כשמוראד עוודאלה (55) מהיישוב עין נקובא ממערב לירושלים, היה חולף בעבר על פני מוזיאון "יד ושם" הסמוך, הוא חשב שהשואה היא "מועדון סגור של האליטה של היום - אנשים שבאו מגרמניה וממדינות נוספות באירופה. אנחנו, הערבים, לא נכנסנו למוזיאון, כי לא ידענו על מה הוא מדבר ומה לנו ולשואה", הוא מספר. "מבחינתי מדובר היה בשיח פנימי של יהודים אחד עם השני, שלא קשור אליי". את הגישה הזו מנסה לשנות הסרט התיעודי החדש "בסה - מילה של כבוד", אשר ישודר הערב לרגל יום השואה בערוץ מכאן.
מתוך "בסה - מילה של כבוד"
(צילום: באדיבות מכאן)
מתי למעשה נחשפת לראשונה לשואה?
"שמעתי לראשונה על השואה מאבא שלי, אללה ירחמו. לאבי המכובד הייתה מתפרה והוא גם היה מיישב סכסוכים ויו"ר הוועד המקומי של עין נקובא. הוא גם הכיר פוליטיקאים ישראלים. אבא סיפר לי על חבר שעבד אתו - ניצול אושוויץ, שהיה לו מספר שקועקע על הזרוע שלו. בהמשך למדתי בכיתה י"א בלימודי ארץ ישראל ותולדות העם היהודי שיעור על השואה - כדי לסמן וי לומדים בין שבע ל-14 עמודים בספרי ההיסטוריה. וזהו. ביום השואה שמענו את הצפירה וכאמור, כשעברנו ליד 'יד ושם' לא ידענו מה זה".
לימים, עוודאלה הפך למשפטן דובר חמש שפות ובין היתר עבד עם משרד החוץ, לימד ערבית ואת תרבות האסלאם. ואז, לפני שמונה שנים, הצעת עבודה מפתיעה שינתה את חייו ואת מערכת היחסים שלו עם הטרגדיה של העם היהודי.
"ב-2018, חבר בשם נתי ברוקס אמר שישנה עבודה שתפורה עליי - וחשוב שאני אתחיל לעבוד ב'יד ושם'. שאלתי את נתי, 'איך אני קשור? אני לא מכיר את נושא השואה בכלל', אבל הוא אמר שאני אלמד ואתחבר. וכך היה".
עוודאלה הגיש את המועמדות והתקבל לעבוד ב'יד ושם' כרכז דוברי ערבית. "וככל שנכנסתי לתוך השואה, ראיתי שיש משהו שאנחנו הערבים לא מכירים. אני אדם שמייחס לעצמו ידיעה והכרה, מעורה בכל מה שקורה במדינה. ופתאום אני רואה שיש פה פספוס אחד גדול: הבנתי שאני חי עם אנשים שאני לא מכיר ואני רואה שיש משהו שהם מבינים ושפה שהם מדברים בה ואני לא. אנחנו הערבים, בין אם אנחנו רוצים או לא, נופלים בטעויות ופוגעים בבני השיח שלנו עם הכחשת שואה, כאשר אנחנו לא מכוונים לזה בכלל. הבנתי שנושא השואה לא מונגש נכון לערבים. ב'יד ושם' הייתי אחראי על מדריכים, פיתוח, תכנים והתאמה לשפה הערבית".
אז מה עשית בנידון?
"ראיתי לי למטרה לדבר עם כל הממונים, שלא רק נעשה וי על הידע של התלמידים הערבים אלא נתחיל לעשות שינוי ולהכניס את נושא השואה לתודעה. התחלתי לחפש שותפים לדרך והפכתי להיות האחראי על התחום. מצאתי את תנועת 'עתידנא' - טוני נסאר ודליה פדילי המנוחה יחד עם עמית, מנכ"ל שותף, והם לקחו על עצמם להטיס דוברי-ערבית למצעד החיים. כמו כן, בבית ספר ביישוב אלסיד בנגב, התחילו לעשות מדי שנה טקס ביום השואה ומפגישים את התלמידים עם ניצולי שואה. זה מהווה בהחלט שינוי".
