעות, שבמהלכן סיפק לישראלים שבאו לראות אותו כמה סנוניות מהאלבום שעתידו לא היה ידוע אז. אחת מהן הייתה השיר Notre-Dame, שעסק בשריפה המפורסמת בכנסייה העוד יותר מפורסמת בפריז, ששורבב בו רמז לתיאוריית קונספירציה אודות מקור ההצתה. השיר הזה, שלפחות בהופעה שבה צפיתי באמפי שוני התקבל ברגשות מעורבים מצד הקהל, הוא אחד מהקטעים היותר חזקים באלבום החדש של מוריסי. הוא נפתח עם מהלכי גיטרות יפים, תיפוף די מדוד, כמה קישוטים אלקטרוניים (שחוזרים לאורך האלבום), ובהמשך נוספות קצת נגיעות מיתרים, וגם הקול של מוריסי כאן משרת את הדרמה שהוא מבקש לייצר מהטקסט, גם אם הגרסה שלו לאירועים לא חופפת במאה אחוז למציאות.
עוד רגע מוצלח באלבום הוא שיר הנושא Make-Up Is a Lie. הוא נפתח עם גיטרה אקוסטית בעלת ארומה צרפתית-ספרדית קלה, כשבהמשך נכנסים התופים, הבס, הקלידים והגיטרה החשמלית. אחרי האינטרו, כשמוריסי מתחיל לשיר, די ברור שהוא חזר – לפחות ווקאלית - לאזורי החיוג המוכרים שלו. ואפרופו אזורי חיוג, קצת לאחר מכן מגיע הקאבר היפה שמוריסי מגיש ל-Amazona הקלאסי של רוקסי מיוזיק. מה שנפתח כעוד גרסת כיסוי די סטנדרטית ששומרת על הריף המקורי, מקבל בהמשך תפנית חדה בעלילה עם סולו גיטרה מלוכלך המתכנס לקטע מעבר מהיר שדי ברור שהלהקה שמלווה את מוריסי נהנתה לבצע. ברגע אחד קטן לקראת סוף השיר הוא אפילו נשמע קצת כמו ג'ים מוריסון מהדורז. מוריסי תמיד העריץ את רוקסי מיוזיק, שמוזכרת בהמשך, לצד הניו-יורק דולז, בשיר Lester Bangs, המתייחס למבקר המוזיקה המיתולוגי והארסי שכתב בסבנטיז בשני מגזינים כמעט הפוכים בגישתם - "קרים" ו"רולינג סטון".
על עטיפת Make-Up Is a Lie מוריסי מצולם עם פה פעור וידיים חצי מונפות. במבט ראשון לא ברור האם הוא זועם על כך שיציאת האלבום התעכבה במשך זמן כה רב, או שהוא דווקא המום מכך שהיצירה סוף-סוף רואה אור. קשה לגרש את תחושת התמיהה הזו המלווה את ההאזנות הראשונות לאלבום, והיא רובצת מעליו כמו ענן. בהשאלה למשפט האלמותי של קרמבו מהסרט "מבצע סבתא", נדמה שמוריסי לקח רק את החצי הראשון של המנטרה. הוא בהחלט פותח את האלבום הכי חזק שהוא יכול, רק שהוא קצת שוכח מהחלק השני מאותו משפט - של והאז אתה מגביר. המחצית הראשונה של האלבום היא אומנם אחת מהיותר משכנעות שמוריסי הוציא תחת ידיו מאז שיצא לקריירת הסולו שלו. השנייה – למעטZoom Zoom the Little Boy עם הגיטרה היפה של ג'סי טוביאס, Lester Bangs, ו-The Monsters of Pig Alley החותם והמעולה, שהכי מזכיר את ימיו של מוריסי בסמית'ס, סובלת לא פעם מחוסר מיקוד ומטקסטים חלשים.
על אף ש-Make-Up Is a Lie אינו האלבום הגדול באמת של מוריסי שאני ממשיך לחכות לו - בערך מאז שהופיע You Are the Quarry המעולה ב-2004 - הזמר הבריטי הוותיק יכול לשאוב ממנו מעט עידוד להמשך. אחרי שחיפש לעצמו בית במשך תקופה ארוכה, מוריסי הצליח לחתום על חוזה – ועוד בחברת התקליטים האמריקאית Sire, אותה אחת שהפיצה את האלבומים של הסמית'ס בארה"ב. ככה שאולי עכשיו, כשהקארמה האולפנית של מוריסי השתנתה לטובה, ירשם גם שיפור במצבו על הבמה. בשנה-שנתיים האחרונות הזמר ביטל לא מעט הופעות בשל מה שהוא הגדיר כעייפות שלו ושל הלהקה, שלוותה בהיעדר תמיכה מצד תעשיית המוזיקה. לפחות כרגע יש לו ממנה קצת גב.
הקיץ יחגגו יום הולדת 40 לאלבום המופת של הסמית'ס The Queen Is Dead . איחוד של ההרכב אינו עומד על הפרק, בשל הסכסוך הארוך בין מוריסי לבין הגיטריסט ג'וני מאר, ולאור הנתק מהצלע החיה הנוספת שנותרה מהרכב – המתופף מייק ג'ויס (הבסיסט אנדי רוק כבר לא איתנו כמה שנים), נראה שאפילו חברת התקליטים החדשה-ישנה של מוריסי לא תצליח לפזר את אבקת קסמים שתוביל לסולחה שתוביל לאיחוד, שיש מעריצים שעדיין מפנטזים שיקרה יום אחד. אבל גם בלי השוואה לא הוגנת לסמיתס' ועם אלבום חדש – אומנם לא לגמרי אחיד, אבל גם הרבה פחות רע משחששתי - מוריסי בן ה-66 יכול להביט קדימה, ועכשיו גם עם קצת פחות זעם.