איך המשפחה המורחבת שלך ותושבי הכפר הגיבו למשרה החדשה שלך?
"במשפחה שלי, בכפר וחלק מהחברים הרימו גבה אבל גם היו סקרנים. הם לא הבינו למה אני מתעניין בנושא, אבל ביקשו לבקר ב'יד ושם' וכששמעו על השואה הם הבינו יותר. היו חברים שניתקו איתי קשר, כל עוד אני עובד בתחום הזה, כי לדברי אותם אנשים - 'בגלל ובעקבות השואה קמה מדינת ישראל וקרתה הנכבה ועד היום אנחנו משלמים על כך את המחיר'".
אתה זוכר את הפעם הראשונה שביקרת במחנה ריכוז?
"כשהתחלתי לעבוד ב'יד ושם' ב-2018, נסעתי לאושוויץ ואז לשטוטהוף. וכשדרכתי באושוויץ בפעם הראשונה ראיתי בעיניים חושך ודם. בשטוטהוף ראיתי את העצמות בתוך אקווריום של אפר שחור - לבן בתוך שחור זה מראה שלא עוזב אותי. אני תמיד אראה אותו".
איך ניצולי וניצולות שואה קיבלו אותך?
"הם היו מאוד נרגשים וגם אני בכל מפגש. מצמרר ומרגש לשני הצדדים. הזמנתי אותם לדבר עם תלמידים מבתי-ספר שונים וסטודנטים ממכללות בארץ, כדי שיוכלו לשמוע את הניצולים וירגישו ויחיו את החוויה ממקור ראשון".
העבודה ב"יד ושם" שינתה לך את החיים?
"השלכות השואה משפיעות על החיים של כולנו - איך חברה נאורה כביכול ונורמטיבית כמו גרמניה שעמדה על העקרונות של זכויות אדם וקהילות מיעוטים ובחברה הופכת לאלימה, עוינת ורוצחת, ועדיין היו שם אנשים שלא קיבלו את האלימות הזו. וכך, חברה שדגלה בדמוקרטיה הפכה לחברה שדוגלת בהפרדה, גזענות, עריצות - בני הדור היום חייבים לבוא ולנסות למנוע את הפרדוקס הזה, ואם לא למנוע אז למגר או להמעיט מהיכולת של הגזענות הזו להשתלט עלינו ועל השיח".
"מקרי ג'נוסייד בהיסטוריה היו הרבה אבל שואה יש רק אחת"
ב-2023, עוודאללה עזב את "יד ושם", כדי לבסס את מעמדו כיזם, הוגה ומשפיע חברתי. כיום הוא עובד כאחראי לתחום ההדרכות בשפה הערבית במוזיאון ישראל בירושלים ובמקביל מפתח פרויקטים עצמאיים. וכך נולד הסרט התיעודי "בסה - מילה של כבוד" (ביסא – כילמת שרף), שביים אבי סופר והפיק איציק נקש.
ב"בסה - מילה של כבוד", עוודאללה מפגיש בני נוער יהודים וערבים מפגיש בין תלמידי תיכון מעין נקובא יחד עם תלמידים מהכפרים והקיבוצים באזור, וביחד הם יוצאים למסע שחושף אותם לאחד הסיפורים הפחות-מוכרים של הצלת יהודים על-ידי מוסלמים בשואה: באלבניה בהם כיבדו את קוד ה'בסה' שלפיו אם אתה מארח בבית שלך מישהו, תעשה הכול כדי להגן עליו. וכך 2,000 יהודים ניצלו באלבניה במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך הסרט, התלמידים עורכים שיחת זום עם צאצאי חסידי אומות עולם אלבנים.
"הסרט צולם בסוף שנת 2023, עם פרוץ המלחמה, תחילת 2024. היה מאוד קשה לצלם אחרי 7 באוקטובר וגם מרתק, מבחינת להט השיח ואיך שהתלמידים היהודים מסתכלים על ערבי וההפך - איך שהתלמידים הערבים מסתכלים על התלמידים היהודים. בהתחלה היו הרבה חששות וזהירות הדדיות, אבל צעירים הם צעירים וניזונים ממה שמאכילים אותנו אחרים בתקשורת או ברשתות חברתיות, שאליהן הם מאוד חשופים, ולכן היינו צריכים לעשות הרבה הכנות ולבדוק את התכנים שאנחנו מעבירים.
"רציתי שהתלמידים יהיו שגרירים בעתיד וידברו על השואה ועל הערך של החיים המשותפים, כמה חשוב לנו שאנחנו חיים במדינה הזו ויש לנו גורל אחד. עכשיו, במלחמה עם איראן, ראינו שטילים לא מבדילים בין ערבים ליהודים, בין אשכנזים לספרדים ובין חילוניים ודתיים. גם אם אנחנו לא מסכימים על הכול, לכולנו יש גורל אחד משותף ואנו חיים פה ביחד. חשוב להבין ולהכיר אחד את השני וכל אחד חייב להכיר את הכאב של האחר. אין בעלות על כאב".
למה בחרת להתמקד דווקא בהצלת יהודי אלבניה?
"יש לזה המון סיבות. קודם כל, חיפשנו את האנשים הטובים באירופה, שעשו מעשה. אלבניה הפכה להיות מדינת מקלט ליהודים שברחו ממדינות שכנות. האלבנים הצילו לא רק יהודים שהם הכירו, אלא גם ממדינות אחרות. זה ממחיש את הגדולה שלהם. זהו סיפור שלא מסופר ושלא מקבל את החשיפה המספקת והנכונה. סיבה נוספת היא כי יש לערבים ולאלבנים הרבה במשותף - ערכי האסלאם.
"פירוש המילה 'בסה' זה לקיים הבטחה. בערבית יש לנו ביטויים דומים: 'לעזור למי שנעשה לו עוול' ו'אני נכנס לבית שלך בשביל החסות שלך'. בחברה הערבית כאשר מישהו מבקש ממני חסות אני מוכן להקריב את עצמי כדי שלא ייפגע. היה לי חשוב לספר את הסיפור הלא-מסופר הזה של הצלת יהודי אלבניה לכל המדינה וגם לתושבי הכפר שלי".
בסרט התיעודי של סופר, ישנה התייחסות גם לסיפור העוצמתי של עין נקובא. ב-1948 הכפר בית נקובא נכבש על-ידי חיילי הפלמ"ח וההגנה במהלך מבצע נחשון. חלק מהתושבים, וביניהם סבו של עוודאללה, ברח לירדן. אחדים מהתושבים הועברו לכפר סטף ובסוף התיישבו בשולי אבו גוש. "ואז, ב-1962, המדינה נתנה לתושבי בית נקובא שטח חלופי במקום הכפר המקומי שכבר יושב. זה לא היה מקובל שנתנו לנו לבנות עוד כפר, ועוד סמוך לכביש מספר 1 שהיה עורק מרכזי. וכך קם עין נקובא. ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, המדינה שלחה שתי משאות לרבת עמון להביא תושבים שלנו שברחו לירדן. גם סבא שלי חזר לכפר. כיום, הדור שלנו דוגלים בעיקרון שאנחנו זוכרים את העבר אבל חיים את היום.
"אישית, לקחתי את הילדים שלי לראות את האזור והבית שבו נולדו הסבא והסבתא שלהם בכפר בית נקובא, שהיום הוא מושב בית נקופה. חשוב לזכור את העבר ושלא להיתקע עם הזיכרון, אלא להמשיך לחיות ולהסתכל קדימה".
אתה מרגיש שחל שינוי ביחס החברה הערבית לשואה?
"כעיקרון, אין לנו יכולת למדוד זאת. אבל אני מרגיש שינוי מינורי בשטח. יש היום אנשים שסולדים מכל מילה שהיא שואה ויש כאלה שמוכנים להקשיב ומודים שהם לא יודעים מה היהודים עברו. כשהתלמידים מהכפר שלי פגשו בסרט 'בסה' את הניצולה אנני אלטרץ ואת משפחת המציל נורו חוג'ה האלבני, והיו בסיור ב'יד ושם' - אתה רואה את החמלה שהם מרגישים כלפי מה שהם שמעו וראו. הם היו מלאים גאווה על משפחת המציל המוסלמי, ושאנחנו חולקים את אותם הערכים.
"ללמוד על סיפור הצלת יהודי אלבניה, זה משהו שיכול לתת לנוער ערבי תחושה של גאווה בצד המוסלמי של ההצלה. יחד עם זאת חשוב מאוד לציין כי באלבניה היו גם נוצרים אשר הצילו יהודים".
כיום, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, מרבים בשיח בארץ ובעולם להשתמש במילה "שואה", לעשות השוואות ולהדביק כינויים כמו "נאצי" ו"פאשיסט". מה עמדתך בנושא?
"אנשים מטבעם אוהבים לבוא ולקחת דבר ואז למזער אותו או לנכס או לנפח. אחרי 7 באוקטובר, 'יד ושם' פרסם הצהרה שאני מסכים איתה - לעשות השוואה והקבלה ממעיט מהשואה. מקרי ג'נוסייד בהיסטוריה היו הרבה אבל שואה יש רק אחת. מה זה השואה? זה לחפש יהודים בכל מקום ולא רק באזור מסוים. אני לא נכנס להשוואות ולא ממעיט בשום דבר אחר ובשום ג'נוסייד, אני לא עוסק בזה, ולא נכנס לפוליטיקה, אני מדבר על השואה שהיא ניסיון להשמיד אומה בכל מקום".
במסגרת פועלו, עוודאללה נוהג להילחם בהכחשת שואה, גם בקרב מוסלמים. בין היתר הוא נעזר בסיפור המפגש וההתכתבויות של חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, עם היינרך הימלר - מי שהיה למעשה המוציא לפועל של "הפיתרון הסופי". "מייחסים לקשר בין המופתי אל-חוסייני לנאצים המון פוליטיקה. יהודים משתמשים בזה וגם ערבים משתמשים בזה, כל אחד לצד שלו. אני כן אצטט מהיומן של המופתי אל-חוסייני: הוא כותב שבאחד מהמפגשים שלו עם הימלר, ביוני 1943, הימלר התוודה בפניו שעד אז הגרמנים הצליחו להרוג עד שלוש מיליון יהודים, ואל-חוסייני בכלל לא ידע על זה. אני מספר את הסיפור הזה לכל מכחישי השואה".
6 צפייה בגלריה
פוליטיקה? לא תודה. מוראד עוודאלה עושה את הדבר שלו, מתוך "בסה - מילה של כבוד"
(צילום: באדיבות מכאן)
עוודאללה מחפש כעת מימון לפרויקט הבא שלו - סרט תיעודי שיעסוק בסיפור הצלת ילדים יהודים יתומים שנמלטו מאזורי הקרבות בלנינגרד, על-ידי תושבי הכפר הצ'רקסי בסלניי בקווקז. "כשהגרמנים באו לבסלניי ושמו את הרובה לראש של אחד האנשים בכפר, אף אחד לא הלשין. גם אלה שלא הצילו לא הלשינו ולא מסרו מידע".
מה אנחנו צריכים ללמוד מהשואה?
"צריך ללמוד מהעבר על מנת שלא לתת לאנשים שמנסים להחזיר אותנו לעולם אפל, להצליח לעשות זאת. זהו שיעור אוניברסלי לכל העולם. חייבים לחתוך את היכולת להחזיר אותנו לתקופות אפלות. אנחנו צריכים ללמוד איך לחיות ביחד. נכון, יש חילוקי דעות, אני ואח שלי לא יכולים להסכים על כל דבר ולגיטימי שנחלוק על זה, ואפילו לריב - אבל לא באלימות. חייבים למגר את הגזענות, את השיח האלים ואת השיח המפלג של עליונות. הארים יחסו לעצמם עליונות על שאר האומות, ואסור לנכס עליונות או בעלות של משהו בהשוואה לאחרים".
